טקס השבעת חברי הכנסת ה־22 / צילום: רפי קוץ
הישרדות פוליטית היא אולי אחת המטרות הכי חשובות והקשות שכל נבחר ציבור נאלץ להתמודד איתה, זה לא משנה אם זה ראש ממשלה, שר או חבר כנסת, היבחרותם מחדש מותנית בהרבה מאד גורמים כמו סוג שיטת הבחירה, פריימריז או וועדה מסדרת, תפקוד במהלך כהונה, החשיפה התקשורתית שקיבלו וכמובן התחרות הקשה שבתוך המפלגה על המקומות הריאליים והנחשקים. לכן הרעיון של לתחום את זמן כהונתם של נבחרי הציבור נשמע כמו חקיקה מעט מיותרת, כי רובם הגדול בכל מקרה לא שורד פוליטית, אם להיות יותר מדויק, הממוצע של מספר הקדנציות של כלל חברי הכנסת ב30 שנה האחרונות נע בין 2-3 קדנציות. ובכל זאת ישנם מספר לא קטן של חברי כנסת שמכהנים מספר קדנציות שהוא משמעותית מעל הממוצע וחשוב להבין שאדם שמכהן כ-5 קדנציות ויותר, סביר להניח שנמצא בתפקיד כ-20 שנה ויותר.
בישראל, לחברי כנסת אין הגדרת תפקיד מדויקת או מחויבויות כלשהן שעליהם לעמוד בהן ולכן כל חבר כנסת הוא, בכללי, אדון לעצמו ויכול לבחור את עיסוקו וכיצד לחלק את זמנו. בגלל חוסר ההגדרה, קשה מאד להגדיר מדדים ולבחון אותם על פי רמת הביצוע שלהם ולהגיד מי מהם מצליח בתפקידו. ישנם מספר מודלים בספרות האקדמית שכן הגדירו מדדים למיניהם אך בפועל, בשורה התחתונה, מי שקובע את מידת הצלחתם של חברי הכנסת הם הבוחרים שקובעים את המשך עתידם הפוליטי.
אז את החסרונות והיתרונות בסוגיית הגבלת כהונת ראש הממשלה אנחנו שומעים מידי יום בקמפיין הבחירות של שני צידי המטבע. כוח במשך זמן רב משחית, ככה נהוג במדינות אחרות ובסקטורים הפרטיים, צריך לרענן את המערכת ועוד סיבות רבות נשמעות בעד ההגבלה וכמובן מהצד השני, תנו לעם להחליט בצורה דמוקרטית, הניסיון והקשרים זה מעל הכול, למה לשנות את מה שעובד וישנם כמובן עוד סיבות רבות שתומכות ומתנגדות לרעיון. אבל מדוע סוגיית הגבלת הכהונה היא רק סביב ראש הממשלה ולא בצורה יותר רחבה גם לגבי שרים וחברי כנסת למשל?
שווה לדון, לפחות ברמה התאורטית, ביתרונות ובחסרונות של הגבלת הקדנציות של חברי הכנסת ואולי לגבש דעה גם בנושא זה. רוב חברי הכנסת יעידו על כך שלא משנה מה היה הרקע והניסיון שלהם לפני הכהונה בכנסת, בשנה הראשונה הם בעיקר למדו את המערכת ואת אופי העבודה הפרלמנטרית. אין ספק שמדובר בזמן יקר מאד של למידה ופחות עשייה שכל חבר כנסת חדש צריך להתמודד איתו. בנוסף, יש שיגדירו את התפקיד כשליחות ולא מקצוע אבל אין ספק שהיכולת לעביר חוקים ולתמרן בתוך המערכת הפוליטית על מנת להשיג מטרות דורשת יכולות והתמקצעות בתפקיד וכמו בכל מקצוע בחיים, יש כאלה שזה מגיע להם בטבעיות ויש כאלה אשר רוכשים זאת רק לאחר שצברו תקופה מסוימת של ניסיון בתפקיד. ניסיון שנאבד כאשר הם מתחלפים.
ובכל זאת, ישנם יתרונות מאוד בולטים בתחלופה גבוהה יותר של חברי הכנסת. ראשית, תפקיד הח"כ, בדומה מאוד למסגרת הצבאית, דורש עבודה סביב השעון תחת לחצים כבדים ולכן עבודה זאת שוחקת מאד. הבעיה העיקרית היא שלחברי כנסת שנשחקו בתפקיד אבל עדיין חושקים בהמשך הכהונה שלהם מסיבות של יוקרה ונוחות, יותר קל פשוט להוריד הילוך מהותי בעשייה ופשוט להנות מהסטטוס. כפי שצוין אין להם הגדרת תפקיד או בוס שיגיד להם שעליהם לעבוד יותר קשה ומי שנפגע מכך הוא הציבור שלא באמת מסוגל להבין או לעקוב אחר סדר העדיפות וכמות העבודה שמשקיע הח''כ בפועל.
שנית, נקודה נוספת לחשוב עליה היא הרצון להשאיר חותמת ויעילות. בוא נגדיר לצורך הדוגמה שאכן זמן הכהונה של חברי כנסת מוגבל למשל לשתי קדנציות, חברי הכנסת יבינו שישנו שעון שמתקתק על חייהם הפוליטיים ושבמסגרת הזמן הזה יהיה עליהם להיות אפקטיביים ככל האפשר ולהצליח לקדם אג'נדות משמעותיות, זאת על מנת שבסוף הכהונה שלהם יהיה להם הישגים שיוכלו להתגאות בהם. בנוסף, בקדנציה האחרונה שלהם, ירד מהם העול והצורך להתעסק בלהיבחר מחדש ויוכלו להתעסק נטו בעשייה לטובת הציבור. ניתן לראות השוואה טובה לדוגמה בארה"ב, מחקרים מראים שנשיאי ארה"ב בקדנציה השנייה שלהם, הרבה יותר אפקטיביים. הסיבות לכך הם שהם גם חותרים להישגים גדולים ומשמעותיים יותר על מנת להשאיר את חותמם לפני שהם עוזבים וגם הם לא מפחדים יותר מדעת הקהל ולוביסטים שיפגעו בסיכויים להיבחר שוב.
שיקול אחרון ששווה לחשוב עליו הוא עניין התחלופה שבין חברי הכנסת. את עניין השחיקה הזכרנו כבר אבל מהצד השני, דמיינו מצב שכל הזמן דמויות חדשות יכנסו לתפקידי הח"כ, רעבים להצלחה ולהישגים פוליטיים כי כפי שאמרנו, הזמן שלהם מוגבל. האם זהו לא מצב אידאלי לעם ישראל? חברי כנסת רעבים להישגים שפועלים בצורה אגרסיבית להישגם כי אין להם הרבה זמן לעשות זאת? ייתכן וכן, אך אולי בכל זאת הניסיון והעיקרון הדמוקרטי של לתת לציבור לבחור את נציגיו ואת זמן הכהונה שלהם דווקא מנצח בשאלה זאת. בכל מקרה, כל עוד ההחלטה האם להגביל את הכהונה נמצאת בידי חברי הכנסת עצמם, בספק גדול אם נזכה לקבל תשובה לשאלה הזאת בישראל.
הכותב הוא בוגר תואר שני בביטחון ודיפלומטיה ומבצע בימים אלה מחקר אקדמי באוניברסיטת תל-אביב שעוסק בהצלחה פוליטית