"אם לא נשנה באופן רדיקלי את המערכת הכלכלית הנוכחית, ונהפוך אותה לפחות אי שוויונית, יותר הוגנת ויותר בת קיימא", מזהיר פרופ' תומס פיקטי, "ה'פופוליזם' שונא הזרים עלול לנצח בקלפי, ולהביא לשינויים שיהרסו את הכלכלה הגלובלית, ההיפר-קפיטליסטית והדיגיטלית שמושלת בעולם מאז 1990".

שש שנים לאחר שספרו "קפיטל במאה ה-21" היה לרב מכר מפתיע וזיכה את מחברו בתארים כמו "כוכב רוק כלכלי" ו"הכלכלן החשוב בדורנו", פיקטי חוזר אל מרכז הבמה הציבורית. ב-2014 הספר, שממפה את הזינוק חסר המעצורים של האי שוויון בהכנסות ובעושר בעשורים האחרונים, הוכתר כ"יצירת מופת" ו"הספר החשוב של העשור" וזכה להישג בלתי נתפס כשמכר כ-2.5 מיליון עותקים ברחבי העולם.

העולם על פי תומס פיקטי בתשעה גרפים 

פיקטי, שהצליח להכניס את האי שוויון ללב השיח הציבורי, הפך לאחד מהכלכלנים הנודעים בעולם. במשך שנתיים הסתובב בעולם, הרצה, הציג את תובנותיו בבית הלבן, נבחר לאחד מ-100 האנשים המשפיעים בעולם על-ידי המגזין "טיים", והתווכח עם שורה ארוכה של מבקרים. "ואז, במשך ארבע שנים הפסקתי לנסוע לחלוטין והתמקדתי במחקר ובכתיבה", הוא מספר בראיון בלעדי ל"גלובס". התוצאה היא "קפיטל ואידיאולוגיה", ספר שאפתני אפילו עוד יותר מקודמו.

תומס פיקטי / צילום: GettyImages

אנחנו נפגשים בחדר ישיבות מעוצב בחלל עבודה משותף בלונדון. פיקטי (48) במראה האינטלקטואל הצרפתי: חליפה לא מעונבת וחולצה מחויטת עם שני כפתורים פתוחים. בשלב הזה של היום, הוא כבר קצת צרוד. הוא הגיע ללונדון ברכבת מפריז באותו בוקר, כדי להשיק את המהדורה האנגלית של ספרו החדש. לפני הפגישה שלנו הוא הספיק לשבת למפגש עם עורכים כלכליים, ולקיים שלושה ראיונות לתקשורת הפיננסית העולמית. בתור אחריי מחכה עורך אחד המגזינים המובילים בבריטניה, ובערב מצפה עוד הרצאה.

פיקטי מציע לא רק ניתוח פורץ דרך של המבוי הסתום שאליו נקלעה הפוליטיקה במערב אלא גם הצעות לשינוי. אחת מהן כבר עלתה לכותרות והוכתרה כרדיקלית ("פיקטי חזר, והוא מסוכן מתמיד", הכריז "הטלגרף" השמרני). פיקטי מציע להטיל מס עושר של עד 90% על מיליארדרים, ולהשתמש בו כדי לממן מענק בסך 120 אלף אירו לכל אזרח בגיל 25. סוג של "ירושה" מהמדינה. אני מוודא איתו שהחישוב הזריז שלי נכון: המשמעות היא שהמיליארדרים יפסיקו די מהר להיות כאלה. פיקטי מתמלא בלהט. "בבירור", הוא עונה, ומסביר שמה שקיצוני הוא המצב הקיים. "זה שיש מספר קטן של מיליארדרים שהם סוג של אלוהים, שמרכזים בידיהם את כל הכוח, נראה לי הרבה יותר רדיקלי מההצעה שאני מתאר".

בשבוע שלפני הביקור שלו בלונדון, בריטניה עזבה את האיחוד האירופי. לפיקטי, שמדבר על הצורך ביותר שיתוף פעולה בינלאומי, ברור שההצעות שלו לשינוי לא יתקבלו בן-לילה. "את הפוליטיקה הלאומנית של טראמפ והברקזיט ראינו לא רק בארה"ב ובבריטניה. בכל אירופה, ובחלקים אחרים של העולם, הכוחות שונאי הזרים והלאומנים מתחזקים. אבל בסוף", הוא אומר, "זה לא יפתור את הבעיה של האי שוויון הגואה, ובוודאי שזה לא יפתור את האתגרים של שינוי האקלים. אנחנו נחזור לפתרון יותר בינלאומי ויותר שוויוני, ומאוד חשוב לא לחכות למשבר שיגיע - בין שהמשבר יהיה פיננסי, או חברתי, או סביבתי - כדי לחשוב איך לארגן אחרת את השיטה הכלכלית". וזה בדיוק מה שפיקטי מנסה לעשות.

דונלד טראמפ נואם בעצרת תמיכה / צילום: Patrick Semansky, AP

המבוי הסתום של הכלכלה המערבית

"אף חברה אנושית מעולם לא הציגה את רמת השוויון כ'אוקיי, העשירים הם עשירים והעניים עניים, וזהו'", אומר פיקטי. "תמיד צריך לנסות להסביר, שהעשירים הם עשירים אבל למעשה זה טוב עבור העניים כי זה מספק עוד חדשנות, או עוד יציבות, או משהו. והטענות האלה הן תמיד נכונות בחלקן ושגויות בחלקן, וכל קבוצה דוחפת להצדיק את מצבה באמצעות טענות כאלה". כרגע למשל, הוא מסביר, אנחנו קושרים כתרים ליזמים ולמצטיינים, ו"לעיתים קרובות זו נראית כמו הדרך של המנצחים בכלכלה של היום להצדיק כל רמת אי שוויון שהיא, ולהאשים את המפסידים בהיעדר כישרון, סגולות או חריצות".

