ביג מק / צילום: Keith Srakocic, Associated Press
אין מספר מרכזי יותר בסטטיסטיקות הכלכליות בארה"ב מאשר "מדד המחירים לצרכן". ממנו נגזרים נתונים, אמונות ומדיניות שמשפיעים על הכלכלה והפוליטיקה האמריקאית. ממדד הזה נגזרת התשובה לשאלה הוותיקה "האם יש או אין אינפלציה?" - האם מחירי המוצרים והשירותים התייקרו.
הנרטיב ה"רשמי" בממשלה, בפדרל רזרב ובעיתונות הכלכלית חוזר על עצמו ונשמע בערך כך: "אין שינויים של ממש במדד, אין אינפלציה, הכלכלה מצוינת, ניתן להמשיך להמריץ" - כלומר להמשיך לייצר כסף מהאוויר. לאור נרטיב זה הרשתה לעצמה הממשלה הפדרלית להגדיל את גירעונותיה בכמעט חצי טריליון דולר מאז ספטמבר 2019 והבנק המרכזי הרשה לעצמו להדפיס מהאוויר מעל 400 מיליארד דולר. אלה הופנו באופן ישיר, או דרך הבנקים ושוק הריפו, למימון רכישת החוב זה. אבל יש בכל זאת בעיה עם הנרטיב הזה - הוא חסר בסיס בכל אחד מחלקיו.
הכסף רודף אחרי מוצרים
נתחיל מהשאלה "מהי אינפלציה?", התפישה המקובלת היא שאינפלציה שווה למחירים עולים ומוצרים מתייקרים. אך כבר כאן צריך לתקן. אינפלציה היא גידול בכמות הכסף, אשר עליית מחירים היא אחת מתוצאותיה האפשריות אך לא ההכרחיות. יתרה מזאת, מחירים יכולים להישאר יציבים ועדיין הדפסת כסף תביא להעברת כוח קניה ועושר מההמון לאוחזים בכסף המודפס. הכיצד? במשק שבו מתקיים גידול מתמשך בתפוקה ובה בשעה כמות הכסף קבועה, המחירים יירדו. הסיבה ברורה, במשק כזה אותה כמות כסף "רודפת" אחר יותר מוצרים ולפיכך יהיה פחות כסף זמין לכל מוצר ולכן מחירם צפוי לרדת. זו מגמה הפוכה להדפסה מסיבית של כסף המייצרת יותר כסף לכל מוצר ומביאה לעליית מחירים.
ירידת מחירים כזו, שהיא תוצאה של גידול בתוצר, פועלת לרווחת השחקנים במשק, שעבורם מחירים נמוכים יותר משמעותם גידול בכוח הקניה, ולפיכך יותר שפע - תוצאה מתחייבת והגיונית נוכח השיפור בתפוקה. מכאן עולה כי במשק שבו יש גידול בתוצר בגין שיפור בפרודקטיביות, הגדלה של כמות הכסף עד לנקודה מסוימת, תמנע מהמחירים לרדת. כלומר, הרווח הנובע מהשיפור בתוצר ילך לאוחזים בכסף החדש שנוצר יש מאין, במקום להמון משפרי התוצר. הנה, אף שהמחירים בכללותם לא השתנו, הייצור של הכסף העביר כוח קנייה, מהמון משפרי התוצר, לאוחזים בכסף המיוצר - הבנקים ומקורביהם - והממשלה.
מציאות זו של "כסף קשה" המוגבל בכמותו, שכוללת גם עלייה מתמשכת בתפוקה וירידת מחירים מתמשכת בעקבותיה, שררה בארה"ב לאורך יותר ממאה שנים. ניקח למשל את התקופה שבין 1875 לשנת 1900 - עידן סטנדרט הזהב הקלאסי - שבה ייצור הכסף מהאוויר היה מוגבל ביותר. בתקופה זו גדל התמ"ג לנפש בארה"ב ב־42.15%, במקביל לירידת מחירים בשיעור של 29.6%. הגידול בתוצר, אפוא, התבטא בירידת מחירים משמעותית, וממילא בעליית כוח הקנייה ורמת החיים של כלל השחקנים במשק.
אם משווים למה שקורה ב־25 השנים האחרונות, 1994־2019, ניתן לראות כי התמ"ג לנפש גדל ריאלית, בכ־31% בלבד ואילו המחירים עלו ב־73.6%, מה שמטבע הדברים פגע קשות בכוח הקניה של רוב השחקנים במשק. ראינו אפוא כי אינפלציה יכולה לצמצם את כוח הקנייה גם אם המחירים אינם עולים. מיד נראה גם כי ההדפסה המסיבית של הכסף בשלושים השנים האחרונות העלתה את המחירים בפועל הרבה מעבר לשיעורם הרשמי, כפי שמדווח במדד.
