השופט עופר גרוסקופף / צילום: שלומי יוסף
בית המשפט העליון ממשיך לתת מעמד דומיננטי ללשון החוזה בבואו לפרש חוזים שהם חוזים עסקיים מפורטים. בפסק דין שנתנו היום (ד') השופטים עופר גרוסקופף, דפנה ברק-ארז ויעל וילנר, הם חזרו על ההלכה המשפטית שניתנה לאחרונה בתיק "ביבי כבישים", ולפיה "בחוזה עסקי אשר נערך על-ידי אנשי עסקים מנוסים, שחזקה עליהם כי הם בקיאים ברזי הניסוח של מסמכים משפטיים, או כי באפשרותם להסתייע בעורכי דין, יש להעניק ללשון הברורה בה נקטו הצדדים מעמד דומיננטי, מעמד כמעט מכריע".
השופט גרוסקופף, שניסח את פסק הדין, כתב כי יש להעניק מעמד כמעט מכריע ללשון הברורה, שכן "אין הצדקה במקרה הרגיל שבית המשפט ינסה 'לנחש' את כוונתם (של הצדדים להסכם. ח',מ') - ניסיון שפגיעתו בתכלית הצופה פני עתיד של שכלול ההתקשרות החוזית עולה על תועלת שיכולה לצמחו ממנו להגשמת תכליות אחרות של דיני הפרשנות החוזיים".
לאחר שהסכימה לחוות-דעתו של השופט גרוסקופף, ציינה השופטת דפנה ברק-ארז כי "לשיטתי זהו אחד מאותם מקרים שבהם כלל הגישות הפרשניות בתחום דיני החוזים מובילות לאותה מסקנה - על-פי לשון החוזה והנסיבות האופפות אותו".
פסק הדין ניתן בערעור שהגישו לעליון חברה אמריקאית פרטית בשם A.T.S Investments שבבעלות עמוס ואדיר שושן וחברת ר.לוסטרניק ובניו של רועי לוסטרניק, נגד פסק דין של בית המשפט המחוזי שניתן בסכסוך עסקי שהתגלע ביניהן לבין חברת Segal Group GmbH and co.KG הרשומה בגרמניה (חברת "סגל גרמניה"). שתי החברות ערערו על ההחלטה של השופטת המחוזית, איריס לושי-עבודי, לדחות תביעה שהן הגישו להשבת כספים שהן העבירו לידי "סגל גרמניה".
בית המשפט העליון קיבל את הערעור והצהיר כי החברות המערערות זכאיות להחזר הלוואות הבעלים אותן העמידו לטובת "סגל גרמניה", בסכום כולל של 1.73 מיליון אירו, וזאת בהתאם לתנאי ההחזר שנקבעו בהסכמים בין הצדדים.
כן החליטו שופטי העליון להחזיר את התיק לבית המשפט המחוזי, על-מנת שיקבע מהו המועד בו מבשילה זכותן של החברות המערערות לתבוע מ"סגל גרמניה" החזר הלוואות הבעלים על-פי ההסכמים בין הצדדים, והאם מועד זה כבר הגיע.
לאור קבלת הערעור החליטו שופטי העליון להטיל את הוצאות המשפט בהליך הערעור על "סגל גרמניה" ולבטל הוצאות שהוטלו על-ידי המחוזי על החברות המערערות.
החברות המערערות מיוצגות על-ידי עורכי הדין יוסי בנקל ועופר לריש. "סגל גרמניה" מיוצגת על-ידי עורכי הדין שרון בן-חיים ובעז בן-אמתי (ע"א 9025/17).