דוד ד'אור / צילום: אוהד רומנו
משפחת ד'אור גרה על אי בגבעתיים. יש בו בית נפלא, מעשה ידיו של דוד, שריצף, הדביק, ניגר ויצר את האווירה החמה ויוצאת הדופן בבחירת החומרים והסגנונות - ישן עם חדש, ויטנג’ ומודרני. סמוך למטבח יש כלוב גדול ושני תוכים, אחד מהם צועק: "בבקשה, בבקשה", ויש גם חצר. יורדים כמה מדרגות לתוך גן עדן קטן. שני כלבי פומרניאן משתוללים בין כלובים של צ'ינצ'ילות, צבים מיוחדים, ארנבונים וכלוב גדול עם המון ציפורים צבעוניות, ופינה למטילות ולגוזלים.
אם זה היה תלוי בד'אור, כבר מזמן היה עובר עם אשתו פזית ושני ילדיו לבית במושב, קרוב לטבע ממש. הוא מדמיין האנגר ענק שישפץ לבדו, יתלה על הקירות את הציורים שלו, שמוצגים עכשיו בגלריה הוראס ריכטר ביפו, ותהיה גם במה שתארח ערב-ערב אמן אחר. מסביב ישתול בוסתן שבו יסתובבו בעלי חיים שאסף והציל. אבל כרגע, האופוזיציה מבית חזקה. הילדים כבר גדולים ועסוקים בשלהם ופזית עסוקה בעיקר בו ובקריירה שלו, אז אין לה פנאי ועניין לחשוב כרגע על עוד פרויקטים מעבר לאלה שהם מריצים יחד.
וכאן המקום לומר לכל האנשים ברחוב ששואלים אותו "לאן נעלמת?" - שאלה שיכולה להוציא כל אמן מאיזון נפשי - שהוא לא נעלם. להפך. הוא עסוק מאוד. רק השבוע הופיע ב"מסע בשניים" - שני קונצרטים במוזיאון ת"א יחד עם הפסנתרנית אורית וולף, זוכת פרס רוזנבלום לאמנויות הבמה על עשייה רב תחומית, ומי שאמורה לשתף פעולה בעונה הבאה עם התזמורת הפילהרמונית.
"היא פסנתרנית עילוי, שהייתה בת זוגו לשעבר של רב שהכרתי", אומר ד'אור, כובע צמר על ראשו, כפות הרגליים על הכיסא שליד שולחן המטבח. "הוא אמר לי שאני מוכרח להכיר אותה ויהיה מדהים אם נעבוד יחד, ואני הנהנתי, כי אני מקבל לא מעט הצעות כאלה. ואז היא התקשרה, נפגשנו, והאתגר להיות רק איתה ועם הפסנתר סקרן אותי מאוד. יש לה יכולות יוצאות דופן. אני שר את ‘'שמור על העולם ילד' והיא יכולה להכניס פנימה פתאום את שופן או צ'ייקובסקי והמופע הופך למרגש, מעניין ועמוק, בדיוק סוג השותפויות שאני אוהב. כמו שיתוף הפעולה שהיה לי עם אתי אנקרי ושלמה בר".
חוץ מזה, יש לו הופעות מכורות, הופעות בחו"ל, והפרויקטים הגדולים המשפחתיים. פזית מנהלת אותו "ביד רכה", כמו שהוא מכנה את זה, מאז שהבין שניהול של מנהלים חיצוניים פחות מתאים לו. "הכרנו בבית ספר וזה אחד הדברים הכי טובים שיש, כי היא החברה שלי ומכירה את כל נימי נפשי. היא לקחה על עצמה את הצד הכספי והניהולי ואני אחראי על כל מה שקשור באמנות. כל ערב יש לנו שיחה לאן הולכים מפה, איפה מחדשים".
אז יש חלוקת תפקידים ברורה.
"מבחינה כלכלית אני מה זה גרוע. אני לא יודע מה מספר חשבון הבנק שלי, אף פעם לא חתמתי על צ'ק. כספים, רואי חשבון וניירות אני לא מכיר ולא רוצה להכיר, והיא לקחה את זה עליה. היא בכלל מעצבת תכשיטים מחוננת ומציגה את התכשיטים שלה יחד עם הציורים שלי בהוראס ריכטר, אבל מתעסקת בי 24/7, בתיאומים, סגירת חוזים, גבייה, וגם בניהול שתי ההפקות הגדולות שלנו, ערב הסליחות הגדול לפני יום כיפור וההופעות עם הפילהרמונית.
"זה מתחיל מרעיון. יום אחד זרקתי לה, 'בואי נעשה ערב סליחות' והלכתי לישון. היא, ביכולות המדהימות שלה, הפכה את זה למופע. את ערב הסליחות לפני יום כיפור אנחנו כבר בונים עכשיו. צריך לסגור עם חמישה-שישה אמנים בסדר גודל של אהוד בנאי, אמיר דדון ועמיר בניון, לגייס תקציבים, תאורה וסאונד, הכול".
הפקה שכבדה כלכלית בלי גב של חברה גדולה.
"ואנחנו מממנים אותה לבד. אני אחראי על העיבודים המוזיקליים והתוכן. יושב עם עורך הווידיאו להחליט מה ייראה על המסכים, בגדים, חצי שנה עבודה. ויש את הפילהרמונית, לבנות את הרפרטואר הקלאסי, לעבד ל-120 נגנים, ליצור משהו שיקרב עוד אנשים למוזיקה".
