יונה הנביא. בידוד כפוי שהסתיים בטוב / צילום: Shutterstock | א.ס.א.פ קריאייטיב
אגורפוביה היא אחת ההפרעות הנפשיות המרתקות וגם המעציבות ביותר. בגדול, מדובר בפחד מיציאה אל מקומות (לרוב פתוחים), שבהם האדם מרגיש מאוים או לא מוגן, ונוכחות בהם. ומכאן, ומכיוון שהעולם הוא מקום מפחיד (קר שם בחוץ וגו'), מאיים ומבעית באופן כללי; ומכיוון שאין לבטוח באנשים, ומכיוון שכל אדם וכל מקום עלולים לטמון בחובם סכנה, כל שנותר לו לאדם הוא להיוותר במקום היחיד שבו הוא מוגן ובטוח מפני העולם, החברה ובני האדם - ביתו (שהוא מבצרו).
ונדמה, שבלית ברירה, האנושות כולה לוקה כעת - בעל כורחה - בהתקף אגורפוביה חמור. כל אדם הוא אויב פוטנציאלי. כל מקום עלול להיות בית גידול ואכסניה לנשא של הנגיף. לא בטוח שם בחוץ. ובגדול: אין לבטוח באיש. אפילו לא בבני משפחתך. אין לגעת באיש, אין להצטופף, אין לבטוח אפילו בהבל פיו של הזולת, קל וחומר של זולת שאינך מכיר, בקי בלו"ז שלו ובהיסטוריית תנועותיו. הקיצר - בידוד. בין שבטוב, ומתוך רצון ומודעות לשימור עצמי; ובין שברע - בהוראה מלמעלה, תוך אכיפה אגרסיבית (באיטליה מסתובבים פלוגות חיילים ברחובות הערים). בידוד. איש-איש לדל"ת אמותיו, למרחב המוגן שלו (הנה מושג מהעבר שמזכיר נשכחות מחורבנות למדי), לחדרו, לעולמו הפנימי, לכוחות הנפש שלו, לסבלנותו, ליכולתו להעסיק את עצמו מבלי להשתגע, ובעיקר - לאומץ הכרוך בלהיות לבד. לבד בבית, אבל גם לבד בעולם. כי בעת הזו, כולנו קצת בודדים לעצמנו, אבל גם האנשים האחרונים להיוותר על כדור הארץ. המציאות הדיסטופית מעוררת בנפש טריגרים אפוקליפטיים ורפרנסים תרבותיים שדוחקים את הדמיון של כל איש ואישה עד לקצה.
אבל יש גם היבטים חיוביים לבידוד. זמן איכות של פלוני עם עצמו. עצירה - גם אם עצירת חירום - של מרוץ החיים המטורף. נחיתה - גם אם נחיתת אונס - של מטוס הקרב שבו הכול טסים במהירות מסחררת לעבר היעד הבא, המשימה הבאה, הגירוי הבא, החרדה הבאה, המכסה הבאה שצריך להשלים. והנה: חריקת בלמים. ההצגה, מתברר, לא חייבת להמשיך. לא בכל מחיר, לא בכל אופן. אבל אליה וקוץ בה: רובנו לא יודעים להיות לבד. לא נדרשנו לכך מעולם. חונכנו לחיים חברתיים. אולפנו להיות חלק מקהילה. לפעול בקבוצות ולשתף פעולה עם הזולת. להיות בזוגיות, בתא משפחתי, בקבוצה, במערכת, בארגון, בכיתה, במסגרת. מיום שהתייצבנו על שתי רגלינו כהומו-ספיאנסים, תודרכנו להתלכד בשבטים - לטובת הגדלת סיכויי הישרדותנו. אחרי הכול, סיכויי ההצלחה שלנו בטבע בכוחות עצמנו לא היו גבוהים. הזדקקנו לשבט כדי לייצר כוח משותף קולקטיבי שיאפשר סיכויי הישרדות גבוהים יותר עבור הפרט.
והנה: היוצרות התהפכו. השבט הפך למקור סכנה. החברה היא מוקד האיום הגדול ביותר עבור הפרט. המסגרות שנועדו להשכיל אותנו, לפרנס אותנו, לבדר אותנו, לאחד אותנו, לאפשר לנו מרחב תנועה, מציאת בן זוג וגידול ילדים - כל מסגרות היסוד של החברה מסוכנות היום. איננו מאומנים לכך. הדבר נוגד את הדי.אנ.איי התרבותי והאבולוציוני שלנו. התפרקות החברה לפרטים ולבודדים היא צעד מקדים ערב אנרכיה בלתי נמנעת. ערב התממשותם של תסריטי אימה ממשפחת אדם לאדם זאב וכל דאלים גבר - בעוצמות מיתולוגיות, אולי. הן מעבר לפינה, נדמה.
