חיילים אמריקאיים באפגניסטן / AP Massoud-Hossaini
לוחמה, שמלומדים מודרניים קוראים "א-סימטרית", הורסת אימפריות, או לפחות מחלישה אותן, או לפחות תוחמת את גבולות התפשטותן. תוכלו לשאול בהזדמנות את אוגוסטוס, ראשון קיסרי רומא. לפני 2,011 שנה הוא איבד שני לגיונות ללוחמי גרילה גרמנים, ובזה הקיץ הקץ על החלום של גרמניה דוברת לטינית.
לוחמה א-סימטרית בהרי הקווקז האטה את ההתפשטות המתוכננת של הקיסרות הרוסית דרומה, באמצע המאה ה-19. אלמלא האטה, רגליהם של קוזאקים היו משתכשכות אל נכון בנהר הירדן, ואת מושבות ארץ ישראל היו מעטרות כנסיות פרבוסלביות.
הרשימה ארוכה מאוד. ארה"ב התנסתה בשלושה אקטים מרכזיים של לוחמה א-סימטרית. כאשר הגיחה מקונכייתה, ב-1898, ואסרה מלחמה על ספרד, היא החליטה לכבוש מידיה את הפיליפינים. כוחותיה התקבלו תחילה כמשחררים, אבל עד מהרה התברר שהם מעדיפים לשעבד. 13 שנה לחמה אמריקה כדי להכניע את המורדים המקומיים.
זה לא עבד בג'ונגלים של וייטנאם בין 1965 ל-1973. בשיא מעורבותה, ארה"ב החזיקה יותר מחצי מיליון חיילים בדרום וייטנאם, כדי למנוע את נפילתה בידי הקומוניסטים. ב-1973 היא חתמה הסכם שלום עם הקומוניסטים. בהסכם לא היה ממש. הוא היה פתח חילוץ ממלחמה לא-פופולרית, לא יותר. בעלי הברית המקומיים לא היו מסוגלים להגן על עצמם. באפריל 1975, הקומוניסטים צעדו אל תוך סייגון בירת הדרום, הפכו אותה לקריית הו צ'י מין, ושמו קץ לניסיון רב-המומים לכונן דמוקרטיה בהודו-סין.
הטראומה של וייטנאם פרנסה את מהלך המחשבה והפוליטיקה בארה"ב בדור הבא. מעורבות צבאית מעבר לים הייתה לצנינים בעיני מנהיגים משתי המפלגות הגדולות. הפעולה הצבאית הנועזת ביותר של רונלד רייגן, הנץ האנטי-קומוניסטי המפורסם, הייתה לכבוש את גרנאדה, אי זעיר בים הקריבי. הביטחון העצמי חזר עם התמוטטות הקומוניזם, בסוף שנות ה-80. אחר כך בא היום הנמהר בספטמבר 2001. הטראומה של המגדלים התאומים השכיחה את הטראומה של וייטנאם.
ארה"ב ביכרה להתעלם מן ההיסטוריה הרחוקה והקרובה, וגמרה אומר לא רק לסלק את אל קעידה מאפגניסטן, אלא גם להחליף את המשטר שאירח אותה. אפגניסטן הוזמנה לצאת מן החשיכה הכבדה של ימי הטליבאן, ולהפוך ל"דמוקרטיה מוסלמית".
מפת הדרכים לשום מקום
השבוע שמענו שארה"ב והטליבאן ציירו מפת דרכים לסיום המלחמה. איננו יודעים כמה זמן זה ייקח, אבל דונלד טראמפ להוט להודיע עוד לפני יום הבחירות (נובמבר) שהוא חילץ את ארצו מן הביצה האפגנית. ההסכם מדבר על "תהליך", שיכלול דיאלוג בין האפגנים הניצים. אבל נהיר לכול שבדיבור הזה אין ממש. הטליבאן אינם מכירים בממשלה הנבחרת. הם חושבים אותה לבובה אמריקאית, ואין זה מן הנמנע שהם צודקים. הסיכוי של הממשלה הזו להוסיף ולהתקיים לאחר יציאת הכוחות האמריקאיים מוכרח להיחשב לזעום, שלא לומר אפסי.