זמן הוא הכול
יחידת המדידה הנכונה למדידת עלותם של מוצרים ושירותים היא הזמן. הואיל וזמן העבודה הוא הכלי שבאמצעותו רוב השחקנים במשק מייצרים מוצרים ושירותים ההופכים לעושר והכנסה, והואיל והזמן של כל אדם קצוב, שכן הוא יכול לעבוד מספר שעות מוגבל ביום, הרי שעלות מוצר מסוים במונחי זמן היא המדד האמיתי להתייקרותו וליכולת לצרוך אותו.
בחינת המחירים במונחי זמן מגלים תמונה ברורה וחד משמעית. מאז 1971 המועד בו הופסקה ההצמדה בין הכסף הריאלי במשק לבין הזהב והכסף האמיתי ננטש לטובת כסף־פייק שאינסוף ממנו נוצר בדמות חוב והדפסה, המוצרים התייקרו במונחי זמן לאין שיעור. המגמה הזו החריפה מאד במאה הנוכחית עם ההאצה בגידול החוב ובהדפסה.
כך למשל בשנת 2000 עמד שכר משק הבית החציוני האמריקאי החודשי על 3,512 דולר או 42,148 דולר לשנה - כך על פי הלשכה הממשלתית לסטטיסטיקה בארה"ב. באותה שנה מדד הביג מק - מדד שבודק ומשווה את מחירי ההמבורגר של מקדונלדס ברחבי העולם לאורך שנים - עמד בארה"ב על 2.51 דולר. במילים אחרות, משק בית שנסמך על משכורת חציונית היה יכול לרכוש 1,399 המבורגרי ביג מק. 19 שנים אחר כך, בשנת 2019, עמד שכר משק הבית החציוני בארה"ב על כ־5,170 אלף דולר בחודש. מדד הביג מק לעומת זאת עמד על 5.74 דולר. עכשיו משק בית שנשמך על שכר חציוני יכול לקנות רק 901 המבורגרי ביג מק - נפילה של 36%.
ניתן ללמוד ממדד הביג מק לא רק משום שמדובר במאכל פופולרי, אלא מכיוון שמחירו משקף סל מוצרים מגוון הכולל בשר, גבינה, תפוחי אדמה, לחם, ומגלם בתוכו גם את מחיר הנדל"ן ומחיר שכר עבודה של העובדים.
רצים לדירה
תמונה דומה נראה גם אם נבחן מוצרים אחרים שמהווים הוצאות מרכזיות בחיי רוב התושבים. ניקח למשל בית מגורים. על פי נתוני המשרד הממשלתי לסטטיסטיקה בארה"ב, בשנת 2000 נדרשו 48 חודשי שכר חציוני לרכישת בית "החציוני" באמריקה, ו־57.5 חודשים לרכישת הבית הממוצע.
והנה 19 שנים לאחר מכן, בשנת 2019, מחיר הבית החציוני עלה ל־66 חודשים (27% יותר זמן עבודה) ומחירו של הבית הממוצע קפץ ל־74.5 חודשים (29% יותר זמן עבודה). גם החינוך, סעיף כבד בתקציב המשפחתי האמריקאית, התייקר בכ־50% במונחי זמן עבודה. כך למשל מימון שנת לימודים לתואר ראשון באוניברסיטה, על פי מדד 500 הקולג'ים הפרטיים, עלה מ־7.3 חודשי עבודה ל־11 חודשי עבודה של משק הבית החציוני. לתושב קליפורניה ששלח את ילדו לאוניברסיטאות הציבוריות של קליפורניה עמד שכר הלימוד לשנה בשנת 2000 על כחודש ורבע של משכורת חציונית. בשנת 2019, כבר נדרשו 2.4 משכורות חודשיות לממן שנת לימודים. עלות הרפואה התייקרה עוד יותר. עלות הפרמיה לביטוח רפואי לעובד בעל משפחה טיפסה מ־6,521 דולר לחודש, או כמעט חודשיים משכורת בשנת 2000, לכ־20,236 דולר - כ־4 חודשי שכר חציוני ב־2019.
