פרופ’ עופר מרין / צילום: רפי קוץ
אני: מקצוען, טוטאלי, מוכן להקרבה כשצריך, לא נלחץ ויודע לקבל החלטות במצבי קיצון. ביקורתי ומאוד אוהב אנשים.
משפחה: סבא מצד אמא הוא נצר למשפחת סיטון, דור חמישי של ס"טים דתיים מירושלים, שעבד בטאבו של המנדט הבריטי. סבתא עלתה עם משפחתה מחלב שבסוריה לירושלים, ושם הם התחתנו. משפחתו של אבא חיה בכפר קטן בפולין, וכשלאבא מלאו שמונה ולאחותו שש הגרמנים שלחו אותם ברכבות לאושוויץ. סבתא הצליחה לגרום לכך שיבריחו אותם מהרכבת והם הגיעו לביתה של אניילה, שהייתה עוזרת הבית של המשפחה, והיא החביאה אותם שנה וחצי בצינוק קטן. כשהסתיימה המלחמה, הם הבינו שהם יתומים. אחרי יותר משנה דודה רחוקה מצאה אותם, לקחה אותם איתה לישראל וגידלה אותם בתל אביב.
אבא: פרופ’ שאול מרין. הוא הצליח להשלים מהר את הפער שצבר בלימודים, התקבל לעתודה לרפואה, התמחה ברפואת עיניים בהדסה, שם עבד עד סוף ימיו, והיה מבכירי רופאי העיניים בישראל. הוא מיעט לדבר על מה שעבר במלחמה ועל קשיי הקליטה בארץ. הניצחון שלו היה הקמת מחלקות העיניים הראשונות בשתי מדינות באפריקה. כשהתבסס כלכלית הוא תמך באניילה, שהצילה אותו.
את אמא, רחל, אחות בהדסה ובמסגרות לגמילה מסמים, הוא פגש במסיבה. הם השתתפו בה יחד בהגרלה וזכו באופנוע - ומכיוון שכבר היה להם רכוש משותף, הם החליטו להתחתן וילדו את שלושתנו.
ילדות: בית הכרם בירושלים. לא הייתי התלמיד הכי טוב. אהבתי כדורגל ומסיבות והייתי טוב בבנייה בלגו. השתתפתי בתחרויות, זכיתי במקום הראשון בתחרות בארה"ב ובקנדה, והייתי משוכנע שאהיה אדריכל. בדיעבד, אני מבין שלא הייתי מוכשר מספיק.
רפואה: אחרי שירות בצנחנים נרשמתי ללימודי רפואה בירושלים וטסתי עם מי שהייתה חברה שלי והיום אשתי לטיול בחו"ל, שם קיבלתי את ההודעה שהתקבלתי. את הסטאז’ עשיתי בניתוחי לב בשערי צדק, וטסתי עם אשתי וארבעת הילדים להתמחות בקנדה, בלי גרוש. חזרתי לארץ כרופא בכיר במחלקה לניתוחי לב. אחרי חמש שנים לקחתי על עצמי את תפקיד ההיערכות לחירום של בית החולים, פתחתי את יחידת הטראומה וניהלתי אותה 12 שנים. במקביל, למדתי מנהל רפואי בבן-גוריון ומוניתי לסמנכ"ל בית החולים. לפני כשנה, עם פרישתו של פרופ' יונתן הלוי, מוניתי למנכ"ל.
אורה: אשתי, מדריכת טיולים ובעלת חברת בוטיק שמלווה בארץ משלחות גדולות מחו"ל, עד הקורונה - אז היא עבדה הרבה יותר קשה ממני. הכרנו כשהיא הדריכה טיול ואני ליוויתי אותו כחובש ומאז אנחנו יחד. יש לנו ארבעה ילדים ואנחנו גרים במבשרת ציון.
שערי צדק: בית החולים מונה 4,500 אנשי צוות ו-1,000 מיטות, והוא ציבורי, אבל אחראי על התקציב שלו, מה שמצריך הסתמכות על תרומות ועבודה ביעילות כלכלית. אנחנו נמצאים כל הזמן בתת תקצוב ובכל זאת מצליחים להרחיב את חדר המיון ולהתחדש כל הזמן, ויחסית לבתי חולים אחרים מצבנו טוב.
קורונה: לפני שנה וחצי עשינו תרגול גדול של היערכות למגפה ואיך מפרידים בין מטופלים רגילים למטופלי מגפה. המשנה הסדורה שהכנו נשלפה עם גילוי הקורונה בסין, עוד לפני שהגיע אלינו המטופל הראשון. יש לנו כרגע מעל ל-15 חולי קורונה והאתגר המרכזי הוא לתת להם טיפול מיטבי ולרתום אנשי צוות לעבודה בתנאי חוסר ודאות. מעל 100 אנשים, בעלי משפחות, עובדים עם מחלה מדבקת ומסתכנים. אנחנו עוטפים אותם וקוראים להם "סיירת כתר" ואני גאה בהם מאוד.
בית חולים שדה: עברתי כמה תפקידים במילואים בחיל הרפואה, ובין היתר פיקדתי על בית חולים שדה של צה"ל, היחיד במדינה, שמיועד לסיוע באסונות המוניים ובאסונות טבע. היחידה הופעלה בעיקר בחו"ל עד היום.
פנאי: התחביב העיקרי שלי הוא ריצה, ודווקא בתקופות כמו עכשיו, ובנסיעות בעולם, אני מקפיד לרוץ כל יום שעה בחוץ, בטבע.
תפיסת עתיד: יעברו עוד כמה חודשים טובים עד שנחזור לשגרה מלאה ואז תהיה הקלה גדולה. הייתי בטורונטו בתקופת הסארס, ולראות את השמחה של האנשים שאפשר לצאת שוב לרחוב, לשבת במסעדות ובתי קולנוע - היה מדהים. צריך חוסן כדי לעבור את התקופה הזאת.