תחיה בן צור / צילום: רמי זרנגר , גלובס
היא הייתה רק בת 10 כשאמה מתה ממחלת הסרטן. היא נשארה עם אחותה הצעירה ועם אביה במושב הדתי-לאומי טירת יהודה, הסמוך לשדה התעופה בן גוריון. אלא שמכאן האירועים תפסו טוויסט מסועף.
"אבא שלי", מספרת תחיה בן צור בראיון ל'ליידי גלובס', "תמך באמא במשך שנים. הוא ליווה אותה במחלתה הקשה, ואחרי מותה הוא לקח לעצמו כמה חודשי חופש ונסע ללימודים בחו"ל".
והשאיר שתי יתומות קטנות לבד?
"אחותי ואני עברנו לגור אצל דודה שלי בשטחים, בקדומים. נורא אהבנו את זה, לרוץ על הג'בלאות וללכת להפגנות. כשאבא שלי חזר לארץ הוא היה מתחרפן מזה בכל פעם שבא לבקר אותנו. היה אז רק ערוץ 1, אבל הופעתי בו כילדה מתנחלת יותר ממה שאני מופיעה היום בטלוויזיה.
"כשהייתי בכיתה ו’, אבא שלי נכנס ללחץ מעניין השטחים והחליט להוציא אותנו משם. עברנו לגור במשפחות של חברים טובים, במושבים שעל יד המושב שלנו. אחותי ואני התפצלנו בין שתי משפחות, אבל כולם היו כל הזמן ביחד והיינו כמו משפחה אחת גדולה, היה נורא כיף. שם כבר היה לנו קשר קצת יותר רציף עם אבא. היה לו קצת קשה לאסוף את עצמו, לגדל אותנו… אני זוכרת את זה כחוויה כיפית ויפה, שנתנה לי גם המון עצמאות".
זה לא נשמע כזה כיף. כיום את בקשר עם אבא שלך?
"בטח. לפני כ-15 שנים הוא עבר לתאילנד, הוא כנראה התימני היחידי בעולם שמדבר תאילנדית שוטפת. להסתובב איתו בתאילנד זה כמו להסתובב עם מקומי, הוא בנה שם עסק בתחום הביוטכנולוגיה ומתמקד בקנאביס רפואי. איש מדליק, אבא שלי".
למה גדלתן אצל משפחות אומנות?
"אבא שלי ראה שאני מתחילה לקחת את התפקיד של האמא בבית - והיה בזה משהו. למרות שאחת השכנות דאגה כל הזמן שהבית יהיה מצוחצח, עם מקרר מלא באוכל, לקחתי סוג של אחריות על אחותי והתחלתי לתת לה הוראות. אבא שלי נחרד מזה, כי הייתי ילדה בת 10. הוא אמר שהוא רוצה לשמור על הילדות שלנו. חשבנו בהתחלה לעבור לפנימייה של הקיבוצים, אבל זה לא הסתייע, אז עברנו לשתי משפחות של חברים טובים, שלכל אחת מהן היו כבר ארבעה ילדים".
ואיפה אבא שלך היה?
"הוא עבד וגר בטירת יהודה, במרחק רבע שעה נסיעה מאיפה שגרנו. הוא בא לבקר הרבה וגם נסענו אליו. הוא רצה שנגדל בבית שבו יהיה לנו כל מה שאנחנו צריכות, והוא כמובן מימן את זה".
את לא מרגישה קצת שוויתרו עלייך?
"ממש לא, להפך. הייתה לי ילדות יפה. לא חסר לי כלום. אני חושבת שזה היה מאוד חכם מצדו של אבא שלי, כי הוא גם היה בסביבה וגם הייתה לי משפחה. היו לי אחים פתאום, וראיתי את אחותי כל יום בבית הספר… לא יודעת, ממש מהר הסתגלנו למציאות הזאת.
"עכשיו, כשאתה שואל אותי על זה, זה באמת נראה לי קצת שונה. היום זה אחרת. אבל אבא שלי בעצמו, אמא שלו נפטרה כשהוא היה בן שלוש ואבא שלו די זנח אותם.
