ח"כ שרן השכל / צילום: שלומי יוסף
לעיתים קרובות אנו נחשפים לטענות או לתיאורים מצד דוברי הימין הכלכלי בישראל, ביחס למציאות הכלכלית-חברתית בארצות סקנדינביה, שפשוט אינם אמיתיים. אך דומה שחוסר ידיעתם ביחס לארצות הצפון, בטל בשישים לעומת מידת הניתוק וחוסר הידיעה שלהם ביחס למדינה שלהם, ישראל עצמה. כלומר, החברה שבה הם חיים ויושבים.
דוגמה כזאת, נתנה לאחרונה הח"כית שרן השכל מהליכוד. זאת, כאשר בכנס של גוף החשיבה הכלכלי-ימני, "פורום קהלת", הציעה חברת הכנסת למובטלים מהדרום ולעובדים ממפעלים בסכנת סגירה, לעבור לעבוד במרכז כ"שוטפי כלים", תמורת שכר דמיוני של 12,000 שקל לחודש, או לעבוד בעבודת בניין "רטובות", בשכר דומה. זאת, במקום שהמדינה תסבסד מפעלים כושלים כדי לשמור על מקומות עבודתם.
השאלות שלא העסיקו את השכל, כגון - האם עובד בשנות ה-50 או ה-60 לחייו (גיל הפרישה בישראל הוא 67), מסוגל באמת לעבוד בטפסנות או בטיח בבניין, או לעמוד ולשטוף כלים במשך 12 שעות ביום במסעדה תל-אביבית? מעלות הרבה תמיהות. האם ניתן בכלל לחזור בשעת לילה מאוחרת מעבודה בגוש דן לבאר שבע, או לדימונה, בלי הוצאות מטורפות על רכב פרטי, עלויות חניה, דלק ועוד? לשרן השכל הפתרונים.
אבל עוד יותר מעניין - מאיפה נולדו נתוני השכר המפליגים?
הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה הישראלית מפרסמת נתונים שנתיים על שכרם של עובדים ישראלים בענפי המשק השונים. בשנת 2017 עמד השכר השעתי הממוצע לעובדים לא מקצועיים על הסכום ה"אסטרונומי" של 29.2 שקל לשעה. התשלום הזה כבר כולל בתוכו את כל מרכיבי השכר, לרבות החזרי נסיעות, דמי הבראה ועוד. גם אם נניח שמאז זינק השכר בקצב העולה דרמטית על קצב גידול השכר ביתר המקצועות, קשה להניח שהוא חצה את רף ה- 35 שקל לשעה.
שכר המינימום בישראל עומד כיום על 5,300 שקל, שהם 29.12 שקל לשעה, ויש מי מחבריה של השכל, שטוענים לא פעם שגם זה סכום גבוה מדי. אז כמה שעות צריך לעבוד כדי להגיע לסכום של 12,000 שקל בחודש? 350 שעות בחודש? 375 שעות בחודש?. בענפי המכירות והשירותים עמד השכר הממוצע לשעה על 37.6 שקל לשעה. שוב רחוק מאוד מהמספרים המופרכים שנזרקו לאוויר באותו ראיון במסגרת כנס פורום קהלת.
אין זה סוד, שכלכלת ישראל מתאפיינת בשכר נמוך עד נמוך מאוד בענפי השירותים, ובעבודות לא מקצועיות. לכן, אובדן מקום עבודה בתעשייה בפריפריה הצפונית או הדרומית, ואפילו גם במרכז הארץ, הוא בדרך כלל גם אובדן של האפשרות לקבל שכר סביר יחסית, שנצבר עם הזמן, במסגרת הסכמים קיבוציים במקום העבודה, ולאחר שנות ותק רבות. כך שסביר שהתחליף - גם אם מוצאים סוף-סוף מקום עבודה - יהיה בשכר נמוך שוודאי שאינו מאפשר קיום בכבוד.
ונחזור מישראל לסקנדינביה - נכון שבארצות הצפון המבוססות לא נהוג לסבסד מפעלים כושלים, אך מנגד ניתנים בהן דמי אבטלה לתקופות של עד שנתיים (בדנמרק), או 21 חודש למובטל עם ילדים (ו-14 חודש לכל יתר המובטלים), בשבדיה. זאת, לעומת שמונה חודשים של דמי אבטלה לכל היותר בישראל. ארגוני העובדים העוצמתיים במדינות הצפון מבטיחים באמצעות הסכמים קיבוציים המקיפים את כלל המשק, שכר מינימלי העומד על כשני-שלישים מהשכר הממוצע לשעה. שני-שלישים מהשכר הממוצע בישראל הם כ-40 שקל לשעה, ובסקנדינביה זה כמובן הרבה יותר. רק לדוגמה, השכר המינימלי לעובדי מקדונלדס בדנמרק, על-פי ההסכם הקיבוצי החל עליהם הוא 55 שקל לשעה.
בנוסף, ולעומת המצב בישראל - המדינה בארצות סקנדינביה, דואגת על חשבונה או על חשבון המעסיקים להסבה מקצועית בתקופת קבלת דמי האבטלה; ולעובדים המבוגרים יחסית דואגים המדינה והביטוח הלאומי לפנסיית גישור או להארכת דמי האבטלה עד למועד היציאה לגמלאות.
אז מה בעצם אומרים אנשי הימין הכלכלי בישראל - שהם לא רוצים באמת מודל סקנדינבי של דאגה לעובד, ושהם גם לא ממש ששים לפעול לשמירה על מקומות עבודה עם שכר סביר בפריפריה? בפרפרזה על דברי התנ"ך אומרים הכלכלנים המלומדים למובטלים בפועל ובפוטנציה - כמאמר המלך רחבעם - "אבי ייסר אתכם בשוטים ואני אייסר אתכם בעקרבים ".
הכותב הוא מזכ"ל משותף בארגון כוח לעובדים
*** גילוי מלא: אריאל ויטמן, עורך מדור הדעות של "גלובס", שימש בעבר כדובר של חברת הכנסת שרן השכל