אודי שמאי / צילום: ענבל מרמרי
אודי שמאי הוא "פוני של תעלול אחד". אומנם היו לא מעט צמתים שבהם חשב לפנות לתחומים עסקיים אחרים, אבל "בסוף חזרתי תמיד למקומות שבהם היה לי נוח. צר עולמי כעולם נמלה. לא היו לי תעצומות הנפש הדרושות לכך". אז נכון, הבעלים של פיצה האט ישראל נשאר באזורי הפיצה והמזון המהיר. אבל הוא מעיף את הפיצה הזאת גבוה באוויר ולכיוונים אחרים.
לאחר שהקים חברה מבוססת אינטליגנציה מלאכותית לאופטימיזציה של משלוחי מזון מהיר וגם של הגבינה שעל הפיצה, דרגון טייל, שגייסה לאחרונה באוסטרליה כ-20 מיליון דולר אוסטרלי (ראו מסגרת), והשקיע ביוזמות טכנולוגיות כגון וויזמו (Weezmo) לניתוח הרגלי צריכה - כל המרץ של שמאי מופנה עכשיו למזון מהיר אוטונומי לגמרי, שיוכן בתוך קונטיינרים גדולים המוצבים במגרשי חניה. כבר באוקטובר נוכל לראות רובוטים שיזרו גבינה וזיתים דרך הקיר השקוף של האבטיפוס הראשון, שיככב כסניף פיצה האט בכפר יונה, ואולי גם ישכנע את המשקיעים המהססים לקפוץ מהגדר ולשים כסף על החלום הגדול הבא של שמאי.
מאחורי המיזם, שנקרא הייפר (highpper), יש חלום עוד יותר שאפתני - רשת של מזון מהיר ישירות לצרכן. מאות קונטיינרים שיהיו פרוסים בברלין או בעיר אמריקאית גדולה, ממוקמים בקפידה מתמטית ברדיוס של 8 דקות מהצרכנים, ומיד כאשר הלקוח הרעב מושיט יד לטלפון - לאפליקציה או לחיוג - רובוטים מתחילים להקפיץ אסיאתי או לשים המבורגר על לחמנייה, לזרות תוספות על הפיצה או לקצוץ לו סלט.
אבל על אף שהמשקיעים הפוטנציאליים, לדברי שמאי, יצאו מגדרם מרוב התלהבות, הם לא שלחו את היד לכיס. הם היקשו: "מתי לאחרונה שיווקת מותג חדש בינלאומי, ישר לצרכן הסופי? ואיך נדע שזה בכלל עובד, כל הדבר הזה?". ושמאי ("אני נלחם כמו אריה ומוותר כמו כבשה") ויתר כרגע על פיתוח האבטיפוס שחלם עליו, עם הטעמים שפותחו עבורו והתזת הבזיליקום והשמן - אף שהמהנדסים שלו התאכזבו מרה בגלל הסטייה מהתוכנית - והחליט להקים במקום זה סניף אוטונומי של פיצה האט.
למה קונטיינר ולא חנות אוטונומית?
"מניסיוני, היום אתה משקיע בחנות חצי מיליון דולר - בבניית מקררים, חדרי הקפאה ועוד - ואם טעית במיקום, או שלאחר כמה שנים המקום הפך לפחות מרכזי, הלכה ההשקעה. הקונטיינרים ניתנים לניוד, תמיד אפשר להעביר אותם למגרש חניה אחר. כל מה שצריך זה לחבר מחדש לחשמל, אינסטלציה ומים".
הייפר נולד מניסיון מצטבר של שנים, עוד כששמאי היה מבעלי דומינו'ס פיצה ישראל בסוף שנות ה-90 והשתמש במערכות תומכות החלטה. בתקופה שבה לא ידעו כאן מה זה ביג דאטה ודיגיטל, הוא ואנשיו לקחו למשל את נתוני מפקד האוכלוסין, כתבו ניתוחים בבלוק כתיבה ועשו הצלבות כדי להחליט איפה כדאי לפתוח סניפים והאם להציע בהם הצעות משפחתיות או הצעות לצעירים. במשך השנים בנו בדומינו'ס ואחר כך בפיצה האט מערכות של ניטור, של שילוח, של חיישני טמפרטורה, של ניהול חנויות ואפילו של גילוי מזיקים. כל המידע הזה עומד עכשיו לרשות המהנדסים של הייפר, לקראת עולם חדש של פיצה ללא מגע יד אדם.
