פרופ' אבי שמחון / צילום: אוריה תדמור
מזה שנים אחדות שאני פועל להפחתת תשלומי החובה לעובדים זרים. מדינת ישראל כופה על מעסיקים סיעודיים, ברובם הגדול קשישים ונכים, לשלם שכר מינימום וזכויות סוציאליות לעובדים זרים המשתכרים בישראל פי חמש ויותר ממה שהיו משתכרים בארצות מוצאם. על פניו מדובר בהחלטה תמוהה, שכן כך אנחנו, מעבירים בהתנדבות מיליארדי שקלים שהיינו יכולים להימנע מלשלם, לתושבי מדינות זרות. חשוב שנמצא את האיזון הנכון בכדי להפלות לטובה את אזרחינו, אל מול הפגיעה באזרחי מדינות זרות המועסקים בישראל.
הנימוקים בעד שוויון בין עובדים אזרחי ישראל לעובדים זרים מתרכזים במישורים הכלכליים, המשפטיים והמוסריים. בבחינת מערכת השיקולים נראה כי במישור הכלכלי קל למדי להצדיק אפליה לטובה של מעסיקים ישראלים, המישור המשפטי משקף את ערכי המוסר של החברה, ולכן נותרנו עם השאלה הקשה באמת - האם יש הצדקה מוסרית להבחין בין אדם לאדם רק על פי אזרחותו.
רובנו משלימים עם כך שיש אנשים שמרווחים 6,000 שקל לחודש ואחרים שמרוויחים 60,000 (עם 600 אלף קצת יותר קשה) אבל האם הבחנה ע"פ אזרחותו של האדם מוסרית? לפני שאגע בשאלה המוסרית, אני מבקש לצלול להיסטוריה של העסקת עובדים זרים בישראל על מנת להבין את השיקולים הכלכליים-חברתיים שהובילו לכך שצעיר פיליפיני שמגיע לעבוד חמש שנים בישראל זוכה להפרשה לפנסיה.
לפני כ-30, לאחר שרבו הקשיים הביטחוניים בכניסת עובדים פלסטינים למשק, החלה כניסה לישראל של עובדים זרים, בעיקר מאסיה וממזרח אירופה. עובדים אלו החלו תופסים חלק גדל והולך בכוח התעסוקה, בעיקר בענף החקלאות והבניין, ובהמשך בסיעוד, עד שבשנת 1999 היוו למעלה מ-12% מהעובדים בישראל.
יתר על כן, אם עד אז כמעט כל העובדים הזרים הגיעו מיהודה שומרון וחבל עזה, ממרחק של עשרות קילומטרים מביתם וחזרו לשם בתום יום עבודתם, הרי שהחל משנות התשעים הם הוחלפו בעובדים מחו"ל שהתגוררו בארץ והחלו להקים כאן תאים משפחתיים.
הימצאותם של כל כך הרבה מהגרי עבודה בישראל, שחלקם שאפו להשתקע בה, יצרה בעיה חברתית קשה והובילה לדרישה בקרב הציבור להסדיר את מספרם ולוודא שלא ישתקעו כאן. לכך התווסף קולם של כלכלנים במשרדי הממשלה, בבנק ישראל ומחוצה לו שטען שקיומו של כוח עבודה זול במיוחד מביא לדחיקתם של עובדים ישראלים משוק העבודה ולירידת שכרם, ועל ידי כך מעכב כניסת טכנולוגיות מתקדמות באותם ענפים ומונע את עליית פריון העבודה.
שילוב הסיבות הללו הוביל את הממשלה לאמץ מתווים להפחתת מספר העובדים הזרים בישראל ולהשוות את עלות העסקתם לזו של עובדים ישראלים. המוטיבציה בייקור עלות ההעסקה של עובדים זרים נועדה להפחית את התמריץ להעסקתם על פני ישראלים ועל ידי כך את הלחץ על קובעי המדיניות להגדלת מכסות העובדים הזרים. כך, למשל, לא הושוותה ההפרשה של העובדים הזרים עצמם לביטוח הלאומי מפני שזה נגרע מהעובדים ולא מהמעסיקים ולכן אינו משפיע על התמריץ להעסקתם.
