השיט במעבר הפנימי, Inside Passage The של אלסקה פופולרי מאוד. יש המצטרפים לשיט כחלק מביקור בארצות הברית ויש המשלבים אותו עם טיול בהרי הרוקי הקנדים. תחנות המוצא הן בדרך כלל ונקובר שבקנדה או סיאטל שבארצות הברית. המעבר הפנימי נמתח מצפון לדרום בצידה הדרום מזרחי של אלסקה, במקביל לרצועת הרי הרוקי הקנדיים שבמערב קנדה. זוהי רצועת חוף מפורצת שמשתרעת לאורך כ-800 ק"מ, ומעברה השני כ-11 אלף איים.
בין יוני לספטמבר הופך המיצר השקט הזה לשוקק חיים. ספינות הקרוז שטות במימיו הרגועים וכולן עוגנות באותן ערים קטנות שמפוזרות לאורכו. יש מי שעוגנים תחילה בעיר הצפונית סקאגווי, מדרימים לג'ונו ואז עוצרים בקצ'יקן, ויש מי שעושים את המסלול הפוך. כך או כך, הספינות מורידות אל תחנות החוף כמיליון תיירים בשנה. הערים הקטנות שקולטות אותם מונות לא יותר מכמה אלפי תושבים, והן מוצפות מדי יום בעשרות אלפי תיירים שמגיעים לכמה שעות בלבד.
לעזור לדגי הסלמון לחזור הביתה
לא חסר מה לעשות בירידה מהאונייה. יש שיוצאים לטיול מאורגן בסביבה. אחרים משוטטים בין חנויות המזכרות, המוזיאונים הקטנים והבתים ההיסטוריים. אחת החוויות המשמעותיות של המסע היא צפייה בדגי הסלמון, שחוזרים אל אזורי ההטלה וההשרצה בנהרות שבהם בקעו הם עצמם.
בעיר קצ'יקן יש כמה נקודות תצפית על "מדרגות הסלמון" - מדרגות שניבנו כדי להקל על הסלמון לעלות במעלה הזרם. העזרה ניתנת לדגי הסלמון בשל שינויים במפלסי המים ובנתיבים שחלו, איך לא, כתוצאה מהתערבות אנושית. בעיר יש גם מדגרת דגי סלמון שנועדה לדאוג להמשכיותה של אוכלוסיית הדגים. כאן הם בוקעים ומשוחררים לאגמים, לנהרות ולבריכות.
עוד אטרקציה מעניינת בקצ'יקן היא אתרי מורשת של בני האומות הראשונות (First Nations), זה השם התקני למי שרובנו מכנים אינדיאנים. בני ההאידה (Haida), הטסימשיאן (Tsimshian), הטלינגיט (Tlingit) והטונגס (Tongass). בכפר מורשת הטוטם בייט (BITE, Totem Heritage Center) נמצא אוסף עמודי הטוטם הגדול בעולם שנאסף מכפרים נטושים. חלקם בני 160 שנה. עמודי הטוטם עשויים עץ ולכן לא מחזיקים מעמד זמן רב, בדרך כלל לא יותר ממאה שנים.
באתר המורשת סקסמן (Saxman) ניצבת אחת מרפליקות עמוד הטוטם של העורב. לפחות שניים נוספים עומדים בקצ'יקן. הכבוד שמקבל העורב הוא בשל סיפור מכונן על עורב שגנב את השמש למען בני האדם והציב אותה בשמיים - הגרסה האינדיאנית ל"ויהי אור", בשילוב גרסה מקומית לסיפור פרומתאוס, שגנב את האש מהאלים במיתולוגיה היוונית.
דובים, נשרים וגברים נשואים
דרומית למעגן הספינות סמוך לים, בהרינג קוב (Herring Cove) מעל ראשי הארזים, אפשר לראות עיטמים לבני ראש, הציפור הלאומית של ארצות הברית. זהו מקום טוב גם לצפייה בדובים השחורים שבאים לצוד את דגי הסלמון, בין אמצע יוני לספטמבר. אם יש מזל אפשר לראות גם דובי גריזלי, הנדירים יותר.