הנפש: מבחן, חסד והזדמנות
יצירת סדר חברתי מוסכם, מתוך הותרת כל פרט לעצמו, היא פרדוקס מובנה. איננו יודעים כיצד לפעול לבד, כיצד לשהות לבד, וכעת יהיה עלינו להתגלח על זקן המציאות ולהתאמן ביחד - כל אחד בנפרד - על כישורי הבדידות שלו. נוסיף לכך את ממד האיום וסכנת החיים שמרחפים מעל לכול, ואת אי הוודאות הגורפת - ונגיע, בקלות מרובה, למסקנה שעניין זה לא יסתיים בטוב. אנשים עלולים לאבד את שפיותם. אולי לכפור בהוראות ולפעול לפי ראות עיניהם (הצבא נערך, המשטרה מתכנסת, המועצה לביטחון לאומי ושירותי הביטחון שוקלים להטיל מעקב על חולים ומבודדים כדי לאכוף את ההסתגרות המגוננת. גורל החברה הישראלית כולה מונח על כתפו של כל פלוני שחפץ לצאת לאימון ריצה, על גבה השחוח של כל אם חד הורית שמבקשת לצאת לחצר עם ילדיה, שעה שהיא אמורה להיות בבידוד. כולנו פצצות מתקתקות. אם לא היום - אז מחר. ואם לא מחר - אז מחרתיים). אפשר שנתחיל להלשין זה על זה. להסגיר זו את זו לשירותי ההצלה. ניכלא ונאסר במתקנים של המדינה בגין פעולה שבימים ימימה היא שגרה. אכן, העולם יורד מהפסים. החינוך האנושי, המבנה החברתי, דפוסי ההתנהגות שלנו, נטיותינו, אנושיותנו - כל אלה עומדים בסתירה לדרישה האוניברסלית הגורפת - התבודדו! עד יעבור זעם. או עד להודעה חדשה.
בנקודה שבה אגורפוביה אוניברסלית קולקטיבית, קלסטרופוביה, פאניקה ופרנויה נפגשות - בנקודה הזאת בדיוק, הנפש ניצבת בפני מבחן שאין לה כלי של ממש להתמודד איתו. קריאת ספרים? צפייה בסדרות? תפילת יחיד ממושכת? מדיטציות? בהייה נטולת תכלית בקירות החדר, בחלון או במעגלי החדשות האינסופיים? כמה זמן מסוגל אדם להתמיד בכך בלי לאבד את שפיותו? בהיבט הזה, כולנו שותפים לניסוי החברתי המרתק ורחב ההיקף ביותר בדברי ימי האנושות. תוצאותיו לא ברורות עדיין. ומי שסבור שנטפליקס היא התשובה - לא התנסה במכפלות חשבוניות של יום כיפור. גם לבינג' יש גבול. גם לקריאת ספרים. בטח למנוחה. בוודאי ובוודאי שלצריכת חדשות.
אבל, כאמור, מדובר בהזדמנות, אולי בלתי חוזרת, להתנסות בחוויה אישית, פסיכולוגית, וגם רוחנית, מסוג שהחיים אינם נוטים לזמן. לבחון את גבולות הסבלנות. לדחוק בשלוות הנפש ולאמן את שרירי ההמתנה, הציפייה, הקבלה וההכרה במציאות מתוך השלמה וללא מאבק. יש בזה גם חסד. יש בזה גם יופי נדיר ונשגב. יש בכך גם מבחן אמיתי לעמידותנו כבודדים. בעיקר כבודדים - רק אחר כך כפרטים בחברה.
ההיסטוריה האנושית, כמו גם התרבות, רצופות בדמויות שהתבודדו. חלקן מבחירה, חלקן מאונס. חלקן ירדו מהפסים, חלקן חוו צמיחה והארה והתגלות. חלקן הפכו לחיים-מתים, חלקן נתפסו מוזרות ואקסצנטריות. אבל כל אחד מהאנשים שיובאו ברשימה הזו השתמש בבידוד כדי להגדיר את עצמו, להפוך לאדם שנעשה, וגם לספר את סיפורו. כי אחרי הכול, בדידות היא סיפור של מסע. מסע פנימי. וזה, כידוע, המסע הקשה ביותר. אז אם ניתנה לנו ההזדמנות לעבור את המסע הזה, אפשר ונכון לנסות להפיק ממנה את הטוב שמגולם בה. וטמון בה גם טוב. אפשר ונכון להתייחס לבידוד ולסגר וכאל הזדמנות להיכרות עמוקה עם עצמנו, יכולותינו וטיבנו האמיתי. ואפשר שכל אחד בנפרד - וכולנו כחברה - נצא מהחוויה הפרטית הקולקטיבית הזאת אנשים שונים מאלה שנכנסו אליה. מי יודע, אולי אפילו אנשים מחושלים יותר, מבועתים פחות, עמוקים יותר, אמיצים יותר, אמיתיים יותר. וגם: טובים יותר.