אבל למה בכלל צריך פיצה אוטונומית? למה להשקיע במערכת של רובוטים כדי לזרות גבינה על בצק?
"הבעיה הכי רצינית בעולם המזון היא כוח האדם. הוא גם ברמה נמוכה יחסית לענפים אחרים, וגם מתחלף בתדירות גבוהה. עובד נמצא אצלנו, בממוצע, שישה חודשים. ולא רק שזה לא הולך להשתנות, המצב נעשה יותר גרוע. תעשיית המזון המהיר גדלה, ויש לחץ על העובדים האלה. הם עוברים מקפה להמבורגר, מהמבורגר לפיצה, בוודאי הנהגים, וכוח האדם מתייקר בגלל העלייה בשכר המינימום - לא רק פה אלא בכל העולם - אבל המוצרים לא מתייקרים. לא סתם המחאה החברתית התרכזה במחירי המזון בסופרמרקטים ולא במחירי הפיצה, כי הם לא השתנו. אני בעסק הזה מעל 30 שנה וזוכר קמפיין על אוטובוסים מ-1997 של פיצה משפחתית עם שתייה ותוספת ב-49.90 שקל. גם היום יש מבצע כזה. זה לא נתפס".
אבל מן הסתם, אתם מצליחים להרוויח.
"כל מי שבא אליי להתייעץ, אני אומר לו, 'הסיכוי להצליח שואף לאפס. כדי להגיע לנקודת איזון ברמת רשת צריך מינימום 30 חנויות'".
"הרובוטיקה תוריד את המחירים"
אחרי שהרעיון להייפר צץ במוחו של שמאי, הוא צירף אליו את יריב רכס והראל שפרן, מהנדסי רובוטיקה ומהנדסי מזון, והם יצאו לדרך. המימון הראשוני היה כולו שלו, אבל גם פיצה האט ישראל (או בשמה הרשמי, טבסקו) שבה שותף גם יורם באומן, נכנסה בהשקעה לא גדולה. כמה מיליוני שקלים בודדים מניעים את העסק עד עכשיו, אבל כעת הגיע הזמן לנסות לגייס כסף מבחוץ.
וזה לא קל כמו שחשבת.
"נכון. נתקלתי בבעיה, ואני מבין שכנראה לא אוכל לגייס 20 מיליון דולר בלי שיש לי משהו עובד. לכן אני בונה את הקונטיינר הראשון של הפיצה במקום שחסר לי סניף. עשיתי עסקה עם פיצה האט לצורך העניין".
אבל הייפר, אם תצליח, תהווה תחרות לפיצה האט, כמו לרשתות אחרות.
"את צודקת, זה בהחלט בעייתי. הצעתי לפיצה האט את הרעיון. אין מצב שזה יעבוד והם לא יבחנו את זה. לא סתם הכנסנו את פיצה האט ישראל, באישורם, למיזם".
ומה קרה אחרי שהצעת להם?
"הם העלו כל מיני אתגרים שאני לא מבטל אותם. הם לא שאלו אם זה טוב או לא, אלא האם לא קשה מדי להרים את הכפפה הזאת. יכולתי להכריז שאני בונה את זה עבורם, אבל חשבתי שלא נכון להגיד למי אני בונה את זה".
גם הם לא ממש קפצו על עגלת הקונטיינר שלך.
"ברור. אני מניח שהם יסתכלו על זה ויגידו בשלב די מוקדם אם זה מעניין אותם או לא. אבל לא בטוח שאנחנו נהיה שם. אם יהיה לי גיוס מספיק גדול, לא בטוח שארצה למכור להם. הרי אני רוצה לעשות גם המבורגר, אסיאתי וסלטים".
המשקיעים הפוטנציאליים האחרים הם קרנות אמריקאיות, שהעלו תהיות אחרות. "לא הייתי במקום אחד שלא אמרו, ‘זה פצצה, זה העתיד, לשם הולכת תעשיית המזון המהיר'. בעיקר בגלל הרובוטיקה וגם היכולת לייצר מזון ברמה יותר גבוהה גם מבחינת האיכות וגם הרבה יותר טעים. עולם הרובוטיקה גם יוריד דרמטית את המחיר לצרכן".
אז מה הבעיה, מלבד לראות אבטיפוס עובד?