בין אם בשל העלאת מחיר העסקתם, ובין אם בזכות שקובעי המדיניות עמדו בלחצים להגדלת מספרם, מדינת ישראל השכילה בעשורים האחרונים להפחית במחצית את שיעורם (ללא הפלסטינים) בכוח העבודה. כמו כן, הצטבר ניסיון באשר לארצות שמהן העובדים הזרים חוזרים לעבודתם בעת פקיעת רישיון עבודתם. מכאן, שהסיבה המקורית לנפח את עלות העסקתם פחתה במידה רבה.
דעה: הראשונים להיפגע מביטול פנסיה ושכר מינימום לעובדים הזרים - העובדים הישראלים
חשוב לזכור שהרוב המוחלט של העובדים הזרים (ללא ערביי השטחים וללא עובדים בלתי חוקיים) מועסקים בסיעוד ע"י קשישים ונכים, כך שהנטל הכלכלי נופל ישירות על כתפיהם. בענף הסיעוד התחליפיות בין עובדים זרים לעובדים ישראלים נמוכה מאוד בשל אופי העבודה. בעוד שהעובדים הזרים נמצאים עם הקשיש לאורך כל היום, הרוב המוחלט של מטפלות הבית הישראליות עובדות במשרה חלקית ואינן מעוניינות לשהות בבית המטופל 24 שעות ביממה. לפיכך, רק אלה הנזקקים לטיפול רצוף מעסיקים עובדים זרים ומכאן, שהפחתת עלות ההעסקה שלהם הייתה מיטיבה ישירות עם אוכלוסייה חלשה במיוחד ומעלה את רווחתה באופן משמעותי. יחד עם זאת, החשש לפגיעה בשכר של עובדים ישראלים קטן שכן התחליפיות בין עובדים זרים לעובדים ישראליים בענף הטיפולים הסיעודיים נמוכה מאוד.
חשוב גם לזכור ששכר המינימום נועד לסייע לעובדים הישראלים לפרנס את משפחותיהם, בעוד שהעובדים הזרים מעבירים את מרבית שכרם למשפחותיהם בארצות מוצאם היכן שהשכר ועלות המחיה נמוכים בהרבה.
אתחיל את הדיון המוסרי בחשש שהבחנה בין עובדים ישראלים לבין עובדים זרים תעורר עלינו את חמתן של המדינות שמהן מגיעים העובדים ותוציא לנו שם רע כמי שמפרים אמנות בינלאומיות המיועדות למנוע פגיעה בחלשים. האמנות נכתבו מתוך כוונה כנה למנוע ניצול מחפיר של בני אדם חסרי הגנה שנאלצו לעזוב את ביתם ולנדוד לארץ רחוקה כדי לחסוך כסף ולסייע למשפחתם שנותרה מאחור. יש בהן הגיון רב ואף אדם הגון לא ימליץ לאפשר עבדות של בני אדם, זרים ככל שיהיו, לטובת רווחת בני עמו. אבל כפי שניתן לראות מתרשים שכר המינימום בדולרים, קיים פער גדול מאוד בין עבדות לבין המצב הקיים. ע"פ הצעתי השכר, שרובו כאמור משולם על ידי קשישים ונכים, יפחת מכ-1,900 דולר לחודש כיום ל-1,500, לעומת 650 דולר שעובדים זרים השתכרו לפני עשרים שנה.
אם כך, גם לאחר ההפחתה, שכר העובדים הזרים יהיה גבוה פי שש או שבע משכרם במדינות המוצא שלהם ויותר מכפול מזה שהשתכרו בישראל לפני עשרים שנה. אין הכרח שהבחירה שלנו להעלות את השכר של העובדים הישראלים החלשים ביותר, תחייב אותנו להעלות גם את שכרם של העובדים הזרים.
בסופו של דבר הצגת הדברים כאילו העמדה המוסרית מתמצית בבחירה החדה האם להעניק זכויות כלכליות שוות לאנשים שבחרו מרצונם החופשי לבוא מארצות אחרות לעבוד כאן, או שאנחנו רשאים להפלות לטובה את בני ארצנו, היא פשטנית מדי. צריך לחפש את האיזון כך שנפלה לטובה את בני ארצנו, בוודאי את החלשים ביותר, תוך שאיננו מתעלמים מרווחתם של מהגרי העבודה שבאו לכאן למספר שנים קצוב שבתומו יחזרו למולדתם.
הכותב הוא ראש המועצה הלאומית לכלכלה ויועצו הכלכלי של ראש הממשלה בנימין נתניהו