יש בכלל שורת רווח במגה-פרויקטים כאלה?
"לפעמים כן ולפעמים לא".
צריך גם הכנסה שוטפת.
"יש מהופעות מכורות, בחו"ל, פה שיר, שם שיר. לצערי אני לא עושה אירועים".
וכך אתה מפסיד הכנסה מצוינת.
"אנשים לא חושבים עליי באינסטינקט כשהם מתכננים חתונה, למרות שהכנסתי כבר כמה חתנים וכלות לחופה ומאוד נהניתי. זה לא פשוט לשיר מול בורקס ורבע עוף, כי כל תו ומילה חשובים לי מתוך אמונה שהטקסט עובר דרך המלודיה. כמי שגדל על ‘עטור מצחך’, אני חושב על משפטים שלמים משירים וזה מפתח את המוח והאינטלקט. תרבות משפיעה על איזה אדם אתה. יש מקום לקל, אבל לא הכול צריך להיות רק 'פאן פאן פאן'. חסר לי העומק באמנות".
העומק העכשווי הוא פייטני. חזרה למקורות.
"אמנים הם אנשים רגישים שיודעים לזהות דברים לפני כולם. באלבום הראשון שלי, ב-91’, שילבתי עוד ודרבוקות עם הפילהרמונית ובאקדמיה למוזיקה כעסו שפגעתי בקדושה. עם שלמה בר עשיתי מוזיקת עולם ב-96’, ואחרי מותו של אבי הייתי כל יום בבית הכנסת והקלטתי פיוטים עם פטריק סבג. הם הגיעו לפיטר גבריאל ששאל אם ‘לכה דודי’ זה שיר חדש והזמין אותי לפסטיבלים שלו בחו"ל. כשבאתי איתם למנהלת של גלגלצ היא אמרה שלא תשמיע את המוזיקה הזאת, ואז באו עובדיה חממה ומאיר בנאי וזה נכנס ועוד איך".
ואתה כבר לא נוגע בחומרים האלה.
"אני נוגע רק בסליחות. הוצאתי שלושה אלבומים של ‘שירת רבים’ שעשו את שלהם. אני רוצה לחדש וכותב רק כשיש לי מה להגיד. ההופעות עם הפילהרמונית מרגשות אותי. עכשיו עברנו לסימפונט רעננה, 50 נגנים ולא 120, מה שלא מצריך אולמות גדולים. בסדרת החורף אני משלב רפרטואר עברי, צביקה פיק ונתן יונתן, עם פנטום האופרה ויצירות קלאסיות, וכל הקהל שר".
הוא בן 54 ומת על הגיל שלו: "האמירה שהעולם שייך לצעירים הכי פתטית. כשהייתי צעיר לא היה לי כסף, ההורמונים השתוללו יותר מדי, המחשבה לא הייתה זכה. אחרי גיל 40 אומרים לך, תחיה, ומגיל 50, כשהילדים כבר גדלו, אני לא מרצה אף אחד. אין לי חלומות יותר מדי גדולים להגשים, חוץ מפינת החלומות שלי, שתשלב מוזיקה, ציור ובעלי חיים. אצלי הכול קשור לקרביים וללב. סגרתי את עצמי בסטודיו בפלורנטין שבועות כשהתחלתי לצייר כי אני מאוד טוטאלי".
אתה מציג בגלריה כדי למכור?
"ממש לא, כי אני רואה מה הם עושים לאנשים. לרובם נקשרתי, אבל לפעמים, אם משפחה רוצה חלק ממני תלוי בסלון שלה, אני מסכים. אני מציג כי אמן צריך לחשוף את היצירה שלו".
אלבומו האחרון "משהו טוב" לא זכה לחיבוק שציפה לו. "חלק מהשירים נכנסו לפלייליסט של גלגלצ, וחלק היו אמורים לתפוס, ולא תפסו. אבל אחרי האכזבה יש לי דרייב מזה שטרם הגעתי לשיא וכיף לי שעוד לא הגעתי לשיא בגיל 54".
הופעת מול האפיפיור כמה פעמים, שרת למנהיגי העולם, זה לא נחשב שיא?
"זה קסם להופיע באירועים כאלה, אבל זו בדידות מזהרת, אתה לא במיטה שלך, עם המשפחה שלך. המנהיגים מכירים אותי ואם יש משהו שיכול להתאים לי בוותיקן או בכל מקום אחר ורוצים מישהו שייצג את היהדות, יקראו לי, אבל אני לא רודף אחרי זה. בגילי אני לא צריך את זה. זה כבר לא המרכז של חיי. אני עובד על אלבום חדש שלא יודפס כנראה; לקחנו חלל בתערוכת 'צבע טרי', שם אתלה תמונות שלי ונעשה מיצג. אני רוצה שאנשים יחוו את החוויה שלי כשאני מצייר עם המוזיקה שהספוטיפיי בוחר בשבילי, את החיבור בין האוזניים, העיניים והלב".
אישי: בן 54, גר בגבעתיים, נשוי ואב לשניים
מקצועי: מופיע הערב (5.3) במוזיאון ת"א, ב-19.3 בהיכל התרבות מודיעין וב-22.3 בשדה בוקר. כמו כן, תערוכה שלו תוצג במסגרת "צבע טרי" בחודש מאי הקרוב.