המלך ג'ורג' השלישי. נתן את ברכתו לממשלת האחדות הראשונה / צילום: מתוך ויקימדיה
ההיסטוריה של משטרים פרלמנטריים די קצרה. הדגם הנוהג בישראל וברוב מדינות אירופה - רשות מבצעת, התלויה ברוב פרלמנטרי - התחיל להתהוות רק בשלהי המאה ה-18 בבריטניה; ובעצם לא הגיע להבשלתו אלא בשליש השני של המאה ה-19.
מעניין להיזכר, כי כאשר מדינאים צרפתיים נשאלו לפני 200 שנה מדוע אין הם מאמצים את המודל הבריטי (שהיה אז הרבה, הרבה פחות דמוקרטי), הם השיבו שאימוץ כזה יהיה שקול כנגד ניסיון לנטוע עץ טרופי בארצות הצפון (או משהו כזה): כה זר ומוזר היה המשטר הפרלמנטרי הבריטי בעיני אנשים שהתרגלו לראות בכתר את מקור כל הלגיטימיות.
מלכים ומלכות בריטיים נפרדו לאט-לאט מסמכויותיהם הביצועיות. לפני 200 שנה הם עדיין היו מסוגלים להעביר מכהונתו ראש ממשלה (שאז קראו לו "הלורד הראשון של האוצר"), או לפחות להתנגד למינויו של מחליף. אבל הפעם האחרונה שבה מלך בריטי השפיע במישרים על זהותו של ראש ממשלה הייתה לפני 90 שנה.
דחיפה קלה
הסמכות מעולם לא ניטלה רשמית מן המלך/מלכה. לבריטניה אין חוקה כתובה, וכמעט הכול הוא עניין של מסורת ושל תקדימים. החוקה הבריטית היא מסמך חי ונושם. היא השתנתה לא מפני ששונתה, אלא מפני שהשתנו הנסיבות, וממילא השתנו הציפיות והדחפים.
זה מקור החוזק של המלוכה הבריטית וגם מקור חולשתה. ראש המדינה הבריטי נעשה חותמת גומי חגיגית. קצת חבל, מפני שמפעם לפעם, בייחוד בימי משבר, כאשר המפלגות הפוליטיות נתקעות בסמטה ללא מוצא, דחיפה קלה של ראש המדינה הייתה יכולה לעזור.
לפחות פעמיים ב-200 פלוס השנה האחרונות, מלכים בריטיים נתנו דחיפה קלה. אחת הייתה ב-1807, כשרובנו היינו די צעירים; השנייה הייתה ב-1931. ב-1807 בריטניה הייתה שקועה במלחמה יקרה ועקובה מדם באירופה, נגד נפוליאון הבלתי-מנוצח. ב-1931, בריטניה עמדה בשלבים הראשונים של משבר כלכלי הרסני מאין כמותו, זה שאנחנו מייחסים להתמוטטות הבורסה בניו יורק ב-1929; זה שהניב את אדולף היטלר.
בשתי הפעמים ההן, המלכים (ג'ורג' השלישי וג'ורג' החמישי) נתנו את ברכתם ליצור נדיר מאוד בהיסטוריה הפוליטית הבריטית: ממשלת אחדות לאומית.
הממשלה של 1807 הניבה את אחת הקלישאות המפורסמות ביותר באוצר המילים והדימויים של הפוליטיקה הבריטית, ולא רק הבריטית. היא נקראה בעיתוני הזמן ההוא "ממשלת כל הכישרונות" (Ministry of all the Talents), אם כי אינני בטוח שזה התרגום הראוי, תיקונים יתקבלו ברצון. המפלגות הבריטיות המודרניות עמדו אז בחיתוליהן, אבל זו הייתה אחת הממשלות המעטות שבה פוליטיקאים, אשר לא אמרו שלום זה לזה במסדרון, חברו בניסיון להועיל לאינטרס הלאומי.
ממשלתם לא האריכה ימים, ושירתה קצת יותר משנה. היא לא הצליחה לסיים את המלחמה, אבל הצליחה לעומת זאת לסיים את סחר העבדים באימפריה הבריטית.