"לאנשים נורא קשה עם זה שאני רוצה להגיע ישירות לצרכן. אומרים, ‘טוב, נגיד שאודי יצליח עם הקונטיינרים. אבל מתי בפעם האחרונה הוא מכר לצרכן בארצות הברית או במקום אחר? או עשה קמפיינים שיווקיים רחבי היקף והשיק מותגים בינלאומיים בחו"ל?'. הקרנות הגדולות בארצות הברית שהתלהבו, שאלו ‘למה לא תמכרו את זה לפיצה האט או לדומינו'ס?'. הסברנו שהבעיה שיש להן חנויות שאותן אפשר להחליף רק באופן הדרגתי, ואז אין בהתחלה מאסה שתצדיק את הלוגיסטיקה. אבל אם יהיה צורך, נמכור למי שרוצה קונטיינרים עם אדפטציות למוצר ולטעמים שלו. אנחנו לא סוגרים את עצמנו לאפשרות הזאת. זה לא מה שאני רוצה לעשות, אבל אם מחר בבוקר יבוא גוף גדול בתעשייה שלנו וירצה לקנות את הקונספט של הפיצות ויהיה על זה אקזיט ענק - לא נורא".
הרעיון לאוכל אוטונומי אינו חדש, אם ברמת הרעיון ואם בניסיונות שונים של ביצוע. הדוגמה המהדהדת ביותר היא פיצה זומה (Zume Pizza) מ-2016 - רובוטים שהכינו פיצות בתוך משאיות שנסעו לעבר הלקוחות בעוד הפיצה נאפית בתנור. סופט בנק הימרו עליהם ב-375 מיליון דולר, והכישלון היה כל-כך כואב, שאחרי כשלוש שנים זומה עזבה לגמרי את עסקי הפיצה ועברה לאחרונה לנסות את כוחה בלוגיסטיקה של משלוחים ובאריזה.
להערכתך, התעשייה תלך לכיוון של אוטומציה?
"אני טוען שבעתיד לא תהיה לה ברירה. חלק גדול מהבשורה פה זה אבטחת האיכות. מי שעובד בתחום מרגיש היטב כמה החשיבות שלה מתגברת. יש שינוי גדול מאוד בהקשר הזה מאז שהתחלתי, ב-1994, בגלל כל העניינים עם ההרעלות והשיימינג. כל ספק שאני מכניס, חייב לקבל תקנים בינלאומיים ושהמפעל שלו ייבדק על-ידי אנשי פיצה האט. בעוד עשר שנים לא יהיו עובדים בתעשייה הזאת. לי ברור שלשם התעשייה הולכת. מתערוכה לתערוכה רואים שיש עוד עשר-עשרים חברות חדשות שמתעסקות באוטומציה".
ניסית לגייס גם מקרנות הון סיכון ישראליות?
"לא. כאן, אם אתה עושה משהו מצליח, כולם נדבקים אליך - אבל נותנים לך מטרייה כשלא יורד גשם. לא בטוח שאני רוצה לגייס פה בארץ. על כל מה שנראה לאנשים טיפה יותר גדול, הם אומרים לך ‘עזוב, זה מתאים אולי למפרץ' (לסן פרנסיסקו ולפאלו אלטו, ש' ל'). גם בשאר המיזמים שלי אומנם נעזרתי באנג'לים ישראלים, אבל את הגיוסים היותר גדולים גייסתי בחו"ל - באוסטרליה, ברוסיה, באנגליה ובארצות הברית. התחושה פה היא שאין נביא בעירו. באמריקה, אני אף אחד, אז אין לי בעיה של אגו כאשר אומרים לי לא. פה אני לא רוצה שיגידו לי לא".
"הגידול במשלוחים גורם לנו נזק"
שמאי מביט במבט נוקב על התעשייה העולמית של המזון המהיר ובעיקר על תעשיית המשלוחים, ומצטט כתבה מה"פייננשל טיימס" שרוח הדברים בה הייתה: אם מישהו מוביל לך אוכל הביתה, ואתה לא מבין איך אפשר להרוויח מזה כסף, כי המשלוח עולה יותר מהמנה עצמה - אתה צודק.
"כל חברות משלוחי המזון, כמו אובר איט (Uber eat), דור דש (DoorDash), גראב האב (Grubhub) ואחרות, שגייסו בבורסות סכומי עתק, מפסידות סכומי עתק. רק תן ביס פה מרוויח כסף כי הוא עסק נוראי, שיא החוצפה".
למה?
