בשבוע שעבר הגיש יו"ר רשימת "עוצמה יהודית" איתמר בן גביר תביעת דיבה נגד גילת בנט, רעייתו של שר הביטחון ויו"ר "ימינה" נפתלי בנט, בעקבות פוסט בפייסבוק שפרסמה לאחרונה. באותו הפוסט, שנמחק בינתיים, כינתה בנט את אנשי מפלגת עוצמה יהודית "טרוריסטים", וטענה כי אנשי המפלגה אף פרצו לביתה לפני הבחירות בספטמבר.
אבל את עיקר המתקפה הפנתה בנט דווקא כלפי העיתונאי קלמן ליבסקינד, שתקף ימים אחדים קודם לכן את הפוליטיקאים של הציונות הדתית. "אתה מונע מאגו, ומתסכול - מכך שאתה לא שותף למה שבאמת קורה בפוליטיקה", היא כתבה לו. "הדברים החצופים והדוחים שאתה כותב על מי שאתה לא מכיר ולא מבין, זוהי ההשלכה רק של התסכול שלך… די כבר עם הטהרנות הזאת". לעיתונות המגזר שחגגה על הסיפור מסר ליבסקינד בתגובה: "לא נראה לי נכון לנהל ויכוח עם בני משפחה של פוליטיקאים, לא כשזה יאיר נתניהו ולא כשזו גילת בנט".
ליבסקינד אומנם בחר בדרך הדיפלומטית, אבל גם הוא יודע שבמציאות הפוליטית הנוכחית, בני משפחתם של הפוליטיקאים הבכירים לרוב מעורבים מאוד בעניינים הללו. בסביבתו של בנט אומנם טוענים כי הוא עודכן על הפוסט רק אחרי שהיה כבר באוויר, אבל גם אם זה המצב, ברור שגילת בנט חיה ונושמת את המתרחש בקריירה הפוליטית של בן זוגה, והתנהלותה משפיעה על הדימוי הציבורי שלו. די להיזכר בדרישתה של משפחת נתניהו מראשי וואלה, שהתפרסמה לאחר שנחשף תיק 4000, לפרסם באתר ידיעה על כך שבנט עבדה בעבר כקונדיטורית במסעדה לא כשרה.
ורעיית שר הביטחון אינה לבד כמובן. מיכל פרץ, רעייתו של הרב רפי מהבית היהודי, הפעילה לחצים כבדים על בעלה לפני בחירות ספטמבר שלא לוותר לאיילת שקד, ולהתעקש לעמוד במקום הראשון ברשימת הימין המאוחדת שרצה אז. והיא הייתה מתואמת בסוגיה עם לא אחרת מרעיית ראש הממשלה, שרה נתניהו. ליהיא לפיד השתתפה בחוגי בית לנשים ואף קרצה לציבור המסורתי כשהשתתפה בטקסי הפרשת חלה. ובכל מה שנוגע לנתניהו עצמה, באמת שקצרה היריעה. מספיק היה לראות אותה לאחרונה בבית הלבן ובתמונות השיבה ארצה של נעמה יששכר, כדי להבין שאין פריים שהיא מוכנה לפספס ואין אירוע שהיא אינה מעורבת בו.
למעשה, רק מיעוט קטן מקרב בנות הזוג של הפוליטיקאים הבכירים מדיר את רגליו מבחישה בביצה הפוליטית. רובן בפנים. בין שמאחורי הקלעים ובין שממש בחזית. והיועצים של הפוליטיקאים הם הראשונים להבין זאת. "בת הזוג היא במעמד של יועץ אינטימי", מסביר היועץ האסטרטגי נסים דואק, הבעלים של משרד יוניק, "אם נרצה או לא, היא במעמד היועץ הכי קרוב. גורלה כרוך בגורלו כמו במפעל משפחתי, ובשנה כמו זו האחרונה שבה לא ברור מי נשאר על הגלגל, זה ודאי מכניס למתח ולחרדה. יועץ חכם מבין שאסור להיכנס לרווח ביניהם כי בסופו של יום, לא הוא הולך לישון בלילה עם אותו פוליטיקאי. ולכן, לבת הזוג לעולם יהיה יתרון על פני כל השאר, במיוחד שכשהם בבית, לאותם מנהיגים אין את אותה הילה ועוצמה שיש בחוץ".