אבל הכול פתוח לשינוי. חלוקת העושר וההכנסות השתנתה לאורך הדורות, וגם האופן שבו אנו חושבים השתנה. את התובנה הזו פיקטי מתרגם לקפיצת ראש אל קיצור תולדות האי שוויון, והאידיאולוגיה שמלווה אותו - בחברות פיאודליות, במדינות קומוניסטיות, במושבות עבדים, במזרח התיכון, בהודו, בסין ובעיקר באירופה ובארצות הברית. התוצאה היא ספר בהיקפים ויומרות שכבר קשה למצוא בימינו. "ניסוי מדהים במדעי החברה", הגדירה אותו הביקורת ב"גרדיאן".

מה שמחבר אותו למאה ה-21, בכל מקרה, הוא הפגזת גרפים וטבלאות, שנעזרת בעבודה של למעלה מ-100 חוקרים השותפים ל"מעבדת האי שוויון העולמי" בפריז, שפיקטי היה בין מייסדיה. במאמץ משותף הם בנו מאגר מידע אדיר על חלוקת ההכנסות והעושר בכ-70 מדינות. אותנו, אגב, אי אפשר למצוא שם. בהערת שוליים בספרו, פיקטי מתלונן על "היעדר כמעט-טוטאלי של מידע תקציבי על הכנסות ועושר בישראל".

פיקטי אולי סוקר מאות שנים, אבל הניתוח שלו מכוון לרגע הנוכחי. הוא חושב שאנחנו נמצאים בעיצומם של משבר ואובדן דרך: הציבור במערב התייאש מיכולת הכלכלה לספק את הסחורה. כשאני מבקש שירחיב, הוא מדבר על אכזבה כפולה. "מצד אחד, בעקבות נפילת הקומוניזם הגיעה אכזבה לגבי האפשרות של כלכלה הוגנת. מצד שני, יש הרבה אכזבה מהעובדה שהחזון הכלכלי האופטימי של השוק החופשי של שנות ה-90 לא בדיוק סיפק את הסחורה. מעמד הביניים והמעמד הנמוך בארה"ב ובבריטניה מרגישים שהצמיחה שהובטחה על-ידי רייגן ותאצ'ר לא באמת התממשה".

את הקביעה האחרונה הוא פורט למספרים. צעדים כמו הורדות מסים דרמטיות והקפאת שכר המינימום בתקופת הנשיא רייגן היו אמורים להביא לשגשוג שכולם ייהנו ממנו. אבל במקום לזנק, קצב הגידול בהכנסה הלאומית לנפש בארצות הברית נחתך מ-2.2% לשנה בעשורים לפני רייגן, ל-1.1% אחריו. מה קרה? הסיבה, לפי פיקטי, קשורה לקיפאון בהשקעה בהשכלה. "הקטנת שיעור המס העליון, הגדלת האי שוויון, העובדה שיש יותר מיליארדרים, ושהם יותר עשירים - כל זה לא מספיק לשיפור הצמיחה".

רונלד רייגן ומרגרט תאצ'ר / צילום: AP Photo, AP

פיקטי הוא לא היחידי שטוען שמהפכת השוק החופשי שהחלה בשנות ה-80 לא סיפקה את הסחורה. אבל בניגוד לאחרים, שמתרפקים על הכלכלה הסוציאל-דמוקרטית של "העשורים המופלאים" שאחרי מלחמת העולם השנייה, הוא לא חושב שאפשר לחזור אחורה.

פיקטי נותן שלושה הסברים עיקריים: קודם כול, היעדר מספיק יצירתיות. "עד שנות ה-80, מפלגת הלייבור בבריטניה והמפלגה הסוציאליסטית בצרפת היו מאוד בעד הלאמה". כל זה השתנה עם קריסת ברית המועצות וסיום "האסון הקומוניסטי" שהיה "כישלון חרוץ", כהגדרתו. אג'נדת ההלאמה ירדה מהפרק. הבעיה היא שמפלגות השמאל, לפחות במדינות האלה, לא החליפו אותה בחזון אחר לארגון הכלכלה באופן שוויוני יותר. האופוריה שהגיעה עם נפילת החומה, אחרי מה שנראה כניצחון מוחץ של גישת השוק החופשי, מנעה חשיבה חדשה בנושא - עד להתרסקות של 2008.

השמאל והימין התנתקו מהבוחרים

אבל זה לא הכול. אחרי מלחמת העולם השנייה, נרשם זינוק אדיר בשיעור בוגרי התיכון, ויחד איתו שגשוג כלכלי חסר תקדים. כשמתקדמים שלב אחד הלאה, ומגיעים לעידן ההשכלה הגבוהה, העניינים מסתבכים. קשה יותר להגדיר יעדים ל"צדק השכלתי", מסביר פיקטי. הרעיון שלפיו לכולם יש גישה שווה להשכלה גבוהה מהול לדעתו בלא מעט צביעות. הוא מצטט מחקר מדובר של עמנואל סאיז וראג' צ'טי, שהשתמשו בנתוני המס האמריקאיים וגילו מתאם כמעט מושלם בין הכנסת ההורים לסיכוי שהילדים שלהם ילמדו באוניברסיטה. למי שההורים שלהם בתחתית סולם ההכנסות האמריקאי, יש סיכוי של 25% בלבד ללמוד באוניברסיטה. למי שההורים שלהם בצמרת, יש סיכוי של 95% (והם גם כנראה ילכו לאוניברסיטה טובה יותר).