אך לא רק המוצרים ה"כבדים" בחיי המשפחה החציונית עלו ועלו, גם מוצרים בסיסיים ויומיומיים התייקרו בהתאמה. במשכורת החציונית בשנת 2000 יכול היה משק הבית האמריקאי החציוני לקנות בכל משכורתו החודשית 2,926 גלון (כארבעה ליטר) של דלק; ב־2019 אותה משכורת הספיקה לרכישת 1,846 גלון בלבד - שחיקה של יותר משליש בכוח הקניה. כך גם ברוב מוצרי המזון. בשנת 2000 יכלה המשפחה החציונית לרכוש כ־6 ק"ג בשר בקר טחון בשכר של שעת עבודה. בשנת 2019 הספיק השכר השעתי לרכישת כ־3.4 ק"ג בלבד.
כך, למרות ירידה במחירם של מוצרים מסוימים, בעיקר הלבשה, הרי שבסך הכול, במונחי זמן יכולה המשפחה החציונית באמריקה לרכוש כיום כשני שליש ממה ששכרם אפשר להם בתחילת המאה הזו.
כוח הקנייה מתרסק
מאחר שחודש העבודה באמריקה לא התרחב כך שהוא כלול יותר ימים, הרי שברור כיצד שני עשורים של "אין אינפלציה" ריסקו את כוח הקנייה של מעמד הביניים והמעמד העובד, שמרכיבים לפחות 80% מאוכלוסיית המדינה.
למעלה משליש מאוכלוסיית הבגירים העובדים בארה"ב, כ־81 מיליון איש, משתכרים שכר הנמוך מ־22,500 דולר לשנה לאדם, ובממוצע כ־13,600 דולר לשנה; כמחצית מכלל העובדים, כ־114 מיליון איש, השתכרו בממוצע כ־17 אלף דולר לשנה - כך לפי נתוני הלשכה הממשלתית לסטטיסטיקה. ערך השכר של כל אלה הלך ונשחק במונחי כוח קניה.
וישאל השואל, אם נתונים אלה ורבים אחרים, כמו גם החיים עצמם, מוכיחים שכוח הקניה נשחק בהתמדה, איך יתכן שהנרטיב המקובל בתקשורת כמו בפי הדוברים הרשמיים הוא ש"אין אינפלציה"?
כדי להבין פלא זה עלינו לחזור ל"מדד המחירים" ולהבין איך הוא מודד ומה הוא מודד. בעיקר נצטרך לחזור לכמה עקרונות מנחים המעוותים ללא שיעור את תוצאותיו. ללשכה הממשלתית לסטטיסטיקה עשרות מדדים שונים אך המצוטט ביותר הוא מדד המכונהCore CPI . כמו כל מדד סטטיסטי גם זה אינו אלא תוצאה מתמטית של הנחות וקביעות סובייקטיביות לחלוטין.
יתרה מזו, לממשל יש אינטרס מובהק בהנמכת תוצאת המדידה מכמה טעמים: הראשון - התקציב. על פי החוק בארה"ב, קצבאות הביטוח הלאומי מעודכנות פחות או יותר בגובה המדד. קצבאות אלו מהוות חלק משמעותי בתקציב המדינה והן צפויות לגדול בהיקפן בעשורים הבאים. לכן, לצמצום שיעור העדכון השפעה של ממש על היקפי הגרעון.
סיבה שנייה היא שגם מדרגות המס מעודכנות בהתאם למדד. אם שיעור עדכון זה נמוך מההתייקרויות בפועל, המשמעות היא כי נטל המס האפקטיבי הולך וגדל. להקטנת המדד המדווח אפילו בשיעור של אחוז אחד לשנה, יש אפקט מצטבר רב משמעות לאורך שנים הן על סעיף ההכנסות והן על סעיף ההוצאות של הממשלה.
יתרון חשוב נוסף בהורדת המדד המדווח קשור למדידת הצמיחה. מאחר ושיעור הצמיחה המפורסם והנדון בהרחבה הוא של הצמיחה הריאלית, כלומר סך הגידול בתל"ג בניכוי העלייה שהיא רק תוצאה של ההתייקרויות, הרי שככל שההתייקרויות הרשמיות נמוכות יותר, הצמיחה הנרשמת גבוהה יותר. במילים אחרות, המדד מזייף ומאפשר לרשום התייקרויות כצמיחה. כך, בעשור האחרון של צמיחה אנמית ממוצעת רשמית של 2% לשנה, ההתייקרויות היו למעשה 3.5%. לפיכך, הצמיחה האמיתית הייתה של 0.5% לשנה בלבד.