"הוא לוקח 12%-11% מעצם זה שהוא מתווך בין המסעדה לסועד. הוא הלך לחברות הייטק וסגר איתן עסקים. כל עובד הייטק שיש לו כרטיס תן ביס, כתוב לו על המצח ‘אני דופק את כל המסעדות בארץ', כי ברגע שאפשרו להשתמש בכרטיס הזה גם בערב, הם אוכלים את כל הרווח של המסעדה. ולא שבאמת מקבלים הנחה. בלי לשים לב, כולם העלו מחירים כדי לעמוד בהנחות האלה, לצד העמלה הגבוהה של תן ביס. בעל מסעדה מרוויח בממוצע 7% לפני מס, ואם יש לו מסעדה אחת בלבד, אז 15%. אז תחשבי שתן ביס, שלא השקיעו, רק תיווכו, מקבלים 11%. וכשנוספים לזה דמי משלוח, זה בכלל שותה את כל הרווח. היה לי עם תן ביס ויכוח ומאז אני בקושי עובד איתם. עם סיבוס (החברה המתחרה, ש' ל') אני עובד, אבל הם לוקחים רק 3.5%".
ואיך אתה רואה את העלייה המטורפת במשלוחי מזון, לבתים ולמשרדים?
"המסעדות לא בנויות לזה. אכלתי לא מזמן במסעדה של חברה. בזמן שישבתי, כל הזמן נכנסו שליחים של וולט, תן ביס ושליחים פרטיים. כשהבן שלי הזמין מוולט מאיזו מסעדה, הוא קיבל חשבון של 240 שקל. אמרתי לו, 'למה אתה בשוק? זו מסעדה ואלה המחירים'. והוא אמר, 'כן אבא, אבל במסעדה אני יושב, מגישים לי אוכל חם. פה הכול בפלסטיקים'. כך שהירידה של וולט ויתר החברות הללו לא תגיע מפני שהמסעדנים סובלים, אלא כי לצרכן יימאס מהעושר המטורף הזה, שעולה לו לא מעט כסף".
תומר פפר, מנכ"ל משותף של תן ביס, אמר לאחרונה בראיון שדווקא המגמה להזמין הביתה הולכת וגוברת, והצעירים בכלל לא הולכים לסופר אלא מזמינים אוכל.
"בניגוד אליי, שכאשר יש לי אג'נדה אני שם אותה על השולחן, אנשים לא מגלים שיש להם אג'נדה. אולי הוא חושב שזו נבואה שמגשימה את עצמה ואם הוא צועק את זה, זה יקרה".
נו באמת, אצלנו ברחוב כבר אי אפשר לעבור מרוב אופנועים של שליחי מזון.
"אני מדבר על מה יקרה בעתיד. אין ספק שיש גידול עצום במשלוחים. אין להשיג שליחים. אני לא מתכחש לזה, וההנגשה מייצרת נזק מאוד גדול לנו כפיצה האט. אם פעם אדם קנה פיצה כל שבועיים, עכשיו הוא קונה גם דברים אחרים שפעם היה צריך לנסוע למסעדה או למסעדת המזון המהיר כדי לקנות אותם, כמו המבורגר, ואז פיצה הוא מזמין רק פעם בחודש. השאלה כמה זמן זה יימשך".
אז הנה, שמת את האג'נדה על השולחן. איזו פגיעה בעסקים אתה מרגיש?
"לפיצה האט, גם חצי אחוז ירידה משנה לשנה זה משמעותי. בשנה שעברה היו לנו שלושה חודשים עם ירידה. השנה התחילה טוב, אבל זה לא אומר כלום".
בתן ביס סירבו להגיב לדברי שמאי.
"זו יכולה להיות המורשת שלי"
כאשר שואלים את שמאי איך קשר את גורלו שנים רבות כל-כך במזון מהיר - בתחילה דומינו'ס פיצה, אחר כך KFC ואחר כך פיצה האט, הוא עונה "מתגלגלים. זה לא מהמקום שחלמתי על זה. מה שמושך אותי יותר זה סיפורת, תסריטאות, אמנות. לשם התגלגלתי, ואותי חינכו לעשות דברים כמו שצריך".
הוא הגיע לדומינו'ס פיצה דרך החברה לישראל ששלטה בחברת אודי אינטרנשיונל שלו שאיתרה מותגים בינלאומיים עבור רשתות בארץ. החברה לישראל החזיקה בדומינו'ס פיצה, ושמאי עבר לנהל אותה. "מאוד אהבתי את דומינו'ס", הוא אומר, "אבל בין בעלי המניות בחברה מערכת הציפיות הייתה שונה. בזמנו, רציתי לקנות אותה מהם ולא היה לי מספיק כסף, והם גם רצו להישאר ולא למכור".