ואם לחזור למפלגות השמאל, הרי שגם הן, לפי הניתוח שלו, נכשלו בהתמודדות עם אתגר הצדק ההשכלתי. "בסופו של דבר, הן הפכו למפלגות של המנצחים במשחק ההשכלה, האנשים הכי משכילים. הן איבדו את התמיכה של הקבוצה הפחות משכילה, וזה שינוי משמעותי לעומת שנות ה-70-60-50".

זה אחד הממצאים הבולטים שלו והוא כבר עורר לא מעט הדים. פיקטי (יחד עם חוקרים נוספים), ניתח סקרי מצביעים בשורה ארוכה של מדינות, ומצא דפוס חוזר. אם בעבר מצביעי מפלגות השמאל היו הפחות משכילים, הרי שהיום מי שמצביע למפלגות האלה הם המשכילים ביותר. הוא מזהה את התופעה בקרב מצביעי המפלגה הדמוקרטית בארה"ב, הלייבור בבריטניה, הסוציאליסטים והקומוניסטים בצרפת ומפלגות דומות בגרמניה, בשבדיה, בנורבגיה, ועוד.

"השמאל הברהמיני", מכנה פיקטי את ציבור המצביעים החדש של המפלגות הסוציאל-דמוקרטיות. זו קבוצה שמעריכה "הצלחה בלימודים, עבודה אינטלקטואלית והשגת דיפלומות וידע". מהצד השני של המפה הפוליטית, הוא מוצא, כהגדרתו, את "הימין הסוחר", קבוצה "ששמה דגש על מוטיבציה מקצועית, כישרון לעסקים וכישורי משא ומתן". אם השמאל מייצג את המשכילים, הרי שהימין, למשל המפלגה הרפובליקאית בארה"ב או המפלגה השמרנית בבריטניה, מייצג את השכבות העשירות (אם כי, פיקטי מזהה תנועה הדרגתית של המצביעים העשירים לשמאל). כך נוצר מצב שבו השמאל מייצג אליטה מסוג אחד, הימין מייצג אליטה מסוג אחר, ולשכבות הנמוכות יותר אין ייצוג פוליטי.

"אנשים שלא היה להם תואר מתקדם, הרבה הון, או הכנסה גבוהה, התחילו להרגיש שהשאירו אותם מחוץ למשחק", כותב פיקטי. "וזה מסביר למה בעשורים האחרונים שיעור ההשתתפות בבחירות בקבוצה הזאת קרס לגמרי, בהשוואה לשנות ה-50 עד ה-70. אם מישהו רוצה להסביר את עליית ה'פופוליזם' (מונח כללי שבו האליטות משתמשות לעיתים קרובות כדי להוציא שם רע לתנועות פוליטיות שהן חשות שלא מספיק תחת שליטתן), אולי זה רעיון טוב להתחיל בעליית המפלגות ה'אליטיסטיות'".

כל זה מתחבר לחלק האחרון בניתוח שלו על כשלי הסוציאל-דמוקרטיה. בעשורים שאחרי המלחמה, היו בעולם מגבלות על זרימת ההון. זה היה העידן שלפני הגלובליזציה, ו"המפלגות הסוציאל-דמוקרטיות הצליחו לבנות מדינת רווחה וביטחון חברתי בתוך מדינת הלאום. אבל אז, כשהן ניסו לפתוח את זרימות ההון בלי לחשוב על תיאום הולם, על רגולציה ומיסוי משותף, הן התחילו לחפור את הקבר שלהן". במקום לתאם ביניהן, המדינות החלו להתחרות מי תציע תנאים נוחים יותר לתאגידים ולמשקיעים, והמיסוי הפך לפחות ופחות פרוגרסיבי.

ההון הרג את מדינת הרווחה

את התוצאה של התהליכים שפיקטי מדבר עליהם אפשר לראות למשל במשאלי העם על האיחוד האירופי. במשאל הברקזיט ב-2016, מי שתמך בהישארות בריטניה באיחוד היו המשכילים ובעלי ההכנסה הגבוהה. וזה לא רק בבריטניה. בהרצאה שלו פיקטי מראה שאותו דפוס נרשם במשאלי העם בנוגע לאיחוד האירופי שנערכו בצרפת ב-1992, וב-2005 (הוא הצביע בעד). "הקבוצות בראש ההתפלגות מצביעות בעד אירופה. ה-50% התחתונים מצביעים נגד".

"בשלב מסוים חייבים לקחת את זה ברצינות. אי אפשר פשוט להגיד שזה פשוט עניין של אי הבנה, שאם יסבירו להם מספיק, אנשים יתחילו לתמוך באירופה. האופן שבו האיחוד האירופי בנוי, סביב תנועה חופשית של סחורות, שירותים והון - בלי שום מיסוי משותף, בלי שום מדיניות תקציבית או מטרות חברתיות משותפות - בסופו של דבר זה עובד לטובת הקבוצות הכי ניידות, הקבוצות שיש להן הכי הרבה הון פיננסי או הון אנושי.

"זה נכון במיוחד בשיח סביב נושא המסים: האנשים בצמרת יכולים לנוע בקלות ואי אפשר למסות אותם ולכן אתה צריך למסות יותר את הקבוצות הפחות ניידות, הקבוצות הנייחות. ובשלב מסוים התגובה של הקבוצות האלה היא להגיד 'אוקיי, אז בוא נעזוב את המערכת הזאת'. יש לנו שיח רשמי שלפיו הגלובליזציה עובדת לטובת כולם. אבל איכשהו, הקבוצות באמצע ובתחתית סולם ההכנסה לא חולקות את ההשקפה הזאת, וזה בבירור מסכן את התהליך בצורה מאוד רצינית".