רשת הרדיו הציבורית בארה"ב, NPR, שידרה השבוע ראיונות עם תושבים בקאבול הבירה. רוח נכאים נשבה מהם. הפסקת המלחמה, כי תבוא, תהיה הקלה עצומה בשביל אוכלוסייה אזרחית החיה זה שנים בצל טרור ואלימות שרירותית מבית הטליבאן. אבל נשים אחוזות חיל ורעדה מפני מה שמצפה להן. איש אינו נותן אמון בהבטחת הטליבאן שהם השתנו, ועברו "מודרניזציה".
הלב נשבר למשמע הקולות הבוקעים מקאבול. אפשר ש-18 השנים האחרונות היו לשווא. אפשר שהשקעה אמריקאית פנטסטית (4 מיליארד דולר בשנה לצורכי פיתוח, לא כולל הוצאות צבאיות) ירדה לטמיון.
"מה יצא לנו?"
בדצמבר, ה"וושינגטון פוסט" פרסם את "ההיסטוריה הסודית של המלחמה", על יסוד 2,000 עמודים של מסמכים מסווגים. הם מראים שהכישלון של וייטנאם חזר על עצמו לא רק במובן של תוצאות, כי אם גם במובן של תהליכים.
גנרלים שיקרו לפוליטיקאים מעשה שגרה, או עיוותו את המציאות. "היינו משוללים הבנה מעמיקה של אפגניסטן. לא היה לנו מושג מה אנחנו עושים", מצוטט גנרל שפיקח על המלחמה מטעם ממשלי בוש ואובמה.
"מה יצא לנו מן המאמץ הזה, שעלה טריליון דולר? האם הוא היה שווה טריליון?", צוטט קצין של הקומנדו הימי האמריקאי, אשר שימש במטה הבית הלבן בימי בוש ואובמה.
מלחמת אפגניסטן אינה שנואה על האמריקאים באותה מידה שהייתה מלחמת וייטנאם. סיבה חשובה אחת היא שאין עוד בארה"ב גיוס חובה. הרוגי אפגניסטן ופצועיה הם אפוא מתנדבים. מאחר שרוב המתנדבים מגיעים משכבות כלכליות נמוכות, בדרך כלל בערים קטנות או באזורים כפריים, הרושם של קורבנם אינו נטבע במרכזי האוכלוסייה העיקריים. כמובן, גם האבדות נמוכות בהרבה. בווייטנאם נפלו 55 אלף בשמונה שנים ופחות. באפגניסטן נפלו 2,400 (עדיין נופלים) ב-18 שנה ויותר. אבל מספר הפצועים והנפגעים נפשית הוא עצום.
מלחמת אפגניסטן מקרטעת לקראת סופה העגום בדיוק בזמן שבו בית אסד ונותני חסותו משלימים את ניצחונם על המורדים מקץ תשע שנים. מדוע ההתערבות החיצונית הצליחה בסוריה ונכשלה באפגניסטן? קודם כול מפני שהיא כוללת בעלי ברית אפקטיביים. לארה"ב לא היו כאלה באפגניסטן. שנית, מפני שתיקון עולם לא היה אחד מיעדיה. שלישית, מפני ששום ארץ שכנה לא הגישה סיוע מסיבי ופרוזדור כניסה בטוח למורדים הסורים. לטליבאן יש פקיסטן, שהמציאה אותם לפני 25 שנה ויותר, ודאגה לשלומם. אילו טורקיה עשתה לפני שבע-שמונה שנים מה שהיא מנסה לעשות עכשיו, ואילו ישראל הייתה עוזרת לה קצת, אפשר שסוריה לא הייתה הופכת לפרוטקטורט רוסי-איראני.
מה תעולל יציאת אפגניסטן לארה"ב? היא תשקע ותלך אל מצב רוח בדלני, בייחוד אם טראמפ יוסיף להיות נשיאה, ותשקיף על העולם ממצודת אמריקה, שרובוטים יורי-לייזר יגנו עליה מן החלל החיצון, או משהו כזה.
רוב הארצות יגיעו אז למסקנה שהן צריכות לעשות עסקים עם בריונים שכונתיים כדי להישאר בחיים. הן יעשו. לפידי חירות אמריקאיים יהיו זקוקים לטראומה עצומה כדי לחזור ולהידלק.