אתה רואה הבדל בין נשות הפוליטיקאים מימין ומשמאל?
"אין שום הבדל. את שומעת יותר על אלה שמימין כי השמאל לא בשלטון, אבל עבודת הצוות קיימת בשני המחנות. בפוליטיקה זה כולם נגד כולם כל הזמן. מי שלא איתי הוא אויב שלי. בת הזוג נתפסת כאדם היחיד שלא יתהפך עליך. ולכן גם נדיר שהזוגות האלה יתגרשו. לא כל-כך מהר נפרדים ממקור הכוח והעוצמה".
טל אלכסנדרוביץ-שגב, מנכ"ל משותף במשרד לייעוץ אסטרטגי בן-חורין אלכסנדרוביץ, רואה גם היא בבנות הזוג גורם משמעותי במערכה הפוליטית, בפרט בתקופות של קמפיין. "יש את אלה שתפקידן מתמצה בעיקר כלפי חוץ. שזה אומר להגיע לאירועים ולהוות דמות שמקרינה מסרים חיוביים ומעדנת את בעלה. ויש את אלה שהן ממש אסטרטגיות, מעורבות מאוד מאחורי הקלעים ומעבירות בתקשורת את המסרים שהפוליטיקאי לא יכול להרשות לעצמו לומר".
וכשהן אומרות את זה, זה יישמע אחרת, כי זו קירבה לסמכות רק בלי האחריות הרשמית.
"בדיוק. בת הזוג גם נתפסת כמי שמכירה את המועמד הכי טוב ויכולה להעיד על דמותו ועל אישיותו בצורה אמינה וטבעית. והסיפורים הקטנים שברשותה, על אדם שנראה לרוב רחוק ובלי מושג, מאוד מעניינים אותנו".
היא גם משמשת צינור להעברת מסרים ישירים מהציבור אליו.
"נכון, ולנגישות הזו יש תפקיד משמעותי. בעיקר אצל אלה שמהוות כתובת לתלונות, ואז, או שהן עוצרות את זה אצלן או שהן מעבירות את זה אליו ומעצימות אצלו פחדים לפעמים. צריך לזכור שהמסרים שנקלטים אצלן עוברים ישר אליו ללא תיווך של יועצים וסוקרים. מועמד שאשתו נלחצת ממשהו או לחילופין מעריכה שאיזשהו דבר הוא מאוד חשוב, גורמת לו לעזוב הכול ולהתעסק במה שהיא מגדירה כדחוף. אם היא נניח מתרגשת מפוסט שלילי, הפוסט הופך ממעמד של פוסט טקטי לפוסט אסטרטגי".
כשגאולה אבן־סער מספרת לתקשורת בעיניים דומעות שבנה נעלב מילד בגן ששמע בטלוויזיה ש"אבא שלך דפוק" זה הופך לאסטרטגי כי היא עצמה משתמשת בזה כך מול התקשורת.
"יכול להיות. ככלל, כשבת הזוג מוטרדת מאיזשהו אירוע זה מטלטל גם למועמד את היום, וכל אחד מגיב לזה אחרת. בקמפיין הכול מועצם ובני הזוג עובדים מתוך תחושה של משימה משותפת. יועצים יכולים להתחלף, דמויות פוליטיות יכולות לעבור צד, בת הזוג היא זו שפועלת מתוך אינטרס משותף לגמרי, והיא גם עלולה לשלם על זה מחיר - מבחינת הקריירה שלה ובכלל הביקורת שתספוג".