"כל זה קרה לפני המון זמן, ואני יודעת שהיום אין מצב שגבר יוותר על הילדים שלו. גם אבא שלי לא ממש ויתר, אבל הוא לא ידע איך לעשות את זה, ובמצב שנוצר הוא עשה את זה, בסופו של דבר, בצורה מושלמת. לא הרגשתי לרגע כאילו נזנחתי".
לדאוג לנשים למצוא תפקיד
מאז הספיקה בן צור להתרחק מהדת ("בערך לקראת סוף התיכון"); להתנדב לשירות קרבי ולשרת בנח"ל, ובהמשך כקצינה בבסיס הטירונות מחנה 80; לעבור לתל אביב, להיכנס להיריון וללדת כאם חד הורית את בנה, כיום בן 18; לנהל את המשתלות של אבא במשך כמה שנים; להשלים תואר ראשון בפילוסופיה באוניברסיטת תל אביב, לבנות עצמה מקצועית כמומחית שיווק ברשתות החברתיות, וגם כמנחת סדנאות לינקדאין למחפשי עבודה.
כיום בן צור (52) מנהלת, במשותף עם יפעת צ'רפק (49), את אחת מקהילות הנשים העוצמתיות ביותר בפייסבוק בישראל. צ'רפק, המתגוררת בכרכור, היא מטפלת בפסיכותרפיה מבוססת מיינדפולנס. הקבוצה הסגורה שלהן (אין כניסה לגברים) היא 'פורום נשים בתעשייה - קהילת המנהלות', והיא מסייעת לנשים למצוא את התפקיד הניהולי הבא שלהן, ולשפר את מעמדן בארגונים.
בן צור, שעובדת בזה בהתנדבות 24/7, ממשיכה לקחת אחריות ולדאוג לנשים, בדומה אולי לאופן שבו דאגה לפני שנים לאחותה הצעירה. רק שעכשיו יש לה 73 אלף 'אחיות'.
בן צור וצ’רפק נפגשו במקרה לפני כחמש שנים, בהתאחדות התעשיינים. צ’רפק, יועצת משפטית וסמנכ"לית בטמבור במשך כ-17 שנים, החליטה לעשות משהו בשביל הנשמה - והקימה קבוצת פייסבוק קטנה ושקטה, במטרה לסייע לנשים למצוא את משרת הניהול הבאה שלהן, ולהתקדם בתוך הארגון, או אפילו לאזור עוז ולבקש יותר כסף.
בן צור ניהלה אז את המדיה הדיגיטלית של התאחדות התעשיינים. כששמעה על הקבוצה של יפעת הציעה לה מיד עזרה, וכך החלה חברות קרובה בין השתיים. "יפעת", מספרת תחיה, "הייתה רוב שנותיה בטמבור אישה יחידה בהנהלה גברית כמעט לחלוטין. להתאחדות התעשיינים היא הגיעה בהתנדבות, לאחר שהבינה שלנשים חסר מקום לעשות נטוורקינג אפקטיבי. אין מה לעשות, אנחנו יוצאות הביתה יותר מוקדם לילדים, ולפעמים הפגישות במשרד נמשכות גם לשש ושבע בערב. אנחנו נשארות במקרים רבים מחוץ ללופ. השדרה הניהולית ברוב הארגונים היא עדיין של גברים, וקשה להיכנס. ממש לאחרונה מישהי מהקבוצה סיפרה לי שהיא ניסתה להיכנס לדירקטוריון של חברה, והמנכ"ל אמר לה: "זה בסדר, אני מסודר, כבר יש לי אישה אחת".
"פתאום 70 אלף"
איך הגעתן ליותר מ־70 אלף חברות בקבוצת פייסבוק סגורה?
"בהתחלה פשוט התחלנו להפיץ את הבשורה על קיום הקבוצה איפה שרק יכולנו. אני דחפתי אותה חזק בלינקדאין, וכמובן ברשת הקשרים האישיים של כל אחת מאתנו. לאט לאט זה תפס נפח, והיום יש לנו בכל רגע נתון מאות נשים שרוצות להצטרף. באיזשהו שלב זה מתחיל לרוץ כמעט לבד, ופתאום את ב-70 אלף חברות בקבוצה".
