קנצלרית גרמניה אנגלה מרקל בביקור בפארק טורבינות בקרמפין / צילום: Gero Breloer, Associated Press
לשר הכלכלה ה גרמני פיטר אלטמאייר יש חזון. בחזונו הוא רואה טורבינות רוח בים הבלטי מייצרות מימן בתהליך אלקטרוליזה ממי הים ושדות סולאריים בדרום המדינה מזינים מפעלים המייצרים אותו ממימי הנהרות, כשאליהם מתווסף מימן המופק בתהליכים כימיים כתוצאה מכליאת הפחמן הדו-חמצני המשתחרר מתחנות כוח המבוססות על גז. כל המימן הזה נדחס ומובל למקומות שונים וזורם למפעלים בצנרת הגז שמרשתת את גרמניה, מניע כלי רכב ומשאיות שישתמשו בתאי דלק חדשניים על בסיס מימן, והופך את גרמניה למובילה עולמית בתחום שנחשב עד כה לפנטזיה - כלכלת מימן בלתי-מזהמת לסביבה.
החזון הזה רחוק. אולי יתממש בעוד 30 שנה, ואולי הרבה יותר. אבל החל מהשנה הוא נכלל לראשונה בתוכנית ממשלתית גרמנית - כחלק מהחוק להגנה על האקלים שהעבירה ברלין, שכולל גם השקעה עתידית מסיבית בתחום. גרמניה, לפי כל הסימנים, מהמרת על כלכלת המימן כחלק מהעתיד האנרגטי של המדינה, מה שעשוי להשליך על יצירת תחומי עסקים חדשים, פיתוחים טכנולוגיים, סובסידיות ממשלתיות ועוד. "אנחנו מעוניינים לשלוח מסר ברור לעולם, לפיו גרמניה עומדת להיות מספר אחת בפיתוח טכנולוגיית מימן", אמר אלטמאייר, חבר מפלגת ה-CDU שבשלטון ומקורב אישי של הקנצלרית אנגלה מרקל.
שימוש שנוי במחלוקת
עד כה, כלכלת המימן נחשבה לפרויקט עתידני שהשימוש בו שנוי במחלוקת. למרות שמבחינה כימית יכול המימן להיות מקור אנרגיה מופלא, משום שבתהליך שבו הוא נחשף לחמצן שבאטמוספירה משתחרר חום העשוי להיות מתורגם לאנרגיה, ותוצר הלוואי של התהליך הוא מים - הפרקטיקה בוששה מלבוא. כעת, עם התפתחות טכנולוגיות חדשות, ויחד עם השימוש ההולך וגובר באנרגיה סולארית ובאנרגיית רוח, שיכולות לייצר מימן כמעין "מאגר אנרגיה" שיוכל להפיק אנרגיה גם כשאין רוח או שמש, או במקומות מרוחקים, היא שבה ועולה על סדר היום.
החזון הזה הוא גם חלק מהשינוי המשמעותי שעוברת גרמניה בעשור האחרון בתחום האנרגיה. הכלכלה הגדולה באירופה נמצאת בעיצומו של שינוי מונומנטלי בתמהיל האנרגיה שהיא צורכת (Energiewende). מהות השינוי היא מעבר הדרגתי מייצור אנרגיה מיושן הכרוך בפליטות עתק של פחמן דו-חמצני, תוך כדי הימנעות מוחלטת מאנרגיה גרעינית, ועד להסתמכות כמעט בלעדית על אנרגיות מתחדשות. המטרה: להפחית את פליטת גזי החממה במטרה למנוע שינויי אקלים נוספים, וליצור הכנה לעתיד שבו דלקי המאובנים יאזלו או יהיו יקרים מדי לשימוש. כדי לעשות זאת, היא מהמרת על כלכלת המימן.
יחס עוין לאנרגיה גרעינית
אחת הביקורות הנפוצות על הקנצלרית מרקל היא שלא קיבלה המון החלטות משמעותיות במשך 15 שנות כהונתה. למעשה, אפשר לספור אותן על אצבעות יד אחת. אחת היתה ללא ספק ההחלטה לפתוח את הגבולות בקיץ 2015 ליותר ממיליון מבקשי מקלט, פליטים ומהגרים, אבל אחרת, מוקדמת יותר - היתה לשים קץ לייצור אנרגיה מכורים גרעיניים בגרמניה.