המבוי הסתום שפיקטי מתאר, התחושה שאף צד לא מציע מתכון משכנע לשגשוג נרחב, יכול "להביא לתגובות פוליטיות מאוד שונות", הוא אומר. "למשל, לתגובה מסוג ברקזיט או טראמפ, שאומרת שהכול באשמת עובדים ממקסיקו או מפולין, אשמת סין, או האיחוד האירופי. זה לא בדיוק אותו דבר, אבל יש כאן נקודות השקה לפוליטיקה של המחצית הראשונה של המאה ה-20, במובן הזה שאתה מרגיש אבוד במערכת הכלכלית העולמית, אז אתה חוזר לפוליטיקת זהויות - שיכולה להיות אתנית, ויכולה להיות לאומנית, במיוחד במקרה של טראמפ. זה די מפחיד".

ובכל זאת, פיקטי, שכן מאמין באירופה, ובאופן כללי בחזון של מוסדות בינלאומיים דמוקרטיים יותר, אופטימי. "יש אפשרויות אחרות והתפתחויות אחרות, ניסיונות להתקדם לעבר יותר חלוקה מחדש, שאפשר לראות בדיון הפוליטי בארה"ב ובאזורים אחרים בעולם. התגייסות עממית רחבה נגד אי שוויון. בעיתות משבר יש מגוון כיוונים שאפשר להתקדם בהם. זו לא התפתחות דטרמיניסטית. והחדשות הטובות, שזה תלוי בכולנו".

מפגין מחוץ לפרלמנט בבריטניה, במרץ 2019 / צילום: Alkis Konstantinidis, רויטרס

"ההצלחה נתנה לי אחריות להשתפר"

כאשר "קפיטל במאה ה-21" התפרסם באנגלית ב-2014 הוא גרף ביקורות נדירות: "הספר החשוב של השנה - ואולי של העשור", כך הגדיר אותו חתן הנובל פול קרוגמן. "נקודת מפנה בחשיבה הכלכלית", תיאר אותו חוקר השוויון הנודע ברנקו מילנוביץ' (שגם התראיין לאחרונה למגזין G). ענקי כלכלה כמו רוברט סולו וג'וזף שטיגליץ המטירו על פיקטי תשבחות, אך לצד המחמאות והשבחים הוא נתקל גם בביקורות של עמיתיו למקצוע המנסים לערער על הפרשנות שלו לנתונים, ואפילו על הממצאים שלו (ראו בהמשך).

יש מי שהיה נכנס לשיתוק אחרי הצלחה בקנה מידה כזה. פיקטי, לעומת זאת, כתב עוד ספר, כמעט כפול באורכו. "אני אוהב לחקור", הוא מסביר. "ההצלחה של 'קפיטל במאה ה-21' הראתה לי עד כמה ספרים יכולים להיות חשובים, ונתנה לי אחריות לנסות להשתפר".

המסר שלו אכן מצא קהל מסביב לעולם. ההרשמה להרצאתו ב"לונדון סקול אוף אקונומיקס" (LSE) נפתחה שבוע מראש, והכרטיסים אזלו תוך דקות. הסדרנים משיבים על פניהם אנשים שחשבו לקפוץ סתם לשמוע את פיקטי. ארג' אגווירה, סטודנט מהפיליפינים, אומר לי ליד אולם 'התיאטרון הישן', שהניתוח של פיקטי עוזר להסביר למה מעמד הביניים בארצו נסחף לתמוך בנשיא דוטרטה. קים סו ג'ין מדרום קוריאה, שיושבת לידי, מספרת שפיקטי פופולרי גם בארצה. "הפערים בין עשירים לעניים הולכים ומתרחבים. ואם שמעת על הסרט הקוריאני 'פרזיטים' (שזכה באוסקר בהמשך אותו השבוע), גם לו יש אותו מסר".

באולם משתררת דממה. אל הבמה עולה פרופ' מינוש שפיק, העומדת בראש ה-LSE, ואיתה פיקטי. "פרופ' פיקטי הוא אחד הכלכלנים המפורסמים בסביבה בימינו", מציגה אותו דיים שפיק. "אבל כאן הוא יותר ידוע כבוגר ה-LSE שסיים את הדוקטורט אצלנו בגיל 22". הסטודנטים בקהל מגיבים באנחת תדהמה.

התקדמותו הייתה מטאורית. עם סיום הדוקטורט הוא התמנה למרצה ב-MIT, קרוב לוודאי המחלקה לכלכלה הטובה בעולם. תוך שנתיים, פיקטי התייאש מהגישה המתמטית ששלטה במקצוע בארה"ב, וחזר לארצו. ומאז אמצע העשור הקודם הוא מלמד בבית הספר לכלכלה של פריז, שאותו עזר להקים.

הוא גדל בקלישי, בפרברי פריז, למורה ביסודי וטכנאי מחקר. בצעירותם, הוריו השתייכו למפלגה הטרוצקיסטית, שאותה עזבו לפני שנולד. בבית, כך סיפר באחד הראיונות, לא דיברו על פוליטיקה. בתחילת שנות ה-90, עם קריסת ברית המועצות, פיקטי טייל במזרח אירופה וברוסיה, "ומה שראיתי היה מזעזע". החנויות הריקות והתורים הארוכים הותירו בו רושם עמוק. "הייתי מאוד אנטי-קומוניסטי, ואני עדיין אנטי-קומוניסטי. אבל בשנות ה-90, כשהייתי בן 25, הייתי מאמין הרבה יותר גדול בשווקים, בכוחות השוק, ומאוד סקפטי לגבי כל הדיבורים על החלפת הקפיטליזם. היום, זה לא שאני רואה בעצמי אנטי-קפיטליסט. אני מנסה להיות חיובי, להיות בעד משהו ולא נגד משהו". ובכל זאת, אומר פיקטי, עמדותיו השתנו לאורך השנים.

