דרור פויר / צילום: יונתן בלום
א. קשה מאוד להיות מצונן בימים אלה של קורונה, תנו לי לספר לכם. אני חווה תחושות קשות של הדרה מצד החברה הישראלית. כשאני מתעטש, אף אחד כבר לא אומר לי לבריאות. במקום זה אני מקבל מבטי פחד ותיעוב מלווים בהערה מרושעת שבעקבותיה התרחקות פיזית ככל שהמרחב מאפשר: כשאני משתעל ברחוב, אנשים חוצים את הכביש. כשאני מתעטש במסעדה, אנשים מבקשים חשבון. כשאני מקנח אף באוטובוס אנשים עוברים מקום. כשאני מצטרד במונית הנהג פותח חלון, וכשאני נושם במעלית אנשים מפנים פרצופם אל הקיר. רק לא לראות אותי, לא לחלוק איתי אוויר. וכולם כועסים עליי: מה אתה עושה? למה אתה עושה את זה פה? אתה לא מתבייש?!
כל אחד נהיה אפידמיולוג פלילי: מאיפה באת? חזרת מחו"ל? היית בסין? תראה דרכון. מכיר מישהו שחזר מאיראן? אנשים שולפים בטלפון את המסלול שעשו התיירים מדרום קוריאה בישראל ומשווים תאריכים מול כתבות שלי ב"גלובס": אתה בטוח שלא שהית במלון לאונרדו נגב בבאר שבע ב-12 בפברואר? יש לך הוכחות שלא היית שם? כי העדויות מראות שבאותו היום היית בכתבה בדרום. אל תתעטש עליי! תתרחק ממני!
קשה מאוד להיות מצונן בימים אלה של קורונה. אני אומנם לא בבידוד כמו אותם יותר מ-1,400 ישראלים, לבי איתם שיהיו בריאים, אבל לפעמים הבידוד הקשה באמת הוא בידוד בחברה. להרגיש את הריחוק ואת הטינה. להיות מוקצה. להרגיש שנוא, מאיים, זר, נשא של וירוס. זה הזכיר לי שעשו עליי חרם בילדות. הפצע הזה אומנם כבר נסגר, ובכל זאת נשאר זיכרון אחד: של הרגע שבו קלטתי שאף אחד לא מדבר איתי, הרגע שבו נותק כל קשר עין עם הסביבה. אחחח, הנוסטלגיה.
אני בטוח שיש עוד רבים כמוני, ישראליות וישראלים טובים, חוטבי עצים ומשלמות מיסים, שבסך הכול עשו אפצ'י בציבור, ומצאו את עצמם באותו מצב כמוני, נידונים בפני בית דין השדה של ההמון המבוהל. בשם כולנו, אני פונה אל הלב החם שלכם: שימו את עצמכם במקומנו, או במילותיו של ישו: מי שלא עשה מעולם אפצ'י בציבור, שישליך בי את האבן הראשונה.
תנו לנו לשוב ולהרגיש חלק מהחברה הישראלית.
ב. אני לא אדם היסטרי, אתם יכולים לשאול את כל מי שמכיר אותי. יכול להיות, סביר להניח ואפילו די בטוח שאני אכן רק מצונן. ועדיין, יש בי צורך לבדוק מה תרחיש הקורונה הכי גרוע מבחינתי. מה אומר לכם, חברות וחברים, זה לא נראה מי יודע מה טוב מהצד שלי. אני אומנם לא בקבוצת סיכון מיידית, סיכוי נמוך במיוחד שהייתי ליד חולה מספיק זמן כדי להידבק. אבל אם דבר כזה היה קורה, אם נניח שהייתה מצטלבת דרכם של התיירים מדרום קוריאה ודרכי, נראה לי שאני אחלה מועמד לזכות בקורונה.
כן, לפי הממוצעים אני יותר צעיר (ופחות סיני) מרוב אלה שמתו מהמחלה - ואפרופו, יש איזה אייג'יזם בלתי נסבל בקלות הכמעט אגבית שבה מתייחסים רבים מאלה שיושבים באולפני טלוויזיה ומלבים היסטריה לעובדה שאחוזים גבוהים במיוחד מהנפטרים מבוגרים וכשני שלישים מתוכם גברים. הם מציינים את המספרים האלה כאות הרגעה: לא צריך להילחץ, צופות וצופים צעירים ולוהטים, זה בסך הכול גברים זקנים שמתים. כגבר שמתכנן להיות זקן יום אחד, אני מוצא את הדברים המכלילים האלה פוגעניים למדי.
אני אומנם צעיר יותר, אבל כמו שהיו אומרים אצלנו: לא צעיר מספיק. לפי טבלאות ההדבקה הרשמיות, בגילי יש לי 22.4% סיכוי להידבק, אחד ל-4, זה המון! ואם נדבקתי יש לי 1.3% למות. בערך 1 מכל 77 נדבקים. לא יודע מה איתכם, לי זה לא נשמע כמו סיכויים טובים במיוחד.