גם אחר כך, זה לא שהוא חיפש פיצה אחרת. "נפגשתי עם דודי (ויסמן) והיה לו את KFC (רשת העוף המטוגן שחזרה כעת לארץ, ש' ל') וקניתי את זה ממנו. כל עוד זה לא היה כשר, זה הרוויח כסף. אבל פה בארץ לא להיות כשר זו בעיה רצינית - אי אפשר לעבוד עם מוסדות ממשלתיים או עם חברות גדולות".
הניסיון להכשיר את הפולקע לא עלה יפה כי הטעם היה שונה לגמרי, אבל שמאי כבר היה בקשר עם החברה-האם של KFC, YUM, שהיא גם בעלת פיצה האט, וכך נולדה פיצה האט ישראל.
נראה שבכל זאת נשארת רעב לעוד עסקים.
"הבן שלי שאל אותי 'מה המניע שלך להתאמץ ככה על הייפר? לא חסר לנו כסף, יש לנו עוד עסקים'. עניתי לו, 'אני מרגיש שזו יכולה להיות המורשת שלי'. כל השנים אני שואל מה אשאיר לעולם. זה לא שאני מזלזל בכסף, הכול נמדד בכסף. מודדים את ההצלחה של אנשים לפי כמות הכסף שיש להם, לפי האקזיט שעשית. אני בטח לא מלאך, ומעניין אותי לצאת טוב כשמודדים אותי כך. אבל אני צריך גם לעשות דברים שיש בהם עניין ואתגר, שארגיש שאני עושה משהו בעל משמעות".
הדרקון שהזיז את הגבינה שעל הפיצה
דרגון טייל, החברה הישראלית שיזם שמאי ושהוא אחד מבעליה, זינקה לפני כחודש וחצי בכ-30% מערכה בבורסה האוסטרלית, כשנודע שהיא מבצעת גיוס של כ-20 מיליון דולר אוסטרלי (47 מיליון שקל) משלושה גופי השקעה: Eldridge Industries ו-Goudy Park Capital האמריקאיות ו-Alceon Liquid Strategies, בעלת המניות האוסטרלית הגדולה ביותר של דרגון טייל.
עידו לבנון, מנכ"ל דרגון טייל, מספר איך זה התחיל: "ב-2013, כשאודי ראה שחסרים לו פתרונות טכנולוגיים לנהל את הרשת שלו, הוא פנה אליי ושאל אם אני מעוניין להקים חברה שתמצא פתרונות טכנולוגיים לעולם המסעדנות".
לבנון מעולם לא עסק בתעשיית המזון ורוב הקריירה שלו עברה בארצות הברית. לפני כ-12 שנה החליט לחזור לארץ ומאז הוא משקיע בחברות הייטק. "שאלתי את אודי מי הלקוח הגדול בעולם, והוא ענה ש-YUM (החברה-האם של פיצה האט, KFC וטאקו בל, ש' ל'). אמרתי, ‘אוקיי, אכין פרזנטציה בווידיאו'. בגלל שלא היה מה להראות, זה היה באנימציה. טסנו לדאלאס, למטה החברה. הם השתגעו, אמרו, ‘מתי אפשר לבוא לארץ לראות את זה?'. עוד לא היה כלום. חזרנו לארץ והרמנו מהר אבטיפוס".
מהאבטיפוס התפתח מוצר הדגל של דרגון טייל - מערכת שעושה אופטימיזציה של קבלת ההחלטות במסעדה. בדרך כלל, במסעדות מזון מהיר מכינים את ההזמנות לפי סדר הזמנתן, אורזים אותן, וכאשר מגיע נהג שולחים אותן. המוצר של החברה מייעל את סדר ההכנה לפי אזורי ההזמנות, ואז השליח יכול לקחת כמה הזמנות לכתובות סמוכות. בנוסף, המוצר מקשר את המטבח למצב השליחים, ואז המזון שהוזמן לא מחכה לשליח ומתקרר בינתיים. אם זמן התנור של פיצה הוא שבע דקות, היא תיכנס לתנור בדיוק שבע דקות לפני שהשליח מגיע.
"המערכת שלנו שולטת בכל ההחלטות, מה מכינים במטבח ומתי, מה אורזים ואיזה שליח לוקח", אומר לבנון.
