ראש הפד, ג'רום פאוול / צילום: רויטרס
עם התפשטות מגיפת הקורונה בעולם, שתגובת הממשלות והציבור לה הולכת ומשתקת חלקים בכלכלה, נזעקו שרי האוצר של מדינות ה-G7 לכנס חירום כדי לארגן תרופה - אם לא לווירוס, לפחות לכלכלה. אתמול מיהר הפדרל ריזרב להציג את התרופה, ש"למרבה הפלא" הופיעה בדמות קיצוץ של חצי אחוז בריבית - ל-1%. כמעט חצי משיעור האינפלציה הרשמי.
לא יבש הדיו על ההחלטה הדרמתית, והטוויטר הנשיאותי רעם: "לא פייר לאמריקה. הפדרל ריזרב צריך גם להרחיב (קרי להדפיס כסף) וגם לחתוך עוד את שיעורי הריבית". מזכיר את האמת הפשוטה, כי למסומם אין מנת סם שהוא שלא ירצה עוד ממנה.
הצד הכלכלי של משבר הקורונה מתבטא באובדן מכירות, שכר ורווחים, שנגרמו בשל נפילות בביקושים כתוצאה מאנדרלמוסיה בקווי הייצור, כמו גם הסתגרות הצרכנים בבתיהם והימנעותם מפעילות. אך הבנקים המרכזיים יכולים לרפא מצוקה זו כמו שהם יכולים להדביר את המחלה.
כול מה שיש לפדרל ריזרב הם הריבית, מכונות הדפוס והפייק-כסף אותו הם יכולים לייצר ולהוסיף למערכת הפיננסית ותו לא. לפני עשר שנים עמדנו במקום דומה. בועת אשראי עצומה החלה בהפתעה ו"ללא סיבה הגיונית" לקרוס. ממש כפי שבועות אשראי תמיד עושות. איש לא זיהה ומעטים יכלו להסביר מדוע, לפחות לא הפדרל ריזרב, אשר אך חודש לפני הקריסה הפעיל את כול צופרי ההרגעה נוכח העננים שהתקבצו בכמה פינות של וול סטריט.
היום לפחות יש לגורם שהחל את המשבר שם מעורר אמון: "מגיפת הקורונה", וככל הידוע כעת היא אינה מעשי ידי אדם. נגיף הקורונה, כך הסבירו, קוטל בעיקר אנשים מוחלשים - בעלי רקע רפואי בעייתי או מערכת חיסונית מוחלשת.
בזכות הפדרל ריזרב, והבנקים העולמיים בכלל בעשר השנים האחרונות, מצא הנגיף את הכלכלה העולמית במצב אידאלי מבחינתו, מוחלשת ובעלת מערכת חיסונית הרוסה.
במשך שנים, ובעיקר מאז תוכנית ההרחבה 3 בשנת 2012, הזהירו רבים באינספור מאמרים כי מדיניות הריבית הלא ריאלית המתמשכת של הפד מרוקנת אותו מכלי נשק אפקטיבי בו הרבה להשתמש בעבר, קרי הורדת הריבית. עוד הוסיפו כי כאשר יבוא המשבר הבא, ובכלכלה כמו בטבע המחזוריות היא חלק מהחיים עצמם, הוא יעמוד בידיים ריקות.
זו הייתה הפרזה מלכתחילה. ידי הפד כמעט תמיד ריקות, אלא שלטווח קצר הוא יכול לעשות מניפולציה בשווקים, בדיוק כפי שעשה בין 2001 ל-2008.
אלא שהפעם גם יכולת מניפולציה זו כלא הייתה. הנשק אזל, הכדורים נגמרו, וכל מי שחי בסתיו 2018 יכל להבחין בכך בקלות שעה שהפד ניסה לשחק ב"נורמליזציה" ולהעלות במעט את הריבית, ולצמצם במעט את מאזנו הנפוח.
לא ניתן לעצור את המחזוריות
מאז ומעולם היו איתני הטבע חלק מובהק מהמחזוריות הכלכלית, עוד מימי עצותיו של יוסף לפרעה בענייני ההתארגנות לשנות הרעב והשפע. אך מסתבר שאת מה שהבין יוסף הצעיר לפני 3,000 שנה, התקשו להבין הפרופסורים בבנקים המרכזיים, חרף ניסיון מצטבר בן אלפי שנים.