הכול התחיל במלחמה
מדד המחירים הומצא בזמן מלחמת העולם הראשונה כדרך לעדכן את השכר נוכח ההתייקרויות שנבעו מהגידול בכמות הכסף, שהודפס למימון הוצאות המלחמה. תוכן המדד שונה מספר פעמים במהלך שנות ה־30 כדי לשקף את השינויים בהרגלי הצריכה, ועודכן מחדש שוב בשנות ה־50 וה-60. אלא שלניסיון כולו יש חולשה מבנית.
ארה"ב היא מדינה ענקית והאוכלוסייה שלה מגוונת מבחינות רבות. נשאלת השאלה, האם ניתן בכלל לייצר "סל" מוצרים, שייתן אינדיקציה אמיתית על ההתייקרויות כפי שהם באים לידי ביטוי בקרב רוב רובם של האמריקאים?
המדד עבר שדרוג יסודי בניסיון לייצר סל שכזה בין השנים 1972־1974 - נתונים מנקודות המכר עצמן נוספו אליו וכן קבוצות דמוגרפיות שונות התווספו. נוצר גם מדד חדש המכונה "מדד הצרכנים האורבניים". עשור לאחר מכן בשנת 1983, הוצאה עלות רכישת דיור מהמדד, והיא הוחלפה בעלות השכירות. הנימוק היה שעלות רכישת דיור משתנה באגרסיביות גדולה מדי, וכן שקיים בה מרכיב של הוצאה הונית, קרי חיסכון.
בתחילת שנות ה־90 התקיימו בקונגרס ויכוחים מרים אודות השגת איזון תקציבי (בעולם של גירעונות קבועים של מעל טריליון דולר זה נשמע בלתי ייאמן). במסגרת הדיונים, אלן גרינספן, יו'ר הפדרל רזרב באותם ימים, הפציר בקונגרס לשנות את שיטת המדידה כדי "להקטין" את הגרעון הממשלתי. לטענתו, שיטת המדידה הממשלתית "הגדילה את ההתייקרויות של עלות המחייה בשיעור של כ־0.5%־1.5% לשנה". גרינספן לא החזיק בידיו שום נתונים אלטרנטיביים של ממש לביסוס טענה זו. הוא כיוון להקטנת הקצבאות והגדלת ההכנסות ממיסים ותו לא.
הדיון בקונגרס הפך פוליטי. הסנאטור הניו יורקי, דניאל מוינהן, הסביר ל"ניו יורק טיימס", כי "אפשר לעדכן את המדד ולהוריד לפחות אחוז ממנו... הכסף פשוט יושב שם מבקש שיקחו אותו".
הפוליטיקאים נכנסים לפעולה
כך, עם לטישת העיניים לכסף זה הוקמה ועדה של הסנאט. זו, אף שלא ערכה מדידות של ממש משל עצמה, הגיעה למסקנה כי המדד של הלשכה הממשלתית לסטטיסטיקה מעריך את התייקרויות בכ־1.1% מעל לגובהם האמיתי.
לאחר שהגיעו למסקנה הזו, קרא יו"ר בית הנבחרים הרפובליקני, ניוט גינגריץ', ללשכה הממשלתית לסטטיסטיקה לשנות את שיטת חישוב המדד. הנימוק: שינוי כזה יכול להקטין את הגרעון הממשלתי ב־150 מיליארד דולר. גינגריץ' לא שכח להוסיף גם איום, למקרה ששינוי כזה לא יתרחש "בתוך 30 יום". גינגריץ' איים ישירות על פרנסתם. אם השינוי לא יתרחש, הם יוותרו ללא עבודה, והחישוב כולו יועבר לפדרל רזרב", אמר.
נוכח הלחצים הנ"ל וללא הגנת הממשל שינתה הלשכה לסטטיסטיקה את שיטת החישוב. בדו"ח של הנשיא קלינטון משנת 1999 צוין מפורשות האפקט של השינוי - 0.98% מחישוב המדד לשנה נעלמו כלא היו.
האתר Shadow Government Statistics, ממשיך למדוד את ההתייקרויות כפי שנמדדו על ידי הממשלה לפני השינויים של שנות התשעים. על פי חישובים אלו עלה מדד המחירים בכל שנה של המאה הזו בכ־3% יותר מאשר המדד הרשמי שפרסמה הלשכה הממשלתית. מספרים אלה מסתדרים ללא ספק הרבה יותר עם מדד הביג מק ושאר הנתונים שהראנו. בכתבה הבאה בסדרה נצלול קצת לעומק החישובים במטרה להבין איך בדיוק צמחו ההבדלים האלו.