"לשרה יש עוצמה והשפעה בשטח"
אבן-סער האמביציוזית, שלקחה חלק פעיל בחזרתו של בן זוגה לחיים הפוליטיים, והביאה את מעורבותה למקסימום בבליץ הראיונות שהעניקה בתקופת הפריימריז לראשות הליכוד, אכן שילמה מחיר. עוד קודם לכן, עם חזרתו של סער לחיים הפוליטיים, היא המירה את הגשת מהדורת החדשות המרכזית ב"כאן 11" בתוכנית תרבות (שירדה בינתיים גם היא מהמסך). הצעד שנקטה היה כמובן מתבקש לאור העובדה שלא ניתן היה להתעלם מכך שכל אייטם פוליטי שהיא תעסוק בו הוא כזה שיש לה בו פוזיציה, ומצד שני יש מי שמזכירים מקרים דומים שלא טופלו באותו אופן. "ליאור שליין שמשפיע על דעת הקהל באמצעות תוכנית הסאטירה 'גב האומה' לא נדרש לפנות את כיסאו לנוכח העובדה שבת זוגו, מרב מיכאלי, היא ח"כית מטעם מפלגת העבודה", אומרת פרופ' מיכל פרנקל, ראש המחלקה לסוציולוגיה באוניברסיטה העברית.
טיעון הנגד הוא שמיכאלי, בניגוד לסער, לא התמודדה על הנהגת מפלגת השלטון, או אפילו על הנהגת מפלגתה שלה, אבל פרנקל, וכמוה גם פרופ' רונית קרק, חוקרת מנהיגות ומגדר בארגונים במחלקה לפסיכולוגיה בבר-אילן, גורסות שמדובר בעניין עמוק יותר. לשיטתן, נשות הפוליטיקאים נמצאות במלכוד בלתי אפשרי: התקשורת דוחקת אותן לתפקיד "אשתו של" ומאדירה את הפוזיציה הזו מטעמים רכילותיים. ומנגד, לא מאפשרת להן באמת להתבטא או לפעול בחופשיות, כי לא הן נבחרו.
ובנוסף לכל זה, גם את הקריירה שהייתה להן קודם קשה להן לנהל, כי הן לעולם ייתפסו כמי שנגועות בניגוד עניינים. "מצפים מהן להיות אמפתיות ורגישות, ובטח שלא להצטייר ככוחניות מדי", אומרת קרק, "אבל גם כשהן מחליטות להוריד פרופיל ולשבת בצד הן זוכות להרמת גבה על כך שאינן תומכות מספיק. מה שהן לא יעשו, הן יהיו חשופות לביקורת".
ובחזרה לזוג סער. "גאולה וגדעון הם הדוגמה המובהקת לפאוור קאפל", אומרים גורמים פוליטיים, "היא מגיעה לכנסים, נראית כמו כוכבת, ועוזרת לו לדגמן זוגיות זוהרת. המודל שלהם מאוד מזכיר את ביבי ושרה. גם אם עדיין לא צועקים לה 'היידה גאולה' - זה הכיוון. ללוות אותו לכל מקום, לשבת לצידו. התמונה שלהם בשער של '7 ימים', לפני הפריימריז בליכוד, זו הנקמה המתוקה שלהם בזוג נתניהו. שרה מסתכלת על התמונה הזו ורואה זוג צעיר יותר, שנראה מצוין ובעצם אומר - אני הזוג המלכותי הבא. אם ביבי שיווק את משפחתו כמשפחת המלוכה, אז גדעון בונה אחת כזו בהתאמות לרוח התקופה. גאולה מוזכרת אצלו הרבה ברשתות החברתיות, והבן דוד אולי לא מצולם כמו יאיר ואבנר בילדותם, אבל גם הוא מוזכר בלי סוף".
היועץ האסטרטגי אמיר דן מחדד: "אם פעם האישה תמכה ועזרה מאחור, היום זו תקופה של סינרגיה. שניים שהם אחד. כשגאולה מתראיינת זה כאילו שגדעון מתראיין. מצד אחד זה כוח כפול, מצד שני גם הסיכון גדל. כי כשעו"ד איל ינון, היועץ המשפטי של הכנסת, אומר שהוא לא מדבר על העבודה עם אשתו, עו"ד עמית מררי, המשנה ליועמ"ש, אז כבר לא כל-כך מאמינים לו, כי במציאות של היום, גם אם כל אחד חי את חייו ואת הקריירה שלו במשך היום - התפיסה הרווחת היא שהשניים הם אחד".
