תעשייה מקומית / צילום: shutterstock
עוד מוקדם לקבוע כמה זמן תימשך התפרצות נגיף הקורונה ומה יהיה היקף השפעתה על מדינת ישראל, אך כבר כעת ננקטים צעדים דרסטיים המנתקים את ישראל מן העולם החיצון. לא רק חולי הקורונה והחשודים בהידבקות נמצאים בבידוד, מדינת ישראל כולה נמצאת בבידוד והוא עלול כנראה רק ללכת ולהעמיק. למעשה, העולם כולו הולך ומסתגר בתוך עצמו.
מטבע הדברים, מרבית תשומת הלב מופנית לסוגיות של בריאות הציבור. אך יש להידרש גם לשאלה אחרת וחשובה לא פחות: האם, בהינתן שמבחינה כלכלית ישראל היא אי המתבסס על יבוא ופחות על ייצור מקומי, המשק המקומי ערוך לתרחיש של בידוד כלכלי? העיקרון המוביל הוא רציפות תפקודית: ניהול שגרת הפעילות בשעת חירום ככל שיידרש. כלומר, היכולת לייצור ותחזוקה מקומית של תשתיות ומוצרים חיוניים להישרדותה ולתפקודה התקין של המדינה. הדבר נשמע כמו תרחיש אימים, אך כל מדינה מוכרחה להיות ערוכה למצב כזה - על אחת כמה וכמה ישראל.
גורמי הביטחון הרלוונטיים בישראל ערוכים בצורה מעוררת השתאות לשעת חירום. אך לצערי, למרות התרעות חוזרות ונושנות, התעשייה הישראלית אינה ערוכה לשעת חירום. בתוקף תפקידי, אני עוסקת מדי יום בנושאי העברת ידע, רכש מקומי ומערכת הקשרים הסבוכה שבין הכלכלה הישראלית לכלכלה הגלובלית. בכל מה שקשור לתשתיות, תחבורה, תקשורת ואפילו מזון, ישראל תלויה משמעותית במוצרים מיובאים ופחות בתעשייה המקומית. יתרה מכך, השחיקה בשנים האחרונות בדרישה לרכש מקומי, הולכת ומגבירה תלות זאת ופוגעת ביכולת הרציפות התפקודית.
גם מערכת הביטחון תלויה ביבוא - החל מרכיבים למטוסים, קרונות ומסילות רכבת, כבלי תקשורת וחשמל, ועד לשנאים ומוצרים רבים נוספים - במקרה של בידוד מן העולם, אין לדעת כיצד נתמודד עם מחסור ברכיבים אלה.
חוקי השוק ושחיקת התחרותיות של יצרנים ישראלים למול יצרנים מחו"ל דוחקים את המדינה להיעזר יותר ויותר בספקים זרים. כך, יכולות קריטיות לשמירה על רציפות תפקודית נרכשות ממדינות זרות, דבר שיביא לפגיעה ביכולת המדינה לתפקד במצבי חירום.
מערכת התחבורה הישראלית הנמצאת בימים אלה בעיצומו של שינוי רדיקלי היא דוגמה טובה לאספקה המגיעה מיצרנים בחו"ל בלבד. ברוב המקרים, הספק הוא זה שאחראי גם על שירותי התחזוקה, מה שהביא לאובדן מוחלט של יכולת הייצור והתחזוקה בקרב חברות ישראליות. כך, התרחשות של תרחיש קיצון דוגמת מגיפה או חרם יביאו בתוך תקופה קצרה לשיתוק של קווי תחבורה קריטיים ובעקבות כך, פגיעה קשה בכלכלה ולאחר מכן בביטחון המדינה. האם לא היה נכון להביא שיקולים אלה בחשבון בדרישות לביטול חובת רכש הגומלין והעברת הידע מול החברות הזרות? נראה שיש לשוב ולשקול את ההחלטות שהתקבלו בשנה האחרונה בנושא זה.
נכון שכל ישראלי ירצה לקדם ולטפח את התעשייה והחקלאות הישראלית על מנת לשמור על התעשייה המקומית. כל זה נכון ורלוונטי, אך אסור לנו לשכוח שקידום התעשייה הישראלית הוא בראש ובראשונה אינטרס אסטרטגי לאומי. בעיתות משבר השוק הגלובלי לא יציל אותנו, ושוב נהיה תלויים רק בעצמנו.
חשוב להבין, כי תכלית רכש הגומלין הוא להעמיק ולחזק את החיבור של התעשייה המקומית לחברות בין לאומיות ובעת משבר בינלאומי כמו הקורונה - זה חשוב שבעתיים. רק כך ניתן התעשייה הישראלית תוכל לייצר את אותה קפיצת מדרגה שתאפשר ייצור של חלקים ומערכות רבות יותר בישראל ואפשרות לנהל, לתפעל ולתחזק את התשתיות שנבנו על ידי החברות הבין לאומיות
לכן, הקפדה על מדיניות רכש גומלין שבמסגרתה חברות בינלאומיות יתחייבו להשקיע בקווי ייצור ותחזוקה מקומיים, והקפדה על אכיפת המדיניות מול החברות, תקדם את האינטרס הלאומי בצורה מובהקת ותאפשר לפעול בשיתוף-פעולה עם העולם תוך חיזוק התעשייה המקומית. כך, לדוגמה, הצליחה המדינה להביא לחתימה על הסכם עם ענקית הרכבות שטדלר, לייצור קטרים במפעל מקומי בדימונה בהיקף של 70 מיליון ש"ח למשך חמש שנים.
התפרצות הקורונה צריכה לשמש עבורנו קריאת השכמה. עוד לא מאוחר. התעשייה הישראלית משתוקקת להתפתח, התשתיות בידינו והידע קיים. כל שנדרש הוא לבחון מחדש את הנחות היסוד המנחות את מדיניות הממשלה בפרויקטי התשתית האסטרטגיים.
הכותבת היא מנהלת הרשות לשיתוף-פעולה תעשייתי וקידום השקעות זרות במשרד הכלכלה