YUM היה הלקוח הראשון. בשלב הבא, "דומינו'ס אוסטרליה הגיעו לארץ ואמרו, ‘נחמד מה שבניתם, אבל יש עוד משהו שמכאיב לנו - טעויות במטבח ואיכות המזון. אין לנו פתרון לכך שמישהו הזמין פיצה אנשובי וזיתים, ושכחו לשים את הזיתים, או לכך שאיכות הגבינה לפעמים לא טובה מספיק'. ואז פיתחנו את המוצר השני, מצלמה שבודקת את המזון: למשל, כשפיצה יוצאת מהתנור היא מצלמת אותה, רואה כל מה שיש מעליה, מתחתיה, ומה איכות הבצק והגבינה. המצלמה מתחברת לקופה, מזהה איזה לקוח הזמין, ורואה אם ההזמנה מתאימה לתמונה. הפטנט הוא בתחום הדאטה והאינטליגנציה המלאכותית, שיודעים לנתח את התמונה".
היום פרוסה דרגון טייל ב-850 סניפי דומינו'ס באוסטרליה ובניו זילנד. את שנת 2019, אומר לבנון, סיימו עם 2,005 מסעדות המשתמשות בתוכנה. ההכנסות עדיין צנועות, כ-1.3 מיליון דולר בשנה, "אבל רק התחלנו". לאחרונה, דרגון טייל חברה לחברת משלוחי המזון דור דש, והתחילה לשלב בחנות ראשונה, בטקסס, בין שליחי החנות לשליחי חברת המשלוחים בשעות העומס.
עד ההנפקה באוסטרליה, בסוף 2016, "עבדנו עם כסף שהבאנו מהבית, אודי, השותף הנוסף רון צוקרמן, ואני. היו לנו 1.5 מיליון דולר בלבד. רצינו לגייס, דיברנו עם קרנות ישראליות, כבר היו לנו כמה טיוטות הסכם, אבל ממש ברגע האחרון חבר שהכיר חבר אמר לנו, ‘חבר'ה, היום חברות ישראליות מתחילות להנפיק באוסטרליה'".
באוסטרליה מנפיק מי שלא יכול במקום אחר, לא?
"ברור שלא יכולנו להנפיק במקום אחר. לא היו לנו הכנסות. היום האוסטרלים קצת יותר קשוחים, אבל אז הם קיבלו את זה כי הם רוצים להפוך את כלכלת המחצבים שלהם גם להייטק. קיבלנו תנאים הרבה יותר טובים מאלה של הקרנות - ההנפקה הייתה לפי שווי של 34.7 מיליון דולר אוסטרלי, בעוד הקרנות רצו להיכנס לפי שווי הרבה יותר נמוך".
ב-2018 התחיל הכסף להיגמר, ודרגון טייל החליטה לגייס עוד כ-6 מיליון דולר אוסטרלי בהנפקת משנה. אבל אז, ביום שישי אחד, התקשר ללבנון לפתע סקוט שיפר, מייסד חברת ההשקעות האמריקאית טייגר גלובל, שיש לה בין השאר החזקות גדולות בתחום המזון. "בכלל לא ידעתי מי הוא, אבל הוא שמע שאנחנו רוצים לגייס 6 מיליון דולר אוסטרלי ורצה להיכנס. לבסוף טייגר רכשה תמורת הסכום הזה 13% מדרגון טייל".
הגיוס הנוכחי, שגם הוא מארצות הברית, מובל על-ידי קרן אולדרידג' שמשקיעה במזון ומשקאות, ולבנון מקווה שזאת תהיה המקפצה להיכנס לארצות הברית.
אתם רק מספקים פלטפורמה, אבל נראה שחברות משלוחי המזון נסחרות בערכים מנופחים.
"יש פה הייפ רציני. התחום הזה צומח, ועושים הנפקות בשוויים מטורפים. אבל אובר איט מפסידה ברבעון מיליוני דולרים, וכך גם דור דש, אז עכשיו סופטבנק שהשקיע בשתיהן לוחץ עליהן להתאחד. יש פה שאלה שלאף אחד אין תשובה עליה: האם הרעיון של חברות שליחויות חיצוניות יהיה רווחי אי פעם? נסחפו פה לגמרי. בונים מכוניות אוטומטיות במיוחד למשלוחים, עושים ניסויים ברחפנים בכל מיני מקומות בניו זילנד, אבל תארי לך עיר שכל השמיים שלה הם רחפנים עם פיצות. ברור שמשלוחי אוכל הם העתיד - בניו יורק כבר בונים דירות ללא מטבחים - אבל הטכנולוגיה לא מדביקה את הפערים".