זה קרה כמה ימים בלבד אחרי אסון פוקושימה במרץ 2011 - שבו צונאמי, שנוצר כתוצאה מרעידת אדמה עזה שהתרחשה לחופי יפן, הביא לפגיעה חמורה בתחנת כוח גרעינית ששכנה על החוף, לפיצוץ שגרר שחרור חומרים רדיואקטיביים ברדיוס של עשרות קילומטרים, ולניסיונות שעדיין לא הצליחו למנוע דליפה מתמדת של מים רדיואקטיביים לאוקיינוס השקט. הכותרת של המגזין הגרמני "דר שפיגל" הציגה את רגע הפיצוץ בתחנת הכוח, לצד הכיתוב - "סוף עידן האנרגיה הגרעינית".
משפט זה הוכיח את עצמו בעיקר בגרמניה, שלה יחס עוין רב שנים לאנרגיה גרעינית (חלק מהאג'נדה של מפלגת "הירוקים" שהוקמה במדינה בשנות ה-80') ושהכינה עוד לפני הפיצוץ בפוקושימה תוכנית לסגירה הדרגתית של תחנות הכוח הגרעיניות. כמה ימים לאחר האסון, החליטה מרקל והקואליציה שבראשותה להאיץ משמעותית את התהליך, ולסגור תוך עשור את כל תחנות הכוח הגרעיניות של המדינה, שסיפקו ערב השינוי כ-25% מצריכת החשמל של המדינה.
באוגוסט של אותה שנה סגרה גרמניה שבע תחנות גרעיניות, ומאז היא מחסלת בהדרגה את התעשייה, שאמורה להפסיק לחלוטין בשנים הקרובות. בהתאם, בעשור האחרון ירד שיעור האנרגיה הגרעינית בתמהיל ייצור החשמל הגרמני, והוא עומד כעת על כ-13%. לעומת החסרונות הברורים של האנרגיה הגרעינית - החשש מתקלות, זיהום אפשרי, שימוש במים רבים ושמירת פסולת גרעינית באתרי הטמנה, היתרון שלה היא העובדה שהיא אינה משחררת פחמן דו-חמצני לאוויר. בעוד שצרפת ואפילו שבדיה ופינלנד, שמדברות גבוהה-גבוהה על הצורך להפחית פליטת פחמן דו-חמצני, מייצרות חלק גדול מהאנרגיה שלהן מאנרגיה גרעינית - גרמניה מתכוונת להפסיק עם ייצור אנרגיה זו (היא עדיין תייבא שיעור מסוים) עד 2022.
סובסידיות ממשלתיות אדירות
שילוב של סובסידיות ממשלתיות אדירות, ביחד עם הבשלת טכנולוגיות והוזלת מחירים הביאו לכך שאת האנרגיה הגרעינית בגרמניה החליפו אנרגיות מתחדשות - אנרגיית רוח, שמש, ביו-גז ואנרגיית מים (hydropower). בעיקר בצפון גרמניה, קשה לנסוע כמה דקות בכבישים מבלי להיתקל בחוות טורבינות רוח, והן אפילו מקובצות במאותיהן במים הרדודים של הים הבלטי. בדרום המדינה ובמערבה ניתן לראות חוות סולאריות לצד פאנלים המכסים מבני ציבור ובתים פרטיים, לאחר התחייבות של הממשלה לקנות מהם חשמל במחיר גבוה.
וכך, בחצי הראשון של 2019 עמד שיעור האנרגיות המתחדשות כחלק מייצור החשמל הכולל במדינה על 40%. כעת ניצבות על הכוונת כ-40 תחנות הכוח הפחמיות הפועלות במדינה, שבה גם יש תעשיית כריית פחם פעילה. רובן אגב, משתמשות בפחם חוּם (ליגנייט), היוצר את הזיהום ושיעור גזי החממה הרב ביותר. לפי הסכם קואליציוני על נסיגה הדרגתית מהשימוש בפחם, שהפך גם לסוגיה ציבורית, עד 2038 לכל המאוחר יבוא הקץ גם על ייצור חשמל מפחם בגרמניה. הגמילה מכוח גרעיני טרם הסתיימה, אבל במקביל לה אמורה להתרחש גמילה מפחם.
בעוד התהליך מתנהל היטב בתחום ייצור החשמל, ישנם שני תחומים עיקריים שבהם גרמניה עדיין תלויה בדלקי מאובנים - חימום ותחבורה. לא מדובר בתחומים מצומצמים. 40% מפליטת גזי החממה של גרמניה נעשית כתוצאה מחימום משקי בית, שעדיין נעשה ברובו על ידי דלק (25%) או גז (44%). בתחום התחבורה, גרמניה מובילה בשימוש בדיזל, שגם משחרר גזים רעילים לבני אדם בנוסף לגזי חממה.