אנשים עומדים בתור ללחם במוסקבה ברוסיה, בנובמבר 1991 / צילום: Tatiana Makeyeva, AP

הפרופסור וכוח העל של הנתונים

הספר הראשון שלו, מ-2001, על ההיסטוריה של האי שוויון בצרפת, גרם לו להבין "שתהליך הורדת האי שוויון במאה ה-20 היה מלא במשברים ובאלימות". רק מלחמת העולם הראשונה שכנעה את האליטה הפוליטית בארצו בצורך במס הכנסה. "התחלתי לשנות את דעותיי. ואז עברנו לחקור מדינות אחרות - ובמיוחד את ארה"ב".

זה היה המחקר שהוביל לפריצה הגדולה. יחד עם עמיתו, פרופ' עמנואל סאיז (היום בברקלי), הוא החל לחקור את התפלגות ההכנסות בארה"ב, וגילה תופעה מטרידה. "התחלנו להבין שהאי שוויון בארה"ב נע בחזרה לרמות של תחילת המאה ה-20, שזה משהו שאנשים לא ידעו, וגם אנחנו לא ידענו כשהתחלנו את המחקר".

הממצאים היו מרעישים. מאז שנות ה-80 ועד ערב המשבר ב-2008, נתח ההכנסה שמגיע למאיון העליון הכפיל את עצמו, והגיע לכחמישית מכלל ההכנסות - רמות אי שוויון שלא נראו 80 שנה. "האי שוויון גדל כל-כך מהר שהיית חייב לשאול את עצמך: אולי הלכנו רחוק מדי?".

אחרי המשבר הפיננסי, לא רק פיקטי שאל את השאלה הזו. הממצאים שלו על הזינוק בנתח ההכנסות שהולך לידי המאיון העליון, ה-1%, התגלגלו לסיסמאות של מפגיני "אוקיופי וול סטריט": 'אנחנו ה-99%'. הנשיא אובמה החל לדבר על אי שוויון בנאומיו.

פיקטי, מצידו, עבר להתעניין לא רק בהכנסות, אלא גם באופן שבו העושר מתחלק. הוא החל להזהיר מפני חזרה לעידן של "קפיטליזם בירושה" ושושלות הון. בהמשך, "העימותים סביב נושאי זהות" בצרפת גרמו לו להרחיב עוד יותר את תחומי העניין שלו, לשאלות על פוליטיקה ועל המורשת הכלכלית של הקולוניאליזם. "יש אצלנו אווירה מאוד נבזית סביב מיעוטים, אסלאם".

כוח העל של פיקטי הוא הנתונים. בהרצאה שלו הוא חוזר שוב ושוב לאותה תנוחה. יד מושטת שלוחה לעבר הגרף שעל המסך, מצביעה על נתון חשוב, למשל: "העשירון העליון מחזיק 74% מהנכסים בארה"ב". הנתונים האלה, שאף אחד לא אסף באופן שיטתי כמוהו בעשורים האחרונים, הקנו לפיקטי את שמו. פרופ' לארי סאמרס, מבכירי הכלכלנים בארה"ב, קבע ש"זו תרומה שראויה לפרס נובל".

אבל פיקטי לא עצר בנתונים. בספר הקודם הוא הלך צעד קדימה ותיאר חוק בסיסי שמבצבץ מבעד לסטטיסטיקות. לאורך רוב ההיסטוריה, ההון גדל בקצב מהיר יותר מהכלכלה. יש לזה משמעות אדירה: בעלי ההון מתעשרים מהר יותר מכל השאר. וזה אומר, מסביר פיקטי, שהנטייה הטבעית של הקפיטליזם היא לרמות גבוהות ביותר של אי שוויון. הוא אפילו הציע נוסחה שמתארת את הדפוס שזיהה: התשואה על ההון (r), נוטה באופן טבעי להיות גבוהה יותר משיעור הצמיחה (g). או בקיצור, r>g.

הנוסחה שבלב "קפיטל במאה ה-21" הפכה למפורסמת, וגם גררה לא מעט ביקורת. למשל, מכלכלנים שטענו שהיא מתנגשת עם עקרונות כלכליים בסיסיים. אחרים האשימו אותו שהיא פטליסטית מדי, כאילו מדובר בחוק טבע. בספר החדש, הכיוון אחר. "אי שוויון הוא לא כלכלי או טכנולוגי", כותב פיקטי. "הוא אידיאולוגי ופוליטי". כשאני שואל אותו, הוא מודה שבספרו הקודם לא נכנס לתחומים כמו חוקים ופוליטיקה, שמארגנים את החברה האנושית, "ואולי זה נתן רושם מוגזם של קביעות".

אני רדיקלי?!

בשיחה, וגם בפתח ההרצאה, פיקטי מדגיש שהוא אופטימי. גם אם בעשורים האחרונים היה זינוק באי שוויון, "יש מגמה ארוכת טווח של הפחתת האי שוויון. זו הייתה הצלחה אדירה במאה ה-20, שבה נרשמו ירידה באי שוויון, גידול בניידות החברתית, ושגשוג כלכלי גדול יותר. ואנחנו צריכים לזכור את זה".