"על המקום", אמר המלך
ממשלת 1931 הייתה מיוחדת במינה. בראשה עמד סוציאליסט, אף כי הרוב הפרלמנטרי שלה נשען בייחוד על תמיכת הימין. אין לנו כאן המקום להסביר. די לציין שהסוציאליסט הנ"ל, רמזי מקדונלד, העדיף להתפטר. אבל המלך דיבר על לבו להישאר. ג'ורג' החמישי אפילו הזמין את שלושת מנהיגי המפלגות הגדולות ביותר לארמונו, ותבע מהם לסיים את הרכבת "הממשלה הלאומית" על המקום. אחד מהם אגב היה מיודענו הרברט סמיואל, הנציב העליון הראשון בפלשתינה-א"י, שעמד בראש המפלגה הליברלית הקטנה אך החיונית.
נומינלית, ממשלת 1931 החזיקה מעמד עד מלחמת העולם השנייה. למעשה היא התקיימה על הנייר בלבד לאחר 1935. היא חטאה באי הבנה חמורה של סכנת גרמניה הנאצית. אבל מקדונלד היה מן האנשים ההגונים והישרים ביותר שנראו אי פעם בכהונת ראש הממשלה.
לא נעסוק כאן בממשלת הקואליציה שהקים צ'רצ'יל עם מפלגת הלייבור ב-1940, כדי להתגונן מפני היטלר. היא התקיימה חמש שנים, והצלחתה הייתה היסטורית; גם לא בקואליציה השמרנית-ליברלית של 2010.
ממשלת קואליציה בישראל היא עכשיו בלתי נמנעת. הנסיבות מזכירות טיפה את אלה של 1984, כאשר שמעון פרס ויצחק שמיר חברו להציל את כלכלת ישראל מהתמוטטות. הם אמנם הצילו. יוסי שריד, אז חבר כנסת של העבודה, תמך בממשלת האחדות הלאומית מפני שזה היה "רצון העם"; אבל מיהר להתפטר מן המפלגה לאחר שהוקמה, באקט של חוכמה ושל הגינות.
אינני יודע מה הוא היה אומר כיום. למען האמת, לא ברור כלל שזה היה רצון העם. חצי העם שתמך בליכוד וחצי העם שתמך בחלופה תמכו במי שתמכו לא מפני שייחלו לקואליציה עם היריבים. אבל זה מה שקורה כאשר משחק פוליטי מסתיים בתיקו, או לפחות בלי הכרעה ברורה.
כשלעצמי, אני מעדיף את האפיון "ממשלת כל הכישרונות" על פני "אחדות לאומית". זו האחרונה היא מראית-עין. אבל ניסיון לאסוף כישרונות מחייב מאמץ כלשהו להימנע מלכלול את הבלתי-מוכשרים מאוד.
אילו הייתי מתבקש לייעץ לבני גנץ, הייתי אומר לו לוותר על הצטרפות קבוצתית לממשלה, ולשלוח אליה רק יחידים מוכשרים במידה בלתי רגילה, כדי לנסות ולהציל משרדים שהיו נתונים לשרירות לבם של שרים לא הולמים במשך עשר שנים: ההיפך הפילוסופי והאתי מאוחנה במשרד המשפטים, לא-פרץ-ולא-בנט במשרד החינוך, אנטי-רגב במשרד התרבות, לא-כץ-ולא-חוטובלי במשרד החוץ. זה אגב מה שקרה ב-1806 בלונדון, כאשר ליברל נועז ששמו היה צ'ארלס ג'יימס פוקס נעשה שר החוץ. היעד: להעניק משב רוח רענן, אם גם חטוף, מפני שממשלת כל הכישרונות ממילא לא תוציא את שנתה.
אחר כך יהיה צריך אולי להתפנות כדי לשקול עיבוי קטנטן של סמכויות הנשיא, כדי שמפעם לפעם הוא יורשה לדחוף דחיפה קטנה לטובת ממשלה תקינה, בחזקת מלכת-בריטניה-פלוס, בלי כתר, אבל עם די הרבה שכל ישר.