אז במטרה להמשיך בשינוי הגרמני הפרו-סביבתי בתחום האנרגיה, סבורה הממשלה בברלין, וגם סוכנות האנרגיה הבינלאומית, כי יש להתמקד בכלכלת המימן. "ה-Energiewende הצליח היטב בתחום ייצור החשמל", אמר מנכ"ל סוכנות האנרגיה הבינלאומית (IEA) בתחילת החודש במהלך ביקור בברלין, "אבל כדי להגדיל עוד יותר את הנתח של תחום האנרגיות המתחדשות, הממשלה בברלין תצטרך לדאוג להרחיב את רשת החשמל שלה ולקדם טכנולוגיית מימן".
חוק לעידוד תעשיית המימן
זו הסיבה שהממשלה הגרמנית עובדת בימים אלה על חוק לעידוד תעשיית המימן במדינה, בניצוחו של אלטמאייר. החוק אמור להיות מוצג בימים הקרובים. לצד השקעה בחברות שיוכלו לפתח תאי דלק מסוג חדש, שיאפשרו לנצל מימן דחוס כסוג של דלק, לצד שיפור הדחיסה הרבה הנדרשת כדי לטפל במימן והובלתו בצינורות הגז הקיימים בגרמניה, מתמקדת הממשלה בבניית מפעלי אלקטרוליזה גדולים בשנים הקרובות.
לפי התוכנית של אלטמאייר, גרמניה תקים בעשור הקרוב תחנות אלקטרוליזה תעשייתיות שיספקו כ-3-5 ג'יגה-וואט. מדובר בשיעור נמוך מאוד מתוך האנרגיה המיוצרת בגרמניה, בין אחוז לשניים, אבל זו תהיה התחלה. בנוסף, רוב המימן שייוצר בגרמניה יגיע מאנרגיות מתחדשות, כמו טורבינות רוח שהחשמל העודף שהן מייצרות ישמש לתהליך, ולא כתהליך כימי סבוך שהבסיס שלו הוא מתאן, כפי שנעשה בתעשיית המימן בארה"ב. מימן מסוג זה נקרא "מימן ירוק", ולדברי שרת המחקר הגרמנית אניה קרליצ'ק - "מימן ירוק הוא הנפט של המחר, ומציג אפשרויות אדירות".
בינתיים, את התהליך דוחפים מבחוץ לוביסטים וחברות הממתינות לסובסידיות הממשלתיות בתחום. אחת מהן, Open Grid Europe, ערכה באחרונה סקר ציבורי בגרמניה שממנו עלה כי מרבית הנשאלים תומכים בטכנולוגיה זו, בעיקר משום שהיא אינה כרוכה בשחרור גזי חממה או גזים מזיקים. "עידן המימן התחיל כעת בגרמניה", אמר מנכ"ל החברה. לפי הדלפות ממשרד הכלכלה, גרמניה מתכוונת להוציא לפחות שני מיליארד אירו במסגרת החוק החדש לעידוד תעשיית המימן, שיוצג החודש.
האם מדובר במס-שפתיים?
חלק מהמבקרים אומרים כי מדובר במס-שפתיים, בתוכנית לא ריאלית שמשורטטת לעתיד הרחוק, בעוד בינתיים גרמניה רק יוצרת תשתיות שיאפשרו הובלת גז טבעי זול ומזהם (אם כי פחות מפחם) מרוסיה. פרויקט "נורד סטרים 2", למשל, היה אמור להכפיל את כמות הגז המובלת לגרמניה, ופחות או יותר גם להכפיל את הצריכה שלו במדינה - בין אם לחשמל או לחימום. לדברי אלטמאייר, "התוכנית היא להשתמש בגז טבעי רק כאמצעי גישור עד שגרמניה תפתח בעידן של גז מימן בלתי-מזהם".
סוכנות האנרגיה העולמית סבורה כי הפוטנציאל הרב ביותר בגרמניה, שבה כבר פותחו כלי רכב ניסיוניים המונעים במימן, היא בתחום התחבורה. "אם נצליח להוריד את העלות של מחיר מימן ל-9.5 אירו לקילו, יש לו סיכוי טוב להפוך לתחרותי מול דלק ודיזל", נכתב בדוח האחרון של הארגון על גרמניה.