לינוי אשרם / צילום: Shutterstock, א.ס.א.פ קריאייטיב
עם המעבר לרפורמה שבמסגרתה כספי מועצת ההימורים עברו למשרד האוצר, המתקצב הבלעדי לספורט הנשים, מלבד חסויות נקודתיות, הוא משרד התרבות והספורט. בתקופה הקרובה, אנו צפויות וצפויים לראות תיקון במבחן התמיכות באיגודים ובמועדוני ספורט: תיקון התקנה לייצוג הולם של 30% בהנהלות האיגודים, מינוי ממונה למניעת הטרדות מיניות באיגודים, שאיפה לקדם מנהלות תחום ספורט נשים והקצאת תקציבים ייחודיים לנערות ולנשים.
עם זאת, מאחר שמספר הספורטאיות נמוך באופן משמעותי ממספר הספורטאים הגברים, ספק אם הקצאת תקציבים דרך מבחן התמיכות יספק את צורכי הקבוצות בענפי הכדור. נשאלת השאלה: האם אלו הם הצעדים המתבקשים?
ספק אם מבחן התמיכות יוכל להעמיד באופן שוויוני והוגן את חלוקת תקציב הספורט הכולל לנשים, מאחר שמדינת ישראל מחלקת תקציבים נוספים שלנשים אין כמעט נגיעה בהם. לדוגמה, תקציבי שיטור: לכאורה, ליגות הנשים אינן זקוקות להם כי אין קהל שמגיע למגרשים, אבל דווקא משום כך ניתן לייעד את התקציב בשלב הראשון לשיווק, באמצעות אירועים מושקעים למען הקהילה, המקרבים את הספורט למועדונים ברשויות.
משרד הספורט גם יהיה חייב בעתיד לתת את הדעת על תקציבי יוזמות לרשויות מקומיות כך שיוגדרו ויחולקו באופן שוויוני ובראייה רחבה, הכוללת שיתופי פעולה וסנכרון בין תוכניות רבות וטובות הקיימות במשרד. כמו כן יהיה עליו לתת את הדעת על תקציבי הרשויות בכלל לספורט ולספורט תחרותי שיש בהם מבחן תמיכות פנימי. האם כחלק מתהליכי השינוי אין זה המקום הנכון לייצר בעתיד הקרוב מהלך הדומה לחוק "טייטל 9" ישראלי לחלוקת תקציביי הרשויות המקומיות לספורט בכלל ולספורט תחרותי בפרט?
בכל הנוגע לתקציבי שיווק בספורט ולתקציב הספורט בכלל, נשים מקבלות עדיין פירורים, ולא לחינם עולות יותר ויותר תביעות מהשטח לחלוקה הוגנת. הרי לא ייתכן שבישראל עדיין הקריטריונים מתאימים באחוז גבוה לגברים ולא לנשים, כך שקשה לצאת ממעגל הקסמים שבו גברים מקבלים תקציבים ייחודיים בעוד שספורט הנשים נמצא בחשיפה תקשורתית נמוכה המגבילה השגת חסויות, לדוגמה.
הגדלת מספר הספורטאיות - לא היעד היחיד
בספורט הנשים בישראל אכן מתחוללות תמורות והן ניכרות מדי שנה, בעיקר ברמה החברתית. בתחילתו של פרויקט "אתנה", בשנת 2006, היו בעולם הספורט התחרותי 4,700 ספורטאיות. כיום יש יותר מ-28,000 ספורטאיות תחרותיות. לא בכדי אני חושבת שהיעד של "אתנה" צריך לא להתמקד בסך כל הספורטאיות התחרותיות או באחוז הספורטאיות שצמח מ-8.5% ל-23.5% בשנים האחרונות. משרד הספורט נשען לאחרונה על משנתה של פרופ' דה בושר הממקדת את הצלחתו של הספורט התחרותי-הישגי בישראל ברמת איתור הספורטאים והספורטאיות, שיפור מקצועיותם של המאמנים ואנשי המקצוע ולא פחות מכך בזמינות ורמת המתקנים בישראל, שאין להתגאות בהם.
צירופן של עוד אלפי ילדות ספורטאיות לא תבטיח בהכרח רמה גבוהה בספורט, אך לבטח תבטיח פלטפורמה רחבה יותר בגיוס מאמנות, מנהיגות ומודלים לחיקוי שאינם בהכרח ספורטאיות אולימפיות. ילדות ונערות יראו בספורט חלק מחייהן ולאורך חייהן ועיסוקן כבוגרות.
בשנים האחרונות קידם פרויקט "אתנה" מהלכים פורצי דרך שאומצו באיגודים ובגופים נוספים, כמו תוכנית ה"שגרירות" ספורטאיות עילית שכיום מרצות ברחבי הארץ. בשנה האחרונה, רק דרך "אתנה" הן נחשפו לקהל יעד של יותר מ-90 אלף איש ואישה. צעדים נוספים הם תוכנית המעטפת של "אתנה" למועדוני ספורט, תוכנית העשרה בתחום התמקצעות המועדונים באימון ילדות ונערות, תוכנית למניעת מצבי הטרדה מינית בספורט בשיתוף איגוד מרכזי הסיוע שתיכלל בתוכניות ההכשרה לקורסי הדרכה ואימון, פרויקטים לשיווק הספורט וגיוס ילדות למועדוני ספורט הפועלת משנת 2014. בפרויקטים הללו מסובסדות יותר מ-6,000 ילדות בשנה הפועלות במגוון ענפי ספורט בכל רחבי הארץ, ובהם שמונה פרויקטים ראשונים בפריפריה.
בישראל ללא ספק חל שיפור בנכונותם של הורים (הדבר תלוי מצב סוציואקונומי) שילדתם תעסוק בפעילות גופנית באופן עקבי. לא כולן בוחרות בעיסוק בענף ספורט ובתי הספר למחול הם המתחרה העיקרי על פעילות הילדות, על פי סקרים מיוחדים שערכה "אתנה" בשנים 2015 ו-2019.
אולם, ולמרות המגמה החיובית והמהלכים שצוינו, ברור שעדיין יש צורך בשינוי בהבניה החברתית בישראל שמאפשרת רק באופן חלקי לנערות ולנשים לעסוק בספורט תחרותי. הבניה זו גם מולידה חלוקת תקציבים שאינם שוויוניים או הוגנים.
הכותבת שימשה כמנהלת "אתנה"- הפרויקט הלאומי לקידום הנשים בספורט בישראל - במשך תשע שנים, עד סוף חודש ינואר האחרון