בפרק האחרון בספר, פיקטי מנסה לקחת את מה שכן עבד לדעתו במאה ה-20, ולהתאים אותו למאה ה-21. החזון בנוי על שני נדבכים: יותר נגישות להשכלה, ויותר נגישות לרכוש והשתתפות בכלכלה. באופן לא מפתיע, פיקטי מציע לחזור לשיעור מס גבוהים יותר (רצוי בתיאום בינלאומי). בהרצאה שלו הוא מזכיר שמס ההכנסה הגיע לשיעור מרבי של יותר מ-80% בין 1930 ל-1980, "ונראה שזה לא השמיד את הקפיטליזם האמריקאי". כאמור, שיעור הצמיחה בתקופה הזו היה גבוה יותר. אבל ההכנסות אינן העיקר מבחינתו אלא האופן שבו מתחלקים העושר והנכסים בחברה.

"סוג המערכת הכלכלית שאני קורא לה", אומר פיקטי, "היא מערכת שבה לכולם יש גישה לרכוש פרטי בקנה מידה סביר. כל אחד מקבל 'ירושה' בגיל 25. אני מציע 120 אלף אירו במקרה של צרפת, סכום שמקביל לכ-60% מהעושר הממוצע, ובערך לעושר החציוני למבוגר".

בעבר כבר היו הצעות דומות למענקים כאלה. החידוש הוא בהישענות על מס עושר כדי לממן מענק נדיב במיוחד. בתוכנית שפיקטי מציע לצורך המחשה, מי שהונו גדול מ-2 מיליארד אירו ישלם 90% מס. מי שהונו גדול מ-200 מיליון אירו ישלם 60%. וכן הלאה. מי שהונו 100 אלף אירו ישלם 0.1% בלבד. "אנשים עם הרבה מיליארדים, או מאות מיליונים, למעשה יחזירו לקהילה ולחברה את רוב מה שבבעלותם די מהר. אף אחד לא יישאר במצב הזה לאורך הרבה זמן. זה מודל שמבוסס על הרעיון של מחזור של רכוש ועושר".

"אנחנו חיים בימינו בחברות מאוד משכילות, שבהן נדרשת השתתפות של קבוצות נרחבות באוכלוסייה למען הכלכלה והדמוקרטיה. הרעיון שאנשים ספציפיים ירכזו הרבה כוח כלכלי לנצח לא תואם בכלל את מה שאנחנו צריכים בשלב הפיתוח הנוכחי. ההסתכלות הזאת על מיליארדרים כעל מעין אלים - אנשים ייחודיים שכמו הנביאים של הדתות הישנות צריכים לרכז את כל הכוח בידיהם, וכל השאר פשוט צריכים להודות להם על התרומה הגדולה שלהם לאנושות - נראית לי מין תפיסה דתית שלא תואמת את המציאות. במציאות הרבה אינדיבידואלים תורמים באמצעות הידע והרעיונות שלהם לתפקוד החברה והכלכלה, להמצאות חדשות".

זו לא הצעה רדיקלית?
"אני חושב שמה שרדיקלי הוא הדבר ההפוך. הרעיון שבגלל שעשית הון בגיל 30 אתה אמור לרכז בידיך את כוח קבלת ההחלטות בגיל 50, בגיל 70, בגיל 90, בחברות שיש בהן עשרות אלפי ולפעמים מאות אלפי עובדים - איך אדם אחד מסוגל לקבל החלטות לבדו או לבדה בארגונים כל-כך גדולים? - זו המחשבה הרדיקלית, וזה פשוט לא סביר. אנחנו כן רוצים לתת קצת יותר כוח לאנשים שהיו להם רעיונות טובים בעבר, אבל לא לרכז עד כדי כך את הכוח לקבל החלטות".

"מה שאני מתאר הוא בעצם היגיון פשוט. ביל גייטס לא המציא את המחשב לבדו. הוא השתמש בידע שנוצר על ידי אלפי מדעני מחשב, ומאות אלפי אנשים תרמו לתפוצת הידע הזה. רכוש פרטי הוא משהו שהחברה האנושית המציאה כדי לארגן את עצמה, והוא שימושי כל עוד הוא נותר בסדר גודל סביר. אבל כשהרכוש הפרטי מצטבר בידי מספר קטן של אנשים, בסדרי גודל מופרזים, הוא פשוט לא שימושי יותר".

ביל גייטס / צילום: Samuel Habtab, AP

לא בוחרים בתפריט של פיקטי, בינתיים

"סוציאליזם השתתפותי", קורא פיקטי לכיוון שהוא מציע. או עבור מי שנרתע מסוציאליזם, "סוציאל-דמוקרטיה למאה ה-21". הוא שב ומדגיש את איבתו לקומוניזם. ה"קפיטל" בכותרת שני הספרים האחרונים שלו הוא קריצה ברורה למרקס. אבל פיקטי מבקש להבהיר כבר בפתח הספר שהוא לא מרקסיסט. אם כבר, הוא מודה בהמשך, יש קווי דמיון בין הגישה שלו לזו של ג'ון רולס (הפילוסוף הגדול של הליברליזם במאה ה-20). פיקטי לא מדבר על ממשלה גדולה, לא על הלאמה, ואפילו לא בהכרח על העלאת נטל המס הכולל, לפחות לא מעבר לרמות הנהוגות באירופה (הוא רוצה למשל לבטל את המע"מ). המטרה שלו אחרת: לגרום לבעלות על ההון להתפזר בצורה שוויונית יותר, וגם לתת לעובדים השפעה גדולה יותר על התנהלות מקום העבודה (למשל, באמצעות יותר מושבים בדירקטוריון והגבלת זכויות ההצבעה של בעלי מניות גדולים).

חלקים נוספים בפאזל הם שוויון גדול יותר בגישה להשכלה, ומיסוי ירוק: המלחמות באי שוויון ובהתחממות הגלובלית חייבות ללכת יד ביד, הוא מסביר, ומתאר מחקר במעבדת האי שוויון שבדק איך מתפלגת פליטת הפחמן בעולם. "האחוזון העליון אחראי ליותר פליטת פחמן מאשר ה-50% התחתונים. זה אומר שבלי להפחית את האי שוויון, יהיה מאוד קשה להפחית את פליטות הפחמן הכוללות".