עד הופעתו של ג'ון מיינרד קיינס על במת הכלכלה העולמית, בתקופת המשבר הגדול של 1929, התיאוריה הכלכלית ששלטה בעולם הסתפקה בניסיון להבין את הכוחות האנושיים המייצרים את מה שנהוג לכנות "הכלכלה". היטיב לבטא זאת פרידריך האייק, כלכלן אוסטרי שברח מאימת המלחמה לבריטניה ולימד עם קיינס באותה תקופה בקינגס קולג' לונדון: "תפקידו של הכלכלן הוא להדגים לאדם כמה מעט הוא באמת יודע על מה שנדמה לו שהוא יכול לעצב כרצונו".
לקיינס הייתה תיאוריה אחרת, והיא הגיעה לשיאה עם מדיניות הבנק המרכזי לאחר 2008. במרכזה ניצבת האמונה כי הבנק אינו רק החזאי המבשר על מזג האוויר ועל הסופות, אלא שהוא גם יכול לייצרם ולשלוט בהם.
יהירות זו היא שעומדת בבסיס ההרס שהפדרל ריזרב זרע סביבו. אם הפד יכול לעצב ולנהל את הכלכלה, הוא יכול גם למנוע את המחזור הכלכלי, זו הייתה המסקנה ההגיונית. והוכל באמצעות מכשיר הפלא של הריבית וההדפסה. מכאן, המרחק לנטישת ההבנה הפשוטה של יוסף ממצרים, כי עושר מייצרים על ידי גידול בכמות המוצרים ומהם יש לחסוך לימים קשים - היה קצר.
מגדל קלפים שיקרוס ברוח צפויה
הפייק-כסף - שהוא חוב, עושר שצריך לייצר - החליף את הכסף האמיתי, שהוא ראי של מוצרים קיימים. הריבית על חובות העתק היא נטל, שניתן לגלגלו כל עוד המערכת ממשיכה איכשהו להתקדם כמו לוליין על חבל דק במעיין "יציבות של חוסר יציבות", אך את מגדל הקלפים הזה תפיל כול רוח מצויה, שהיא חלק רגיל של מחזור הטבע.
עתה הגיעה רוח שכזו, שהיא צפויה, גם אם לא בפרטיה, כמו הגשם בחורף של ניו יורק והפדרל ריזרב עומד בחוסר אונים. עתה הוא מבין כי התגובות סביב מגפת הקורונה, אם זו לא תיעלם בקרוב, יטיחו ארצה את מגדל הקלפים שבנה בעמל וביומרה אין קיץ.
"אם כל מה שיש לך הוא פטיש, הכול נראה כמו מסמר", קובע חוק המכשיר. וכך, חצי מתוך רפלקס וחצי מתוך תקווה לדחות את הקץ, מיהר הפד לפטיש שלו, הריבית, ובקרוב גם לעוד הדפסה (הרחבה). בתור האשם ישווקו להמונים הפד והנשיא, את הנגיף הנעלם והחמקמק. כמה מזל שהוא קיים.
המגיפה של ג'סטיניאן הכתה באימפריה הרומית המזרחית (האימפריה הביזנטית) במחצית המאה השישית לספירה (541-542), ומחקה כמעט מחמישית אוכלוסיית העולם דאז. ההמון המבוהל ניסה כל תרופה - מאמבטיות קרות ועד אבקות שבורכו על ידי קדושים. אך החיידק שהיה מקור המגיפה לא התרגש. האנשים המשיכו ליפול, השדות נזנחו, הביקושים ירדו, הייצור התכווץ, וספק האם האימפריה הביזנטית השתקמה מתוצאות המגיפה.
לאבקות הקסם של המאה ה-21 - בדמות בייטים המדמים כסף אותו ידפיס הפד בהרחבה אם המשבר יעמיק, ועימם גם יקנה נכסים פיננסיים בשווקים, החל באיגרות חוב של הממשלה הפדרלית - לא יהיו השפעות טובות יותר על הכלכלה הריאלית מאבקות הצדיקים והקדושים. להיפך, אבקת הפד עשויה כנראה להזיק.