תוסיפו לזה את הפרסונליזציה שעוברת המערכת הפוליטית בעידן של "מחנה ביבי" מול "מחנה רק לא ביבי" והעניין מתחדד אפילו יותר. כשהצבעה לליכוד היא בעצם הצבעה לנתניהו, משקלה הסגולי של רעייתו - שגם הייתה מעורבת בצורה כזאת או אחרת בתיקים הפליליים שעומדים כעת במוקד - הופך לגדול יותר ויותר.
ולא שקודם לכן היא הייתה בין הצללים. אינספור כתבות נכתבו על שרה נתניהו במהלך השנים: על התנהלותה במעון הרשמי ברחוב בלפור, על התלוותה לנסיעות ועל מעורבותה בעניינים השוטפים. ובכל זאת, מתי הפכו השניים לישות אחת ובלתי נפרדת? "ביבי ושרה הפכו לפאוור קאפל אחרי בחירות 2006 שריסקו את הליכוד ל-12 מנדטים", אומרים גורמים שעבדו בעבר עם נתניהו, "הם תכננו את הקאמבק יחד. ביבי מקשיב לה. את מה שהיא רוצה - הוא עושה. את מה שהוא יודע - היא יודעת. אולי לא ברזולוציות של עדכוני המזכיר הצבאי, אבל ברמה של ראש מטה או ראש לשכה, בוודאי. לא סתם היו מספרים על ביבי שהוא הולך ביום שישי הביתה עם רעיון מסוים, וחוזר ביום ראשון בדעה אחרת. לא בטוח שהאינסטינקטים שלה תמיד נכונים, אבל מה שבטוח הוא שהם העלו אצל ראש הממשלה את רמת החשדנות כלפי הסביבה שהקיפה אותו".
התקשורת אומנם לא פרגנה למעורבות הזו, אבל היועץ האסטרטגי נדב שטראוכלר שעבד עם הליכוד בבחירות שהתקיימו באפריל 2019 רואה את הדברים אחרת. "לשרה נתניהו יש כוח מאוד משמעותי בבייס הליכודי. הבייס מעריך אותה ואת יכולת העמידה שלה מול התקשורת והמשטרה. הוא חש שנעשה לה עוול ושיש בינו לבינה שותפות גורל. כל זה נותן לה הרבה עוצמה והשפעה בשטח. אוהבים אותה ורוצים לשמוע אותה בכנסים".
בתקשורת היא לא עוברת טוב.
"שרה לא צריכה להתראיין באולפנים בשביל להשיג את האהדה הזו, ולכן היתרון של גאולה במגרש הזה לא רלוונטי. מספיק שהיא עם ביבי באותו הפריים כדי שזה יפרוט לאנשים על אותן תחושות שהזכרתי. מה גם שבסוף הכלי העוצמתי זה הרשתות החברתיות, ובדף של ראש הממשלה אנשים עפים עליה. אולי לך בתקשורת זה נראה כמו יקום מקביל, אבל זו המציאות בשטח הליכודי".
הזכרת את גאולה אבן־סער, איך באמת עברו הראיונות שלה אצל הקהל הליכודי?
"כשבת הזוג מעידה עליך, והיא עוברת מסך כמו שגאולה עוברת, אין ספק שהמסר נקלט אחרת. גם ליהיא לפיד יכולה להעיד על יאיר באופן שהוא לא יכול. הן מעבירות מסרים יותר רכים, יכולות לדבר על ההתקפות שהמשפחה חווה בצורה אמינה יותר, ולא להיכנס לכל מיני מוקשים פוליטיים, כי הצופים בבית ממילא לא מצפים מהן לתת את התשובות והפתרונות".