הקבוצה עדיין תחת כנפי התאחדות התעשיינים?
"לא, על אף שיש להם גם כיום עמודים עסקיים עם שמות כמעט זהים לשם הקבוצה שלנו, אבל עם פחות חברות, כמובן. בהתחלה, כשהקבוצה עוד הייתה קטנה וזניחה, לאף אחד לא באמת היה אכפת מה אנחנו עושות שם. עשינו אז גם אירועי נטוורקינג לנשים בהתאחדות התעשיינים, אבל בשלב מסוים הם הפסיקו לאפשר לנו לקיים את זה אצלם".
לפי אילו קריטריונים אתן מחליטות מי תיכנס לקבוצה ומי לא?
"יש לנו שאלון כניסה שצריך למלא. מי שלא תמלא, כנראה לא תיכנס, אלא אם כן אסתכל בפרופיל שלה ואתרשם שהיא מתאימה. אם מישהי לא מתאימה לדעתנו, סביר להניח שהיא לא תיכנס".
אז אם אני מזכירה בארגון ורוצה להתקדם, תתני לי להיכנס?
"בשמחה אתן לך. אנחנו לא מועדון סגור למנהלות. אני רוצה לגרום לכל אישה להתקדם. ואם את היום מזכירה ומחר תהיי מנהלת פרויקטים ומחרתיים אולי סמנכ"לית, מבחינתי הצלחתי".
אם את מאפשרת כניסה כמעט לכל אחת, עלולה להיווצר בעיה הפוכה: המנהלות הבכירות עלולות לחשוב שזו קבוצה לא מספיק בכירה בשבילן.
"ממש לא. הנשים בקבוצה כל הזמן עוזרות זו לזו. אם, למשל, מישהי מעלה פוסט ומספרת שיש לה מחר שיחת שכר תקופתית, שהיא חושבת שמגיעה לה העלאה אבל לא יודעת איך להגיד את זה, המנהלות הבכירות והוותיקות בקבוצה מייעצות לה, ממש מכינות אותה לפגישה".
איך אתן מנהלות אופרציה כזו ברמת היומיום? מה זה אומר לנהל קהילה כל כך גדולה?
"צריך לפקח על האנשים שנכנסים אלינו וצריך לפקח גם על התוכן. מתפרסמים אצלנו כ-150 פוסטים ביום, וזה אחרי ניקוי של בערך 50%. אני וכמה אדמיניות שעוזרות לי מהקבוצה מאשרות את הפוסטים ידנית, אחד אחד".
יש כיוון מסוים של תוכן שאתן מעדיפות?
"אני קוראת שוב ושוב כל הזמן בעיתונים ובאתרים על פערי השכר, אפליית נשים והטרדות מיניות, וזה מאוד מבאס. אבל יש התייחסות לזה בהמון קבוצות נשים אחרות בפייסבוק, ובקבוצה שלנו אני מעדיפה שנדבר על דברים חיוביים: מי מונתה למנכ"לית, מי סמנכ"לית, מי קיבלה קידום. דברים מרימים. אני גם לא מרשה לנשים בקבוצה לריב על פוליטיקה".
על פערי השכר בין גברים לנשים מותר לדבר בקבוצה?
"זה נמצא שם, ברור, אבל אני אומרת: בואו לא נטחן את זה סתם. מה שכן, נשים בהחלט משתפות בפורום לפני שיחות שכר, מפרטות מה הן עשו עד כה, ושואלות כמה הן צריכות לבקש. המנהלות בקבוצה אומרות להן סכומים שגדולים לפעמים פי שניים ממה שהתכוונו לבקש. אבל הן מבקשות - ובדרך כלל גם מקבלות".
אתן פעילות בדיגיטל רק בפייסבוק. זו עדיין פלטפורמה רלוונטית מבחינתך? הדור הצעיר, הרי, לא ממש לא סופר אותה.