מחאה של פעילי סביבה בלונדון, בריטניה / צילום: Matt Dunham, AP

המטרה של פיקטי היא בבירור להרחיב את תפריט האפשרויות שעל הפרק. הוא אומר בעצמו שההצעות הן ראשוניות, נקודת פתיחה. כך למשל, כמה עמודים אחרי הטבלה שמציעה מס 90% על מיליארדרים, הוא מודה שמדובר ברמת מס שמתאימה למשבר קיצוני, כמו מלחמת עולם, ומציע במקום מס נמוך בהרבה, קרוב לרמה שעליה מדברים ברני סנדרס ואליזבת וורן, המתמודדים בפריימריז הדמוקרטים בבחירות לנשיאות ארה"ב. זה לא מקרה: מי שייעצו להם הם פרופ' סאיז, עמיתו של פיקטי, ופרופ' גבריאל זוקמן, שהיה סטודנט שלו, והפך מאז לשותפם למחקר.

אבל האם זה בכלל מה שהבוחרים רוצים? מועמדי שמאל שפיקטי ייעץ להם, כמו סגולן רויאל או בנואה המון בצרפת, לא נחלו הצלחה בקלפי. בבריטניה, ג'רמי קורבין והלייבור ספגו תבוסה מהדהדת. מי שדווקא כן ניצחו בעשורים האחרונים היו מועמדי שמאל-מרכז כמו טוני בלייר וביל קלינטון.

"מה שבולט בארה"ב, אבל נכון גם באירופה, הוא שבהרבה מקרים מצביעים בעלי הכנסה נמוכה או נמוכה-בינונית פשוט הפסיקו להצביע", אומר פיקטי בתשובה, "וזה קשור לעובדה שמה שמציעים להם לא מאוד משכנע. הם מרגישים שהאג'נדה של בלייר או קלינטון לא מתעניינת בהם יותר. חלקם הלכו להצביע למפלגות יותר לאומניות או קסנופוביות. אבל אם המצעים הלאומניים היו משכנעים את כל בעלי ההכנסה הנמוכה, היינו רואים שיעור השתתפות ענקי בבחירות. בפועל, אנחנו רואים צניחה ענקית בהשתתפות. מצע שידגיש חלוקה מחדש, ובהקשר האמריקאי העלאת שכר מינימום והשכלה ציבורית, יוכל למשוך את הבוחרים האלה חזרה לזירה הפוליטית.

"אבל אף אחד לא יודע כמה זמן זה ייקח. חלק מהקבוצות האלה היו מאוכזבות מפוליטיקה במשך כל-כך הרבה זמן... אין לי תשובה מושלמת מה היה קורה אם סנדרס היה רץ מול טראמפ במקום קלינטון. אני חושד שזה היה מביא לקלפי עוד אנשים מהקבוצות הכלכליות הנמוכות. יותר מאשר קלינטון, שעשתה כסף מהמגזר הפיננסי בדרכים לא מאוד ברורות. אבל בכנות, אף אחד לא יודע מה התשובה. את הדברים האלה צריך לנסות. יש תהליך של ניסוי וטעייה בהיסטוריה, ואף אחד לא יודע מה התשובה".

הוויכוח על המספרים: לא כולם קונים את נתוני האי שוויון של פיקטי

המחקרים של פיקטי ושותפיו, עמנואל סאיז וגבריאל זוקמן, על התפלגות ההכנסות והעושר, מושכים לא רק שבחים אלא גם ביקורת, ואף ניסיונות לערער על הממצאים. לפי חלק מהמבקרים (שמתמקדים במיוחד בנעשה בארה"ב), הזינוק באי שוויון לא היה דרמטי כמו שפיקטי ועמיתיו טוענים. הביקורות האלה כבר הובילו את ה"אקונומיסט" להקדיש את השער שלו בסוף נובמבר ל"אשליות האי שוויון". פיקטי ושורה מעמיתיו פירסמו מאמר תגובה על "הכחשת אי שוויון'', על משקל הכחשת שינוי האקלים, וחוקרים אחרים ביקשו להזכיר שהאי שוויון בארה"ב אכן גבוה, גם אם יש מחלוקת עד כמה.

הביקורת שמעלים החוקרים השונים, שכבר התגלגלה לוויכוח מתמשך, מתמקדת בין היתר במגוון סוגיות טכניות, כמו התפלגות הכנסות והשקעות פטורות ממס, תמהיל ההשקעות בקרב צמרת בעלי ההון, ויתרות רווח. אבל גם בלי להיכנס לעומק הוויכוח (שיש הטוענים שכלל אי אפשר להכריע בו), יש תובנה שעולה ממנו, ועשויה להפתיע. המספרים שמציגים חוקרי האי שוויון השונים (כולל פיקטי ועמיתיו) מתבססים לא רק על נתונים מדויקים של רשויות המס, אלא גם על הנחות עבודה, שבאמצעותן הם מתמודדים עם פערים במידע, ומנסים לשער איך מתחלקים הכנסות והון שאין מספיק מידע לגביהם.

כאשר אני שואל את פיקטי על מבקריו, זה המישור שהוא בוחר להתמקד בו. "חשוב להיות מודעים לכך שאנחנו חיים בעידן של עמימות גדולה לגבי הכנסות ועושר, שבחלקה נובעת ממניעים פוליטיים", הוא אומר. "אנחנו מעמידים פנים שאנחנו חיים בעידן של ביג דאטה, אבל בעצם מדובר בביג דאטה של הנתונים האישיים שלנו עבור מונופולים גדולים ופרטיים. כשזה מגיע למידע ציבורי לגבי עושר והכנסות, יש למעשה הרבה עמימות, וזה מאורגן". והוא מזכיר, למשל, את חוסר היכולת של רשויות המס לעקוב ביעילות אחרי כסף שמופקד מעבר לים.