הייתי עוד יכול לחיות איכשהו עם אחוז התמותה הנ"ל, אבל בדיוק כשהתרגלתי, קראתי בכתבה של עמיתתי גלי וינרב משפט שהתחיל תמים: "החוקרים לא יודעים את מי הווירוס מסכן במיוחד", נכתב שם, ואז: "כרגע נראה שהוא קטלני בעיקר בקרב (מבוגרים ו) אנשים עם מערכת חיסון מדוכאת בשל מחלה". אנשים עם מערכת חיסון מדוכאת בשל מחלה? למה ללכת סחור-סחור, הייתם פשוט יכולים לשים שם תמונה שלי! כבר שש שנים שאני מדכא את מערכת החיסון שלי בנחישות וברגישות, והכול כדי שלא תדחה את הכליה שהושתלה בי, וזה יהיה הפרס שלי? קורונה?! לא, ברצינות, זה לא מקובל, אני מבקש לדבר עם האחראי. כן, אני יודע שאין אחראי, אבל בכל זאת הייתי רוצה לדבר עם מישהו.
מזל שאני לא בנאדם היסטרי.
ג. לפני שלושה שבועות כתבתי פה: "אני שם 15 שקל שננצח את מגפת הקורונה, כמו שניצחנו את הסארס, הזיקה, האבולה, ואת שפעות החזירים והעופות שלפניה". ולמרות שכרגע נראה שהכסף שלי בסכנה, אני עדיין ממשיך לשים את ה-15 שקל שלי על המדע. ובכל זאת, אין מה לזלזל, בעקבות הנאמר בסעיף הקודם ולאור קצב ההתפשטות, הרי עד לא מזמן זו הייתה מחלה של עטלפים בסין והיום היא כבר הורגת גברים זקנים באיטליה, וכמובן המהירות שבה הגיעה ה-COVID19 לישראל, הצורה הישראלית כל-כך שבה מתנהלים חלק מאותם בידודים מדוברים והעובדה שכולנו יודעים איך המדינה הזו עובדת באמת - אפשר למלא עמודים שלמים במה ישראלים יכולים ויודעים לעשות. אבל עם כל האהבה הגדולה שלי לישראל ולאנשיה - ובלי להלחיץ: אני באמת לא רואה איך נצליח להתמודד בהצלחה עם איום רציני מהסוג הלא צבאי, כמו אסון טבע או מגפה. לא שזה יקרה, אבל אם זה יקרה, אין לנו סיכוי. קראתי על כל התוכניות והתרגילים וההיערכות. באמת יפה מאוד. אני לא מזלזל באנשים הטובים שעומדים על המשמרת. הם בטח לא הבעיה. פשוט נסו לדמיין את ישראל מתמודדת עם מגפה אמיתית. בקושי עם גשם אמיתי אנחנו מצליחים.
ד. כל הקורונה הזו, ושלל הסיפורים הביזאריים שהיא מביאה עימה, מאות אנשים נצורים בספינת תענוגות, ובמיוחד סצנת האוטובוס של הצליינים הדרום קוריאנים שמסתובבים בארץ ולא נותנים להם לרדת כאילו לקוחים מחלום של בורחס או סיוט של קפקא. הכול מקבל ממד מיתולוגי כמעט. אם כי גם בהידרדרות בתנאים ובסדר הגודל אפשר למצוא שעשוע: בפרק הראשון, מאות אנשים על ספינת תענוגות, בפרק השני עשרות אנשים באוטובוס תיירים, בפרק הבא: שני אנשים על קלנועית מצופה ניילון מסתובבים סביב כיכר טראמפ בפתח תקווה - די מורידים את רמת העניין הנמוכה גם כך בבחירות שייערכו השבוע. פעם שלישית אחרי הכול. מוזר איך יום בחירות בישראל יכול להיות בו בזמן הדבר הכי גורלי בתולדות המזרח התיכון והעם היהודי, וגם הדבר הכי מפוהק וצפוי.
ראיתי שבוועדת הבחירות נערכים להצבת קלפיות לאזרחים שנמצאים בבידוד בגלל הקורונה: עד 15 קלפיות מיוחדות ימוקמו באוהלים שיוצבו בערים המרכזיות. את הקלפיות יאיישו עובדי מד"א כי אף משקיף לא יסכים לעבוד שם, עם כל הכבוד לדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון.
לא יודע, לי כל העניין של קלפיות סטריליות באוהלים מבודדים במרכזי הערים שיאיישו חובשי מד"א בחליפות מגן לבנות נשמע כמו שוס רציני. הנה לכם גימיק להעלאת אחוזי ההצבעה; למה רק 15 קלפיות? למה לא 1,500? אפשר לקחת את הילדים ולהתחיל להרגיל אותם לעולם של בידוד ונגיפים מסתוריים.
בחירות סבירות לכולם.