"פייסבוק היום הרבה יותר רלוונטית מאשר לפני חמש שנים. והדור הצעיר, להפתעתך, חוזר אליה. אני רואה את כל החברים של הבן שלי, שהיום כבר בצבא, מפרסמים פוסטים פוליטיים בפייסבוק. הם לא פעילים שם כמו באינסטגרם או בווטסאפ, אבל זה כן חלק מהחיים שלהם. בכלל, אנשים כיום רוצים להיות חלק מקהילה, או למצוא עבודה. וזה מה שאנחנו עושות בקבוצה".
המודל העסקי
בן צור וצ’רפק מתפעלות ומתחזקות את הקבוצה על חשבון זמנן הפנוי. אין מעסיק שמשלם להן על עבודתן, אם כי הן כן ממנפות מדי פעם את הכוח העצום של הקהילה למטרות מסחריות. "אני מתפרנסת ב-10% מהזמן, עובדת בהתנדבות ב-80% ובעוד 10% אוכלת, עושה קניות ומטיילת עם הכלבה", מסבירה בן צור.
את יכולה להרשות לעצמך את זה, אין לך שום דאגות כלכליות?
"קצת".
מה קצת?
"כן, יש לי קצת דאגות כלכליות. אני עושה סדנאות לינקדאין בקבוצה, וגם מזמינים אותי לארגונים לעשות סדנאות. אין מה לעשות, אני חיה צנוע. העבודה שאני עושה בקבוצה היא מה שאני באמת אוהבת לעשות, אני מרגישה שמצאתי שם את הייעוד שלי בחיים. וגם קצת התמכרתי לזה, אני בעצם עובדת בזה כל היום. לא היה יום אחד, כולל בחופשות, שהייתי מנותקת לחלוטין ממה שקורה בקבוצה שלנו".
תני לי דוגמה ליתרון אמיתי שנשים קיבלו מחברות בקבוצה.
"שתי נשים העלו פוסטים על כך שחברה שעוסקת במבחני אישיות, שבין לקוחותיה המעסיקים הגדולים במשק, הכניסה בשאלונים שלה שאלות חודרניות ובעייתיות לנשים. למשל, האם התנסית בסקס חריג או האם את מסופקת מחיי המין שלך. הצלחנו לעורר סערה בעניין הזה, והחברה הבינה שטעתה ושינתה את השאלון.
"סיפור נוסף: אחת המנהלות העלתה פוסט בקבוצה שבו סיפרה כי ראיינה לתפקיד בכיר בחברה שלה חמישה מועמדים, ארבעה גברים ואישה אחת. לאחר שנפגשה עם כולם היא הגיעה למסקנה שהאישה מתאימה לה כמו כפפה ליד. רק מה, האישה ביקשה מחצית מהשכר שביקשו הגברים. המנהלת התלבטה קצת ולבסוף זימנה את המועמדת לשיחה נוספת, אמרה לה ‘זה מה שאת שווה, לא שקל אחד פחות, ותזכרי את זה’ - וסגרה איתה על שכר כפול ממה שהמועמדת ביקשה. היא כתבה לכל הנשים בפורום ואמרה להם: תתחילו להבין מה אתן שוות. כי נשים באמת מבקשות פחות שכר, וגם פחות נלחמות על המשרות המוצעות".
נלחמות פחות?
"אתן לך עוד דוגמה מהקבוצה. אחת המנהלות פרסמה שם הצעת עבודה שווה ביותר, ולא קיבלה בכלל קורות חיים. היא התייעצה איתי ואמרתי לה לנזוף בנשות הקבוצה בפוסט פומבי. היא עשתה את זה וקיבלה עשרות קורות חיים, אבל זה רק הגביר את התסכול שלה. היא לא הצליחה להבין למה נשים צריכות להינזף כדי לשלוח קורות חיים".
באמת למה?