"צריכה להיות לנו מערכת ציבורית של רישום נכסים, שבה מוסדות פיננסיים פרטיים מעבירים אוטומטית את המידע לרשויות המס, ואז יהיה הרבה פשוט לעקוב אחרי מי הבעלים של מה, ואיך מתפלגת הבעלות. בינתיים אנחנו צריכים לשלב שיטות ומקורות מאוד לא מושלמים". הוא ועמיתיו, מסביר פיקטי, משתמשים בנתוני מס הכנסה כדי להקיש מהם נתונים על התפלגות ההון (באמצעות היוון), ועושים שימוש בנתוני מס ירושה כדי להקיש "מהעושר של המתים על העושר של החיים". כל זה, הוא אומר, "מאוד עקיף ומאוד לא מספק. זו בעיה גדולה, ואני דוחף ליותר שקיפות".

יש מי שטוען שלאור האי ודאות לגבי ממדי האי שוויון, צריך להימנע מצעדים דרסטיים, כמו מס עושר גבוה.
"אני מאוד פרגמטי. ברגע שיהיה מס עושר בכמה שיותר מדינות, עם חילופי מידע, ושימוש טוב בנתוני בנקים ותיקי נכסים פיננסיים, נוכל לעקוב טוב יותר אחרי מי הבעלים של מה, ואיפה - ואז נוכל להתאים את סדר המס. אם אנשים תומכים בזה, מצוין. אבל החשש הוא שהטיעון הזה ישמש לשימור הסטטוס קוו, שאנשים ישתמשו בו כדי לסכם שהדבר הדחוף הוא לא לעשות שום דבר".

בכל מקרה, אומר פיקטי, "יש לנו מספיק נתונים כדי להראות שמאז שנות ה-80 וה-90 הייתה עלייה מאוד משמעותית באי שוויון. אף אחד לא מערער על כך שיש היום יותר מיליארדרים בהשוואה לשנות ה-70 או ה-80, והם גם יותר עשירים. ואנחנו גם יודעים שהצמיחה לנפש בארה"ב נחתכה בחצי מאז שנות ה-80. קשה לטעון שלעלייה באי שוויון יש השפעה חיובית. אבל כל מידע או טיעון חדשים בדיון הזה הם מבורכים".

קולות מהעבר: התלונה הגנוזה על אלימות במשפחה

בנובמבר האחרון, במהלך הרצאה בטולוז על ספרו החדש, פיקטי נתקל בשאלה לא צפויה מהקהל. אחת הסטודנטיות ביקשה להעלות פרשה מעברו: תלונה על אלימות במשפחה שאף הובילה למעצרו, אותה הגישה נגדו ב-2009 בת זוגו דאז, אורלי פיליפטי - ואז משכה אותה לאחר שהודה בעובדות והתנצל. כחלק מההסכם ביניהם, הוא הוזהר על ידי התביעה בצרפת. 

הפרשה הזאת, שעלתה בחטף לכותרות ב-2014, סביב פרסום ספרו הקודם של פיקטי, זכתה להתייחסויות מועטות בתקשורת הצרפתית והעולמית, ופיקטי מסרב לרוב להתייחס אליה. הפעם הוא בחר לענות לסטודנטית, והאשים את פיליפטי בהתנהגות אגרסיבית כלפי בנותיו.

בתגובה לדברי פיקטי הודיעה פיליפטי, שכיהנה בין השנים 2012 ל-2014 כשרת התרבות של צרפת, כי היא מגישה תביעת דיבה נגדו. ואילו עורך דינו של פיקטי הצהיר כי מרשו דבק בדבריו, "שהיו מבוססים על אלמנטים עובדתיים ואינם דיבה". 

בחודש שעבר פירסם אתר החדשות העצמאי MediaPart תחקיר נרחב על פרטי המקרה, והסיבות בשלהן נותר לוט בערפל. בתחקיר, פיקטי טוען כי "הוא ופיליפטי היו במערכת יחסים פתולוגית ורעילה לשני הצדדים". הוא שב והאשים את פיליפטי, הסביר כי לא ידע איך להתמודד עם הסיטואציה בריחוק, והצהיר כי הוא "מצטער על כך עמוקות, ומתנצל על כך". פיליפטי, מצידה, מסרה לאתר בתגובה כי דבריו הם "צורה חדשה של אלימות כלפי הקורבן".

מהתחקיר עולה כי פיקטי ופיליפטי חתמו על הסכם גישור, במסגרתו הסכימו בין היתר לשמור על פרטי התלונה חסויים, והם אכן נמנעו לאורך השנים להתייחס לדברים. באותה תקופה פיקטי ופיליפטי היו מקורבים למנהיגת המפלגה הסוציאליסטית דאז, סגולן רויאל. בזמנו, כך הסבירו חלק מהפוליטיקאים שרואיינו לכתבה, היחס לנושא היה כאל עניין פרטי. 

מאז כמובן השתנה האווירה הציבורית. פיקטי, הנשוי כיום לכלכלנית ג'וליה קז'ה, הצהיר בכתבה של MediaPart כי "הוא תומך בתנועת MeToo, שנחוצה עמוקות. ב-98% מהמקרים, האלימות היא גברית. העובדה שהמקרה שנוגע לי מסובך יותר לא משנה שום דבר לגבי המציאות הכללית הזאת. אני מבין את הרגשות שעולים בעקבות השאלות האלה, ואני חולק אותם".