בוב המדריך הצביע על מאורות דובים שחורים שחיים באזור וגם על צמח בשם Skunk Cabbage, "כרוב בואש", שמשמש לדובים כמשלשל (לקסטיב) כאשר הם מתעוררים משנת חורף. מתברר שדובים כן מתעוררים מפעם לפעם בשנת החורף שלהם, כדי להתפנות, לעיתים לאכול, והדובות מנקות את המאורה ואת הגורים שהמליטה תוך כדי שינה.
ואז סיפר לנו בוב סיפור מופלא, על אודות דוב שחי בסביבה, והזדווג עם שלוש נקבות שחיו מספיק רחוק זו מזו כדי לא לקנא. דפוסי האבהות של דובים אינם ברורים לגמרי, דומה שלפעמים גם לא להם עצמם. לעיתים רחוקות הם עשויים אפילו לתקוף גורים שלהם עצמם, בלא דעת. אבל הדוב הזה, מספר בוב, נצפה כמה פעמים מטייל ליד הנהר בחברת מספר רב של הגורים הצאצאים שלו. הוא קיבץ את הגורים מתוך מאורות בנות הזוג שלו, לקח אותם לטייל ואחר כך גם ידע לאיזו מאורה להחזיר את הגורים הנכונים. אין לי מושג אם אמת דיבר, אבל הייתי רוצה שהסיפור יתברר כאמיתי. אני מעדיפה אבא דוב שהוא בייביסיטר נאמן, על פני אב טורף. גם אם הסיפור לא מדויק, מן הסתם לדובים שונים יש אופי שונה והתנהגויות מגוונות.
בכל מקרה, בירידה אל החוף אל תביאו איתכם כריך סלמון בתיק. לדובים יש חוש ריח מפותח מאוד והם עלולים להתקרב לבני אדם בחיפוש אחר מזון. על בני המקום ועל מחנאים קיימים נהלים מחמירים של מניעת חשיפה של מזון, אכסון מתאים ונעילת אשפה. דוב שנמצא באזור מגורים, בדרך כלל נורה למוות, מחשש שיתקוף בני אדם.
סמוך לרציף העגינה של ספינות הקרוז, נדמה שכל הדרכים מובילות אל רחוב קריק. גשר מעל אפיק הנחל מאפשר תצפית יפה על בתי כלונסאות צבעוניים המשתקפים במים. הרחוב שהיה בעבר רחוב האורות האדומים, היוה מקור משיכה לגברים הרבים שהגיעו לעיר כחלק ממסעות חיפוש הזהב, המסחר והדיג.
אל הרחוב מוביל גם שביל שמכונה "שביל הגברים הנשואים" שבו הלכו בסתר אל הרחוב, גם אלו שהיו להם בנות זוג. "הבית של דולי" ברחוב קריק 24 הוא מוזיאון קטן, שמחיה את אווירת הימים ההם. על הבית כתוב "המקום שאליו דגי סלמון וגברים הגיעו להשריץ".
לווייתנים, נוכלים ומחפשי זהב
ג'ונו (Juneau) היא בירת מדינת אלסקה ומתגאה בהיותה הבירה היחידה בעולם שאין בה גישה לכלי רכב. לעיר שדה תעופה, מעגן לספינות, ולרבים מבני המקום יש מטוסים קלים שנוחתים על הים. בג'ונו חיים כ-35 אלף תושבים, מרביתם עובדי מדינה. כל מוסדות השלטון מצויים בבניין אחד בעיר. אחת מנקודות הציון של העיר היא בית המושל של מדינת אלסקה. העיר קרויה על שם אחד משני מחפשי הזהב ג'ו ג'ונו וריצ'רד האריס אשר הגיעו לכאן בשנת 1880. הם אלו שבחרו להקים במקום עיירה שנחשבת לראשונה באלסקה תחת בעלות ארצות הברית.
הסיפור המפתיע על רכישת אלסקה מידי הרוסים שביקשו להיפטר מאדמות הקרח הנרחבות מצית את הדמיון. וויליאם סיווארד, מזכיר המדינה של הנשיא אברהם לינקולן, רכש את אלסקה ב-1867 תמורת 7 מיליון דולר, וכולם לעגו לו על המחיר המוגזם ששילם. שנים מעטות לאחר מכן התפעלו כולם מן החזון שלו. אלסקה התבררה כמקור לזהב, למכרות, לדיג, לציד ולנפט.