"גנץ הוצנעה בעקבות השמועות"
אם בסופו של דבר נתניהו ואבן-סער מייצגות - על אף ההבדלים ביניהן - תפיסה דומה של אשת פוליטיקאי, רונית כ"ץ, אשתו של שר החוץ ישראל כ"ץ, מייצגת ז'אנר אחר. דוגמה לכך ניתן היה לקבל בראיון שנתנה לתוכנית "אנשים" בקשת 12 סמוך לפריימריז לראשות הליכוד שבו היא סגרה חשבונות, כשבן זוגה, השר הבכיר, יושב לידה ומחייך. "הוא יהיה ראש הממשלה אחרי ביבי", הצהירה בפני חיים אתגר, "ביום שנתניהו לא יהיה, הוא יהיה אחריו". "יש את גדעון סער", אמר לה אתגר. "ויש גם את החתולה שעומדת פה בחוץ", השיבה. ומה עם גלעד ארדן? "בחור צעיר, יגיע גם זמנו", הייתה התשובה. את גאולה אבן-סער כינתה כ"ץ, בעודה מטגנת שניצלים, "מי שבאמת מושכת בחוטים". בניגוד כמובן לרונית עצמה, שתומכת כביכול מהמטבח הביתי והחם.
ולא שכ"ץ לא פעילה מאוד בקרב חברי הליכוד שאותם היא מארחת מדי שנה בסוכה במושב כפר אחים. גם לנסיעותיו של שר החוץ הטרי היא מצטרפת, ותמונה שלה ושל בעלה עם טראמפ ורעייתו כיכבה בהבלטה בעיתונים. "לא במקרה היא הצטלמה עם השניצלים", מאבחן יועץ פוליטי שמכיר את חברי הליכוד, "היא רצתה לשדר שלהבדיל מבלפור, הם משפחה בלי משרתים ובלי ארוחות מוזמנות, היא מטגנת את השניצלים שנתפסים כמאכל עממי בעצמה. זה מדבר אל חברי המרכז שאיתם היא בקשר".
ד"ר ענת גיא, חוקרת מגדר ומשפחה מבית הספר למדעי ההתנהגות במכללה למנהל מסבירה: "שניצלים ופתיתים זו ארוחת הצהריים הכי שגרתית של האמא הישראלית אחרי בית הספר, לא במקרה רונית נתפסה איתם כשהיא מדברת על גאולה, שמשדרת משהו מאוד מוקפד ולא נראית כמו אחת שתעמוד במטבח לטגן ערימת שניצלים. הדימוי של גאולה הרבה יותר קר ומהוקצע, והסיפורים על בנה דוד שנפגע מהדיבורים בגן, מסמנים אותה בדרך אחרת כאמא רגישה, שמחוברת לילד שלה ומה שהכי חשוב לה זה לשמור עליו מוגן ובטוח. זה משחק של מסרים, לפעמים התפרים גסים יותר ולפעמים פחות".
האימהות כמסר היא בראש סדרי העדיפויות?
"בשיח הישראלי המאוד שמרני למשפחתיות יש תפקיד חשוב. הנשים הכי דעתניות ואינטליגנטיות יידחקו בסוף לתפקיד שממסגר אותן בתפקיד נערת הפוסטר של בן הזוג, במטרה לשמור על פאסון המשפחה הישראלית המושלמת, היא צריכה לשדר ישראליות מיטיבה, אמא מסורה שהכי חשוב לה זה הבית. היא כבר לא אדם בפני עצמו. מצופה ממנה להכפיף את הקריירה שלה מתחת לזו של בן הזוג, כמו שקרה עם גאולה".
ומה אם הדעות שלה שונות מאלה שמייצג בעלה?
"כנראה שיצניעו אותן. יכול להיות שרויטל גנץ באמת לא אוהבת להתבלט ולהתראיין, אבל אני בטוחה שיועצי התקשורת לא ששו להבליט אותה, בעקבות השמועות על חברותה ב'מחסום ווטש'".
שמועות שהופרכו כל פעם מחדש.
"ועדיין. אצל האיש ברחוב עדיין יהדהד שהיא איכשהו מזוהה עם שמאל קיצוני, ולמפלגה שמבקשת להצטייר כמרכז זה לא מתאים".
