פייסבוק / צילום: רויטרס, Dado Ruvic
בחודש שעבר קבע בית המשפט העליון באופן ברור כי שיתוף תוכן עוולתי בפייסבוק מהווה בסיס לתביעת לשון הרע, וזאת בשונה מלחיצה על "לייק" (חיבוב). בעיצומה של מערכת הבחירות בה מופץ תוכן עוולתי רב ברשת החברתית, יש לתת את הדעת על דרך ההתנהלות וההתנהגות בפייסבוק.
האומנם פסיקתו זו של בית המשפט העליון היא מוצדקת, וכיצד יש להתנהג בעקבות פסיקה זו?
אני סבור כי פסיקה זו של בית המשפט העליון היא מבורכת ואף מתבקשת. ראשית, מבלי להיכנס לתוכן הפסיקה, יש לברך על כך שפסיקה זו היא ברורה, בהירה ויוצרת ודאות, ובכך מקדמת את עיקרון החוקיות: מעתה כל אזרח יודע כי שיתוף של תוכן עוולתי בפייסבוק עשוי לחשוף אותו לתביעה בגין לשון הרע (ואילו חיבוב - "לייק" - לא).
שנית, יש בפסיקה זו ניסיון להתאים את חוק איסור לשון הרע שחוקק בשנת 1965, לפני למעלה מ-50 שנים, לשינויים הטכנולוגיים ולמציאות המשתנה. בכך מהווה פסיקה זו המשך לפסיקת העליון בבקשת רשות הערעור שהוגשה על-ידי הכתב יגאל סרנה נגד ראש הממשלה ורעייתו, בה נקבע כי "פוסט" פומבי ועצמאי בפייסבוק שזכה ליותר מאלף שיתופים מהווה פרסום כמשמעותו בחוק איסור לשון הרע; וכי אין ביכולת התגובה המיידית של הנפגע, המאפיינת בין היתר את הפייסבוק, כדי לשלול את הזכות החוקית להגיש תביעת לשון הרע.
שלישית, פסיקה זו מהווה לטעמנו איזון ראוי בין חופש הביטוי לבין זכותו היסודית של אדם לשם טוב. בערכים של נזק מול תועלת, דומה כי המגבלה שהוטלה עלינו בפסיקה זו - שמשמעותה בפועל היא רחמנא ליצלן לעצור רגע ולחשוב לפני שאנו בוחרים לשתף תוכן מסוים בפייסבוק - היא מגבלה מינורית. לעומת זאת, הרווח המתקבל לחברה ממגבלה מינורית זו עשוי להיות משמעותי. פסיקה זו עשויה לעצור במעט את "היד הקלה על המקלדת" ואת הקלות בה ניתן לפגוע בשמו הטוב של אדם בתפוצה נרחבת בעידן הנוכחי.
רביעית, יש לזכור כי קביעת בית המשפט העליון, לפיה שיתוף בפייסבוק עשוי להיות פרסום לפי חוק איסור לשון הרע, היא רק תחילתה של הדרך, ולא סופה. במה דברים אמורים? בפסק דינו קבע בית המשפט העליון כי בתביעות מעין אלה על בתי המשפט לבחון האם אין מדובר בתביעה קנטרנית או בררנית המקימה מחסום דיוני - האם למשל התובע נקט בררנות יתרה, העולה כדי חוסר תום-לב, בבחירתו לתבוע את המשתף המסוים שאותו בחר לתבוע. בשלב השני, על בתי המשפט לבחון האם ההגנות הקבועות בחוק איסור לשון הרע מתקיימות באותו מקרה.
בנוסף, בית המשפט העליון ציין כלים נוספים אשר עשויים למנוע הגשת תביעות-סרק, כמו סילוק תביעות על הסף במקרה של שימוש לרעה בהליכי משפט וכן השתת הוצאות משפט הולמות על תביעות "השתקה". גם אם התובע עובר משוכות אלה, בית המשפט העליון קובע כי יש לבחון את תחולתן של ההקלות המנויות בחוק איסור לשון הרע לעניין גובה הפיצויים.
ואכן, בזהירות זו נהגו בתי המשפט גם לנוכח ההכרה בכך שפוסט בפייסבוק מהווה "פרסום" בהתאם לחוק איסור לשון הרע. כך למשל, בפסק דין שניתן באוגוסט 2017 על-ידי בית המשפט השלום בחיפה נדחתה תביעת לשון הרע, בה טענו התובעים כי הנתבע - שפרסם פוסטים שונים בפייסבוק מהם עולה כי המקומון שבבעלותם ממומן על-ידי מועצת נשר, וכל הכתבות הן לפי בקשתו ואישורו של ראש העיר - פרסם לשון הרע. זאת, הגם שבית המשפט הכיר בכך שפוסט בפייסבוק מהווה "פרסום". הטעם לדחיית התביעה באותו מקרה הייתה שלנתבע עמדה הגנת תום-הלב, בהתאם לסעיף 15 לחוק איסור לשון הרע.
נקודה מעניינת שנותרה פתוחה בפסיקתו של בית המשפט העליון היא השאלה כיצד יש להתייחס להגנה הקבועה בסעיף 14 לחוק איסור לשון הרע - הגנת האמת בפרסום - בכל הקשור לשיתוף בפייסבוק. בית המשפט העליון מעיר בעניין זה כי "דרישה קפדנית לקיים בחינה מקיפה לגבי כל תוכן אותו בוחר משתמש לשתף כתנאי לתחולת ההגנה, אינה בהכרח מותאמת לאופן הפעולה ברשתות החברתיות, שבהן שיתוף של כתבות עיתונאיות, למשל, נעשה כעניין שבשגרה"; ומציין כי סוגיה זו עוד תצטרך להיבחן בנסיבות המתאימות לכך. נמתין...
הכותב הוא עורך דין ממשרד קוסטליץ ושות'