במעגן ספינות הקרוז עצמו מצויה תחנת הרכבל המובילה אל הר רוברטס. הרכבל מעלה לגובה של 550 מטרים לתצפית על העיר, על האי דאגלס שמול ג'ונו, ואל לב ליבו של יער עבות. רוב התיירים בוחרים לבקר בתצפית על קרחון מנדלהל (Mendenhall Glacier), שהוא קרחון נגיש וקרוב יחסית . ממרכז המבקרים יש מסלול קצר לתצפית, ומסלול ארוך יותר שמוביל סמוך למפל מים שיורד מן הקרחון אל תוך אגם. הקרחון שנסוג מאז 1929 מרחק של 2.8 ק"מ, אינו לבן כפי שמצפים מנהר השלגים שיורד אל העמק. הוא מכוסה בשכבות כהות, שהן תוצאה של אוויר מזוהם ששוקע על שכבת הקרח. שריפות היער הרבות המשתוללות בקנדה ובאלסקה תורמות גם הן לצבעים המשתנים של הקרחונים.
מג'ונו יוצאים רבים גם לשיט שבו צופים בלווייתנים. הסיכוי לראות לווייתנים גדול, ובני המזל זוכים גם לראות אותם יוצרים בעבודת צוות מרשימה מעגל של בועות, שמחייב את הדגים להתקבץ אל מרכז אחד, שממנו קצרה הדרך אל לועות הלווייתנים הרעבים.
סקאגווי היא העיירה הצפונית שבה עוגנות ספינות השיט. היא הייתה עיר מפתח בתקופת "הבהלה לזהב של קלונדייק" שבין 1896 ל-1899, אז מקורות הזהב הידלדלו עד שאזלו. כ-100 אלף איש עשו את דרכם לאזור דוסון שבקנדה, והיה עליהם להביא איתם אספקה של טון לאדם כדי שלא להגיע למצב של מחסור. את האספקה הזו הם נאלצו להעביר בדרך ההרים הקפואה, הבוצית, התלולה ושורצת שודדי דרכים.
חלקם לא יכלו לשכור את שירותי הילידים המקומיים כסבלים והם הלכו וחזרו כמה פעמים על מנת לעמוד במכסה. מספר בהמות המשא שמתו בדרך נאמד בכ-3,000, ומאות אנשים מתו במסעות ובמחנות ממפולות שלגים, רעב, רצח ומגיפות כמו טיפוס, דלקת ריאות, שפעת וכולרה. רוב ההרפתקנים שיצאו לדרך גילו שזיכיונות חיפוש הזהב כבר אזלו ומעטים בלבד זכו להתעשר.
תקוות התעשרות הובילו את רוב מחפשי הזהב מסיאטל דרך הים בערי החוף של אלסקה עד לסקאגווי ומשם לכיוון מפגש הנהרות קלונדייק ויוקון שבקנדה. סקאגוויי הפכה לעיר אוהלים שבה הצטיידו לקראת העלייה דרך מעבר צ'ילקוט, מעבר הרים תלול במיוחד שגובהו 1,200 מטרים. סמוך לעיר נמצא בית הקברות של בהלת הזהב, שבו מוצגת פיסת הזהב הגדולה בעולם. זהו סלע צבוע זהב שהציב מרטין איטג'ן, מי שהפך את סקאגווי לאתר תיירות נחשק. היום "סלע הזהב הגדול בעולם" ניצב ליד קברו.
גם איטג'ן היה אחד ממחפשי הזהב שלא צלחו. לאחר שעסק בעבודות רבות, כולל קברן העיירה, פיתח קרונית מאוטובוס ישן. על הקרונית התקין בובת דוב שבעזרת פדלים הפנתה ראשה שמאלה וימינה לפי כיוון הנסיעה, נופפה בדגל ואף הפריחה עשן דרך סיגר. באחד האוטובוסים התקין בובה בדמות הגאנגסטר סואפי (Soapy) סמית', שהכנופייה שהנהיג הטילה את מוראה על העיירה. בסקאגווי שלטון החוק היה נזיל והמקום היה יעד נחשק לפושעים נמלטים.