יש דרך לפצות על זה, מלבד האיומים של גנץ בתביעת דיבה?
"בצילומים המשפחתיים שלהם. הבית של משפחת גנץ, כפי שהופיע בעיתונות, נראה כמו הבית של 'משפחת ישראלי'. הוא לא מנקר עיניים בשום דרך ולא נראה כאילו יצא מתוך ז'ורנל מלוקק, ויש קצת אלמנטים של מסורת וציונות בספרייה הביתית. בארה"ב הולכים חזק הצילומים המשפחתיים לצד האח המבוערת, עם איחולי הברכות. כשהנשים בחליפות פסטל, הילדים לבושים יפה, ויש גם לברדור נחמד ברקע. בישראל זו דירה עם ספרייה, חמסה, חנוכייה ואיזה ספר על ההיסטוריה של עם ישראל. אז יש הבדלים, אבל בשני המקרים המשפחה בפרונט, שזה מודל שנתניהו קידם מאוד".
לא משנה מה שרה תעשה, היא לא מצטיירת כרעיה הביתית המושלמת.
"נכון, והיא משלמת על זה מחיר. הניסיון להדגיש את היותה 'פסיכולוגית ילדים', ובכלל הפעילויות שלה למען ילדים, נועדו לפצות על זה ולהציג אותה בסיטואציות רכות. גם הצגה שלה כקורבן נועדה להשיג את אותה אמפתיה שקשה לה לעורר בדרכים אחרות".
ומה עם בני זוג של פוליטיקאיות?
אז הן מעוררות אמפתיה או לפחות סקרנות, אבל האם בסופו של דבר הן משפיעות על ההצבעה? היועץ האסטרטגי איל ארד סבור שעם כל הכבוד להשפעה האישית שיש להן על הפוליטיקאי, בשיקולי ההצבעה הן אינן רלוונטיות. "הבוחרים מתעניינים בבנות הזוג ברמת הרכילות, אבל כשזה מגיע לקלפי אין להן חשיבות גדולה. אני לא מכיר מקרה אחד - ואני כולל כאן גם את שרה נתניהו, שאצלה המעורבות נחשבת הכי גבוהה - שבו לבת או לבן הזוג הייתה השפעה ממשית על הציבור. מבחינתי אם לבת הזוג מתחשק להופיע בתקשורת, שתופיע. ואם לא - אז לא. החשיבות הפוליטית היא בכל מקרה נמוכה".
איך זה? האישה לא מסמלת את "ההנהלה של הבית"?
"זה נכון שהחיים הפוליטיים מאוד אינטנסיביים ומחייבים תמיכה של בן הזוג בין אם מאחורי הקלעים ובין אם בפרונט. תמיכה כזו חשובה מאוד ליכולת של פוליטיקאי לתפקד במצבי לחץ, כי בסוף אתה צריך לחזור לאי של שקט וליציבות כדי להמשיך לתפקד. כבר ראיתי אנשים שוויתרו על הכניסה לפוליטיקה כי המשפחה הקרובה התנגדה, אבל מכאן ועד להשפעה על הבוחרים הדרך ארוכה".
אבל אולי בסוף דבר מוביל לדבר? היא משפיעה על הפוליטיקאי, וההתנהלות שלו משפיעה על ההצבעה.
"לא תמיד זו היא. לכל פוליטיקאי יש אדם קרוב, הרבה פעמים בן משפחה שאין לו תפקיד רשמי בקמפיין, אבל הוא יכול לתווך בין הקמפיין למועמד, לקלוט חלק מהלחצים, לרכך אותו כשצריך. כשעבדתי עם ציפי לבני אז בן זוגה נפתלי שפיצר, שהוא פרסומאי ותיק, היה יכול לתווך בין הרעיונות שהעלו הפרסומאים לבין מה שלבני יכלה או רצתה לעשות. אנחנו קוראים לפונקציה הזו 'רע המלך', שזה תרגום מהמסורת ההלניסטית. היתרון באדם כזה הוא שמערכת היחסים שלו עם המועמד היא לא של שכיר חרב או של מקורב שבא והולך. אין לו אינטרסים משלו. הוא מאה אחוז כאן בשביל המועמד".
