תיקונים במסילה שבין תחנת תל אביב השלום להגנה, רכבת ישראל / צילום: כדיה לוי
המחדלים הגדולים ביותר הם אלה שהאחראים להם סמויים מהעין - ומחדל החשמול של הרכבת הוא דוגמה מצוינת לכך. הנוסעים הנדחסים בקרונות, עוברי האורח שנושמים אדי דיזל מזהם וכל מי שמוותר מראש על חווית הנסיעה ברכבת לטובת הרכב הפרטי - כל אלה אינם מודעים לכך שהמצב היה יכול להיות שונה לגמרי. אילו פרויקט חשמול הרכבת היה מתבצע בזמן, החל מסוף השנה הבאה הייתה הרכבת אמורה להציע נסיעה ברכבות חשמליות מהירות יותר, שקטות יותר ומזהמות פחות. המעבר לרכבות חשמליות היה מאפשר לרכבת להגדיל בכ-30% את כמות הנוסעים ולחסוך עשרות מיליוני שקלים על סולר מזהם.
אבל זה לא יקרה לפני 2025, לכל המוקדם. למה? ראשית, כיוון שפרויקט החשמול היה מלכתחילה גדול על רכבת ישראל. בממשלה ידעו זאת והתלבטו במשך שנים כיצד לקדם אותו. בסופו של דבר הפרויקט נשאר בידי הרכבת, וזו בחרה קבלן אחד לביצוע כל עבודות החשמול. טעות ראשונה. ההצעה הזוכה הייתה לא-ריאלית, עבודה בעיניים. טעות שנייה. לא רק המחיר היה זול באופן חשוד, גם ההסכם שהטיל על הקבלן את האחריות והסיכונים בצורה לא הוגנת - היה טוב מדי בכדי להיות אמיתי. לקבלן הספרדי לא היה שום ניסיון בעבודה בישראל, לא כל שכן בהתנהלות מול הביורוקרטיה הישראלית, אבל זה לא הפריע לרכבת להטיל עליו בהסכם את האחריות לביצוע התיאומים ולאישורים מול הרגולטורים ושאר הגופים - משימה שגם גוף ישראלי משופשף יתקשה לעמוד בה. טעות שלישית.
אם מישהו ברכבת חשב שהספרדים תמימים התברר שהישראלים הם אלה שיצאו פראיירים. כי ברגע שהפרויקט היה אצלם בידיים, הספרדים יכלו לצפצף על כל מה שסוכם מתוך ידיעה שלהוציא אותם מהפרויקט יעלה יותר. ובינתיים הנזק רק הולך וגדל. תוכנית הרכש וההצטיידות הרב-שנתית של הרכבת נבנתה על בסיס לוחות הזמנים של פרויקט החשמול. כתוצאה מהעיכוב בפרויקט הרכבת תקועה עם מאות רכבות חשמליות שאיש לא יצטרך בשנים הקרובות ומצד שני מערך רכבות הדיזל קורס תחת נטל הביקושים הגואים.
לתוך הברדק הזה נכנס דן הראל באי רצון, לאחר שהעובדות כבר נקבעו והנזק הגדול כבר נעשה. שר התחבורה ישראל כ"ץ, האיש שגרם לו להתפטר כשהיה מנכ"ל משרד התחבורה, מחל על כבודו וקרא לו לחזור לדגל, כדי להציל פרויקט לאומי שנקלע למצוקה. כ"ץ כזכור הכריז שהקו המהיר לירושלים ייפתח בפסח 2018 והבין באיחור שלרכבת אין באמת מושג מתי הפרויקט יושלם. הראל נשמע לקריאה כחייל נאמן ועשה את המקסימום כדי לחלץ את העגלה מהבוץ. הוא נאלץ לשלוח הביתה את המנכ"ל הקודם שחר איילון, ולנהל בעצמו את הרכבת עד לבחירת מנכ"ל חדש. לא מפתיע שהצטרפותו של מנכ"ל דומיננטי לאחר תקופה ארוכה שבה החברה נוהלה על ידי יו"ר מסתיימת בסופו של דבר בעזיבתו של אחד מהשניים.