דרור פלנבאום / צילום: איל יצהר
אני: מסודר, מאורגן, ממושמע, מאמין בהרחבת ארגז הכלים ומכוון מטרה, וגם מלא רגש עם לב ענק.
משפחה: סבא וסבתא מצד אמא נמלטו מברלין לפני המלחמה בעקבות האנטישמיות והגיעו לחולון. סבא היה שוטר בריטי רכוב על אופנוע, ובהמשך עבד כמהנדס מכונות בקיטור ודודים והיה מעורב בפיתוח ריאה מלאכותית. סבתא ניהלה מטבחים מוסדיים.
על הצד של אבא אנחנו לא יודעים הרבה, רק שסבא ברח, ככל הנראה, ממשפחתו בליטא אחרי רצח בתוך המשפחה, עלה לבדו לישראל, הכיר את סבתא, והם גרו בחולון. הוא עבד בהסתדרות ונפטר צעיר מאוד. ההורים נפגשו כשאמא הייתה בת 13 ואבא בן 17. הוא למד בתיכון מקצועי, פתח מוסך, מכר אותו והפך לשמאי רכב, והיא הייתה מזכירה. הם יצאו לפנסיה מוקדמת, עזבו הכול, עברו לאילת וקנו סירה. יש להם המון חברים, הוא יוצא לדוג והם מאושרים.
ילדות: חולון, שכונה של פעם עם חברים שמשחקים למטה. הייתי ילד היפראקטיבי, ובגיל 13 נסעתי לבד לפנימייה הצבאית לקציני ים בעכו שראיתי בטלוויזיה, התרשמתי מהמקום והודעתי להורים שאני עובר ללמוד שם.
קציני ים בעכו: אני חייב למקום הזה את כל מה שאני היום כאב, מנהל, חבר ובן זוג. למדתי במגמת חובלים, בגרות מלאה בניווט, אסטרונומיה. חשבתי שהכיוון שלי הוא קריירה צבאית. כשיצאתי הביתה בשבתות מהפנימייה, הייתי רואה את השכן מלמעלה מגיע עם הכומתה הסגולה של גבעתי וזה עשה לי חשק. בסוף ויתרתי על חיל הים והייתי צלף ביחידה. אחרי השחרור גרתי באילת חצי שנה, השלמתי את רישיון הסקיפר ועבדתי בתור משיט בננות, סקי מים ויאכטות. עבדתי כמה חודשים בתור נאני בארה"ב וטיפלתי בילדים אצל זוג באפרסטייט בניו יורק.
לימודים: כשחזרתי לארץ למדתי תקשורת ופסיכולוגיה והייתי בטוח שאהיה פרסומאי, כי החזקתי מעצמי שנון, אבל מהר מאוד הבנתי שהעולם הזה לא בשבילי ואז עברתי לשיווק ובמקביל עבדתי כסייר במוקד מצוקה והפכתי למנהל המוקד. אחרי התואר גרתי בתל אביב ועבדתי בעבודות מזדמנות. חבר סידר לי עבודה בדרייב אנד ווש - רשת לרחיצת מכוניות, ניהלתי אותה שנתיים ואז טסתי לחו"ל לחצי שנה.
עמל סיעודית: כשחזרתי, התחלתי לעבוד שם כסמנכ"ל שיווק. זאת הייתה חברה משפחתית קטנה, בבעלות רמי שרון, איש יקר שנפטר. הילדים שלו מכרו אותה לעמל, ואז עם כל ההנהלה נשלחתי הביתה.
מיה: אשתי, רקדנית מקצועית בלהקת הפלמנקו הישראלית וארט דירקטורית במשרד פרסום, אישה מעניינת וחברה אמיתית. נפגשנו כשעבדה כברמנית בקפה ביאליק, שם אכלתי ארוחות בוקר כשעבדתי בסיעודית. יש לנו שלושה ילדים ואנחנו גרים בתל אביב.
דנאל סיעוד: שייכת לדנאל הציבורית המתנהלת ללא גרעין שליטה ומתמחה בשירותי סיעוד על-ידי מטפלות ישראליות במסגרת חוק הסיעוד של ביטוח לאומי, ייעוץ והכוונה לבתי אבות, טיפול סיעודי, שירותי רווחה, הסדרת טיפול של עובד זר, סיעוד פרטי ומרכזי יום לקשישים. כשחזרתי מחו"ל, הבעלים יצרו איתי קשר. עולמות השיווק של החברה לא היו מפותחים, כי המדינה הפנתה את האנשים אלינו. עשינו מהפכת מחשוב והבאתי פנימה את עולמות העסקים. אנחנו מאמינים בטכנולוגיה ובחדשנות והמערכות שפיתחנו מנהלות את הקשר שלנו עם הלקוחות. הטכנולוגיה נותנת לי את היכולת לתת שירות מיטבי. רפורמת הסיעוד היטיבה איתנו בסך הכול, למרות שהמעבר לגמלה בכסף יהרוג את חוק הסיעוד, כי אנשים ירצו כסף במקום טיפול שהם זקוקים לו.
סיעוד: השימוש במונח הזה עושה עוול לאנשים, כי האסוציאציה היא של חולים שלא מתפקדים, ואנשים שזקוקים לעזרה של כמה שעות ביום נרתעים, וחבל.
פנאי: קם כל יום ב-4:30, רוכב על אופניים, הולך לחדר כושר, שוחה ורוכב הרבה על האופנוע. פעם בשבוע אני בבית ב-15:00 כדי להיות עם הילדים.
אופנוע: יש לי דוקאטי. את האופנוע הראשון קניתי כשירדתי לאילת. הפסקתי לרכוב כשהפכתי לאבא ולפני 6 שנים חזרתי. אני לא מרכיב את הילדים בכלל, ואת אשתי לעיתים רחוקות, כי אני מוכן לסכן את עצמי ולא אחרים.
תפיסת עתיד: אני מת על מה שאני עושה, ממציא את עצמי מחדש ומכוון את הארגון לביג דאטה באמצעות מערכת חדשה שהטמענו.