היועץ ליאור חורב טוען שלא רק שמעורבות בני הזוג לא מוסיפה קולות, אלא ש"מניסיון היא מזיקה יותר מאשר מועילה כי היא מכניסה שיקולים לא מקצועיים והעדפות אישיות שלא מועילים לקמפיין. הציבור אוהב את ההצצה למשפחות של המועמדים, אבל זה לא אומר שהוא יאהב את מה שהוא יראה. יש סתירה בין הכמיהה של הציבור להתערטלות לבין הרווח שמפיק ממנה הפוליטיקאי".
ומה לגבי האפשרות להתייעץ עם בן או בת הזוג?
"זה דבר חיובי, אבל יש הבדל בין תמיכה ואוזן קשבת לבין התערבות שבאה לפעמים מתוך רצון לגונן על המועמד, וחוסר יכולת של בן הזוג המעורב רגשית להפריד בין ביקורת לגיטימית שמושמעת בתקשורת לבין התקפה אישית".
יש גם מקרים שבהם בת הזוג מתערבת כדי להדגיש שהיא כאן ולדגמן זוגיות. "אחרי מקרים של בגידה, אתה רואה את בת הזוג מגיעה להראות נוכחות, כדי להבהיר לכולן מי האישה פה", מספר יועץ תקשורת שעבד עם פוליטיקאים כאלה, "ואז הן גם מקפידות לבוא מאופרות ומתוקתקות ומבקשות להופיע בראיונות זוגיים, כדי שאם מישהי מהעוזרות או בכלל עוד מפנטזת על אותו פוליטיקאי, היא תבין שיש פה אישה והמשחק נגמר".
אצל בני זוג של פוליטיקאיות, לעומת זאת, העניינים נראים אחרת, ובאופן כללי הם פחות נוכחים בקדמת הבמה, ומורגשים יותר מאחורי הקלעים. כך במקרה של שפיצר שהוזכר על-ידי ארד והיה משמעותי מאוד בפורומים הפנימיים, וכך במקרה של אורי זכי, בכיר במרצ, שהותיר את הבמה לבת זוגו תמר זנדברג בתקופה שבה כיהנה כיו"ר המפלגה, והניח בצד באותו זמן את שאיפותיו להתברג למקום ריאלי ברשימה.
בני זוג אחרים מורגשים אפילו פחות. את בעלה של מירי רגב, למשל, ספק אם מישהו יזהה ברחוב. אופיר שקד, בן זוגה של איילת שקד, היה נוכח-נפקד במשך שנים בשל שירותו הצבאי כטייס שלא אפשר לחשוף את זהותו. כשהאילוץ הזה התפוגג הוא נחשף במשורה כדי "לתת כתף מתחת לאלונקה", כפי שהגדיר זאת בראיון לכאן, שבו הקפיד לגבות את אשתו. "בדיעבד אני שגיתי והיא צדקה", הצהיר לגבי ויכוחים אידיאולוגיים שהיו ביניהם בעבר.
"אין לך מושג מה שמם של בני הזוג של מרגרט תאצ'ר או אנגלה מרקל ואיך הם נראים", מזכירה ד"ר גיא. "כי אישה מצליחה לא צריכה בן זוג כטפט. נשים שנמצאות בעמדות כוח מאתגרות ממילא את הסדר החברתי, ולכן אין טעם מבחינתן להציג פלקט של הסדר החברתי הישן. גם ככה הן 'משנות סדרי עולם', אין להן סיבה להבליט שחזור של מבנים קיימים".
דווקא בני זוג של פוליטיקאים להט"בים מקבלים הרבה יותר בולטות תקשורתית, כמו במקרים של אמיר אוחנה וניצן הורוביץ. מן הסתם כי ראיונות איתם משרתים את האג'נדה של בן זוגם, שמבקש לקושש באמצעות החשיפה קולות מהקהילה הלהט"בית.