"כי אישה לא תגיש מועמדות אם היא לא מתאימה ב-100% לתנאים המפורטים במשרה, בעוד שגבר יגיש גם הוא מתאים ב-50%-60%. הקטע הוא שאנחנו יודעות שאנחנו כאלו, ופועלות בקבוצה כדי לנער נשים ולעזור להן להבין שהן שוות".
יש מודל כלכלי לקבוצה, רעיונות איך לעשות מזה כסף?
"יפעת היא עוסק מורשה בתחום הטיפולי, אני עוסק מורשה בתחום הלימוד והמדיה. אין לנו חברה משותפת, כך שהמודל העסקי הוא לא רגיל. אנחנו יודעות שאנחנו עושות מדי חודש כמה אירועים בתשלום לחברות הקבוצה. יש לנו וובינרים על מיתוג עצמי ואיך להתכונן לראיון עבודה, מה ללבוש, איך לשבת ומה להגיד.
"אנחנו גם עובדות עם חברות שונות בפעילות של הבאת לידים. למשל, חברה פיננסית גדולה שילמה לנו סכום חודשי קבוע כדי לפנות בקבוצה לנשים ולשכנע אותן לדאוג לפנסיה שלהן. יחד עם זאת, אנחנו גם אומרים 'לא' להמון הצעות מסחריות לשיתופי פעולה שהם לא רלוונטיים מבחינתנו, על אף שלכאורה הם אמורים לעניין כל אישה: לייפסטייל, דיאטות וכו’. פנסיה לנשים כן מעניין אותנו, כי מדובר בביטחון הכלכלי של נשים, משהו שהן חייבות לקחת לידיים ולא להניח שמישהו אחר ידאג להן.
"הכול, אגב, עובד בשקיפות מלאה. בקבוצה כולן יודעות ממה אנחנו מרוויחות כסף, אבל מפרגנות לנו כי הן סומכות עלינו, רואות את העבודה הקשה ויודעות שלא נמכור אותן בזול".
אישה בטופ הניהולי - זו בשורה לשאר הנשים בארגון?
"ברור שכן, אישה שמגיעה למעלה מושכת אליה לשם עוד נשים. עזוב אותי מ'נשים נשים שק של נחשים', זה פשוט לא נכון. אני שומעת את זה כל כך הרבה, אפילו בקבוצה הן כותבות את זה, ואני מיד אומרת להן: ‘מה, אתן לא רואות מה קורה פה? כמה תמיכה ועזרה הדדית יש כאן?’. גברים שמגיעים לטופ מביאים את החברים שלהם, וכך אנחנו נשארות בחוץ".
איך אתן מתמודדות עם אפליית נשים על רקע גיל?
"יש לנו פרויקט בשם ספוטלייט שמטרתו לעזור לנשים מעל גיל 45 למצוא עבודה. הן מתקשות לעשות את זה, כי חושבים שהן מבוגרות מדי. וזה לחלוטין שטויות: הן בשיא הפריחה שלהן, יש להן הכי הרבה ידע וניסיון, והילדים שלהן כבר גדולים. אז מי יותר מתאים מהן?".
למה בעצם אין גברים בקבוצה? זו מדיניות?
"בתחילת הדרך היו לנו גברים מגייסים, כי המוקד של הקבוצה היה משרות בתעשייה. בהמשך המוקד השתנה לשיח, וגילינו שכאשר יש גברים בקבוצה הדינמיקה משתנה, ולכן החלטנו גם לא להכניס אותם יותר לאירועים שלנו. לפעמים גברים מצליחים להסתנן לקבוצה, אם אנחנו לא שמות לב לתמונה או למלל. אנחנו מכניסים אותם בטעות, ואז אם הם כותבים משהו בקבוצה, אני מיד מקבלת הודעות לפרטי מנשים בקבוצה שכאילו מישהו נכנס להן למקלחת. ‘מה?! יש גברים בקבוצה?!'.
"כשיש רק נשים, הן מרשות לעצמן לשאול יותר שאלות, לפתוח את הלב. הן מרגישות יותר בטוחות. לכן קיבלתי את זה, ממש התנצלנו בפני הגברים והוצאנו אותם מהקבוצה".