הגאנגסטר נהרג בדו-קרב עם מהנדס העיר פרנק רייד, שנתפס כגיבורה של סקאגווי. מאוחר יותר התברר שגם רייד עצמו היה פושע ורמאי לא קטן בעצמו. שניהם קבורים בבית הקברות ההיסטורי. המשתתפת היחידה בהלווייתו של הגאנגסטר לפי עדות הכומר הייתה אישה מסתורית עטויה צעיף שחור, שזהותה נותרה לא ידועה. מבית הקברות מוביל שביל אל מפל רייד, מפל קטן ויפהפה.
רחוב ברודוויי, הרחוב הראשי של סקאגוויי נראה כמו שחזור של עיירת מערב פרוע, ויש בו כמה מוזיאונים קטנים שמייצגים את אופי התקופה, את הצמחייה ובעלי החיים המאפיינים את האזור, את אווירת המסבאות ומקומות ההצטיידות של מטפסי ההרים, וגם את חיי המשפחה מאותה תקופה.
העיירה הצבעונית מוקפת הרים מושלגים ומרחבים שמציתים את הדמיון. אפשר לעלות אל מעבר ההרים בדרך שבה עשו מחפשי הזהב, בכלי רכב או ברכבת. עוברים את הגבול לקנדה, ואז חוזרים חזרה לסקאגווי כשעצירת החובה היא לצד השלט Welcome To Alaska.
מידע מעשי
ויזה: אם השיט יוצא מוונקובר יש צורך הן בוויזה לקנדה והן לארצות הברית. אם התייר עולה על שיט בסיאטל והוא הגיע מארצות הברית, הוא זקוק לוויזה לארה"ב בלבד.
מחירים: מחירי השיט משתנים בהתאם לרמת הספינה. מחיר לשבוע של שיט נע בממוצע בין 850 ל-1,200 דולר (בחדר עם מרפסת). המרפסת מומלצת מאוד, אין כמו שכיבה במיטה תוך התבוננות בקרחונים ושמיים זרועי הכוכבים.
קצ'יקן: כדי להגיע לאזור ההיסטורי של קריק סטריט והבית של דולי, אפשר ללכת לאורך טיילת מעגן הספינות, ימינה מכיוון הירידה מהספינה לכיוון דרום מזרח. אם הולכים בו כשהמים כל הזמן מימין, מגיעים אל הגשר שמעל קריק סטריט. הליכה קצרה לאורך נהר קצ'יקן קריק מביאה אל גשר שתחתיו מדרגות סלמון, ועוד במעלה הנהר גשר נוסף שבו אזור השרצה של דגי הסלמון.
אל כפרי המורשת ואל Herring Cove יש לקחת הסעה או לשכור אופניים ולנסוע לכיוון דרום מזרח. יש שילוט ברור. סיורים ניתן לרכוש בספינה או בירידה מהספינה במעגן.
קרחון מנדלהל (Mendenhall Glacier) נמצא במרחק של כרבע שעה נסיעה מהעיר ג'ונו. יש גם אפשרות יקרה יותר, לטוס במסוק, לנחות על הקרחון וללכת עליו בהנחיית מדריך).
הבהלה לזהב: חיפוש זהב הוא חלק בלתי נפרד מההיסטוריה האמריקאית, מהגבעות השחורות של דקוטה, דרך קולורדו, אריזונה וקליפורניה. אבל הבהלה לזהב של קלונדייק, במפגש הנהרות קלונדייק ויוקון בגבול אלסקה-קנדה בין 1899-1897, הייתה הגדולה מכולן. כיום נחגג ביוקון יום גילוי הזהב בפסטיבל שלם שחל באמצע אוגוסט (Discovery Day in the Yukon). בתוכנית: תהלוכה עם תלבושות התקופה, מוזיקה חיה, טורניר פוקר, יפהפיות הבית מניפות רגליים בריקודי קאן-קאן סוערים ועוד. מי שרוצה לטעום חיפוש זהב יכול לשכור ציוד בסיסי (מסננת וקערת זהב) ולנסות את מזלו בנהר הבוצי.