"מה שבטוח, זו רק ההתחלה", מסכמת אלכסנדרוביץ- שגב, "הדור של המנהיגים הצעירים שצומח היום שם דגש הרבה יותר גדול על הריצה המשותפת. הם מבינים שבחיים הפוליטיים זוג צריך לעבוד יחד ומתוך תחושה של משימה משותפת. בסוף זה שניהם מול כל העולם".
כשמרים אשכול ביקשה במתנה את הבניאס
האם בעבר נשות המנהיגים היו פחות מעורבות בפוליטיקה? לא בדיוק
קשה למצוא מודל אחיד אצל נשות ראש הממשלה בישראל. כל אחת מהן באה עם אופי אחר ואמביציות שונות, ומאחר שאין בישראל חקיקה שמעגנת את התפקיד בצורה מסודרת, כל אחת התאימה את התפקיד למידותיה שלה ולפרשנות שהעניקה לו.
אין דין סוניה פרס, שהעדיפה לשמור מרחק מהזירה הציבורית - עד כדי כך שבשנותיה האחרונות בחרה לא לעבור למשכן הנשיאות - כדין לאה רבין, שתדרכה עיתונאים בשולחן שפתחה בזמנו במסעדת דיקסי כדי לקדם את האינטרסים של בעלה. כמו פרס גם עליזה בגין הציגה מודל שנמנע מלהתערב. כלפי שולמית שמיר נטען כי התערבה בנעשה ברשות השידור, ועדיין המודל שהציגה נחשב סולידי יותר מזה של לילי שרון. "לילי הייתה קובעת את מי אוהבים ואת מי שונאים", נזכר אחד האנשים שליווה את בני הזוג שרון, "ההשפעה שלה על אריק הייתה עצומה". עליזה אולמרט אומנם העדיפה שלא להתבלט, אך ההערכות הן שלדעותיה היוניות הייתה השפעה על שינוי עמדותיו המדיניות.
גם נשות ראש הממשלה בעשורים הראשונים של המדינה השפיעו בדרכן. בביוגרפיה שכתבה מירה אברך על פולה בן גוריון, מסופר שלא פעם היא התקשרה ואף הגיעה לביתם של יריביו הפוליטיים של בן גוריון כדי לשכנעם בצדקתו. ציפורה שרת התלוותה לבעלה בעת ישיבות חשובות, ואף סייעה לו בכתיבת הנאומים. ואילו מרים אשכול השתתפה ערב מלחמת ששת הימים בדיונים ביטחוניים לצד בעלה, ואף זכורה כמי שאמרה לאלוף פיקוד צפון אז, דוד אלעזר (דדו), "יש לי בקרוב יום הולדת, ואני רוצה את הבניאס".
ד"ר אילן בן עמי מהאוניברסיטה הפתוחה, מחבר הספר "האישה שאיתו" המתאר את התנהלותן של נשות ראשי הממשלה בישראל, מספר ש"דווקא בקמפיינים של בחירות מעורבותן של אותן נשים הייתה דלה יחסית, והתבטאה, אם בכלל, בעיקר מאחורי הקלעים. זה נכון שהפרסונליזציה במערכת הפוליטית הולכת וגוברת, אבל כל עוד אנחנו לא חוזרים לבחירות ישירות לראשות הממשלה המעורבות של בני המשפחה בקמפיין תלויה בעיקר ברצון האישי".
כשהצבענו לראשות הממשלה בנפרד זה היה אחרת?
"כן. ב-99' כשאהוד ברק נבחר בבחירות אישיות, נאוה ברק, אשתו הראשונה, השתתפה בתשדיר תעמולה שעשה הרבה רעש. היא ואהוד צולמו כשהם פוסעים יד ביד על חוף הים. הרעיון אז היה להציג דימוי רך למועמד שנתפס כרובוטי מאוד. מינה צמח אמרה באותם ימים שהתשדיר הזה לבדו היה שווה לברק שני מנדטים. בארה"ב, שבה הבחירות הן אישיות, בנות הזוג של המועמדים הן חלק חשוב מהקמפיין ואף נואמות במהלכו. בישראל אנחנו עוד לא שם".