יש בקבוצה שלך ייצוג למיעוטים - נשים חרדיות, ערביות וכו’?
"חרדיות יש לי המון. אם מישהי מצטרפת לקבוצה בלי שם ובלי תמונה, היא בדרך כלל אישה חרדית. ואני שמחה שהן באות. ערביות? לא מספיק. אני כל הזמן אומרת לאלו שכן שם, בואו נעשה משהו ביחד, אני מוכנה לנסוע צפונה. זה עוד לא קורה, אבל זה יקרה".
כשבן צור מסתכלת אחורה על חייה יש לא מעט רגעים שבהם ברור לה שקבוצת הפייסבוק שלה הייתה יכולה ממש לעזור לה, אם רק הייתה קיימת כבר אז. אחד המקרים הבולטים היו שנתיים מחרידות, שבהן נאלצה להתמודד עם בוס מתעמר.
"לא הייתה לו סיבה להציק לי, אבל משום מה הוא ממש לא חיבב אותי", היא מספרת. "אני לא רגילה לזה, יש לי המון חברים, אבל הוא התחייל לבקש ממני בקשות לא הגיוניות, להציק לי, לבקש שאצא מהמשרד שלי ואשב אתו באופן ספייס, על אף שעסקתי בענייני כספים שמחייבים חדר שאפשר גם לסגור בו את הדלת.
"הבוס שלי גם מידר אותי, הפסיק להכניס אותי לישיבות צוות, וכל זה בתקופה שהיה אליי המון כבוד בחברה, כי עשיתי להם את האירועים וידעתי בדיוק מתי המנהל ההוא מאושפז ומתי אשתו של המנכ"ל צריכה ללדת. הוא הקשה עליי מאוד את החיים, וחזרתי כל יום הביתה בוכה. אני מגדלת ילד לבד כאם חד הורית, אבא שלו לא בתמונה, וזו הייתה תקופה שבה קמתי כל בוקר לחרדות כלכליות".
למה לא קמת ועזבת?
"זו הייתה משרת הייטק מושלמת מבחינתי: משכורת גבוהה, תנאים טובים, עם התחשבות במצבי כאם חד הורית. היה לי קשה מאוד אפילו לחשוב על חיפוש עבודה מתוך כל הנוחות הזו. בסוף, אחרי שנתיים שהוא עשה לי את המוות, הבוס המתעמר פיטר אותי בצורה מאוד מכוערת. אני כל הזמן נזכרת בזה וחושבת: וואו, אם הייתה לי אז את הקבוצה בפייסבוק, הייתי לפחות יכולה לשתף, לפרוק, לקבל עצה, לקבל עזרה. הייתי אז לחלוטין חסרת ביטחון.
"כיום נשים שנתקלות בבעיות דומות מעלות על זה פוסט בקבוצה וכמעט מיד מקבלות הודעות בסגנון ‘נו, מה את עוד עושה שם? את חייבת לעזוב אותם’. הן גם מקבלות לפעמים על המקום הצעות עבודה. אני עוזרת בתיווך, בשליחת קורות חיים, במקרים רבים כאלה".
עוד כמה זמן את רואה את עצמך מתעסקת בקבוצת הפייסבוק שלכן?
"הרבה מאוד זמן. מצאתי את המקום שלי ואני מצליחה להגיע למקומות שאפילו לא חשבתי שאוכל להגיע אליהם. אני רואה את השינוי קורה בכל יום, ומקווה שגם הגברים יפנימו שכללי המשחק השתנו, שחופשת לידה זה גם בשבילם, שלצאת מוקדם מהעבודה זו גם חובתם.
"אנחנו עם מאוד שוביניסטי בהרבה מאוד מובנים. דווקא אצל האנשים הצעירים ובמקומות שיש בהם חדשנות, למשל בהייטק וביזמות - פתאום כן מפנימים את האיזון החדש בין עבודה לחיים פרטיים. דווקא הם סוגרים את המשרד בכל יום שלישי בחמש, כדי לתת לעובדים שלהם זמן משפחה".