הנה סיפורם של כמה וכמה מתבודדים מן המקורות, שבדידותם הייתה להם שיעור מרחיק לכת. וגם לנו.
משה רבנו: נסיקה אל מול צלילה
משה מצוי בדיאלוג מתמיד עם ה'. הקב"ה אצלו בחיוג מהיר. אחרי הכול - הוא גדול הנביאים. אבל משה נדרש להתבודד כאשר הוא עולה לקבל את לוחות הברית. הרי אי אפשר לקבל את המסמך הקדוש והחשוב ביותר בתולדות העם היהודי - לוחות הברית - ככה סתם. עליו להעפיל לפסגת הר סיני בגפו. שם, בפסגה ממתינה לו המתנה הרוחנית הגדולה מכולן. האין זה אחד הדימויים הפופולריים ביותר בתרבות המערבית, ובכלל? ממלך ספרטה, ערב הקרב נגד הפרסים, דרך הנזירים במזרח אסיה, ועבור בברוס וויין/באטמן - הכול נדרשו לעבור מסע פיזי אל פסגה - פיזית, רוחנית וסמלית) ושם לקבל את לוחות הברית.
בזמן מסעו ושהותו למעלה - ארבעים יום וארבעים לילה - הכאוס חוגג למטה. בני ישראל, התלויים על בלימה רגשית מרגע יציאתם את מצרים, מרגישים נטושים ונבגדים. הם בוחרים לברוח לחיקו המוזהב והמנחם של עגל הזהב. הם לא מסוגלים להיות לבד. הבדידות שנכפתה עליהם - בהיעדר מנהיגם - מוציאה אותם מדעתם, מערערת אותם ומחלישה אותם, והם מתפתים לפתרון הקל, הזמין, הכוזב.
והנה - בהצטלבות הזאת, של שני רגעי ההתבודדות, של משה מחד ושל עם ישראל מאידך, נולד אחד הרגעים המרכזיים בדברי ימי העם היהודי. בעוד בדידותו של משה מביאה אותו לשיאו הרוחני ולקרבה הפיזית והרוחנית הגבוהה ביותר שאליה הגיע אדם מאז ומעולם, בני ישראל באותו פרק הזמן צוללים לשפל העלוב והנמוך ביותר שלהם. בתקבולת ניגודית יפהפייה - ככל שזה מעפיל, אלה שוקעים. ככל שזה נוסק, אלה צוללים. תידרש תקופת התבודדות נוספת - לא לפני אקט דרמטי ודמונסטרטיבי של השלכת לוחות הברית - לפני שבני ישראל יזכו בלוחות הברית 2.0. ואומנם, משה מעפיל בשנית אל הפסגה. עד כדי כך היה כוחו הרוחני גדול, שהצליח לעשות מסע שאיש לא עשה לפניו - פיזית ורוחנית - פעמיים (!), כדי להעניק לעם את לוחות הברית, קודש הקודשים של עמנו.
והלקח פשוט ויפה גם כאן - תוצאותיה של ההתבודדות שונים מאדם לאדם. אדם חזק וחסין, שאמונתו משמשת לו שריון וגם כנפיים, יזכה פעמיים להתגלות טמירה; אלה מאיתנו שיבקשו מפלט מהיר ופתרון קל מפני חרדת הבדידות, יאבדו את הסיכוי למתנה הרוחנית הכבירה. עם ישראל היה בר מזל שהיה לו משה רבנו שכזה, שהתנדב להתבודד ולסכן את עצמו עבור כל הקהילה; אבל הקהילה עצמה, וכל איש בתוכה - יש להם דרך ארוכה לעבור ושיעור משמעותי ללמוד בטרם יהיו זכאים לשי כזה מהבורא. התבודדות היא מבחן. לבד הוא אתגר. ומי שלא עומד בו - נפגע. לפעמים אפילו נענש.
אליהו הנביא: תנאי להתפתחות רוחנית
בברחו מפני אחאב המלך, אליהו התשבי - אחת הדמויות הרוחניות והנשגבות ביותר הנזכרות בתנ"ך - בוחר להסתתר במערה ולהתבודד בה. 40 יום ולילה נמשכת ההתבודדות מרצון ומבחירה. ובסופה מה? התגלות אלוהית. ראשית, ערב הכניסה לבידוד, הוא נתקל במלאך האלוהים - כבוד שרק מעטים זכו לו - וזה מבקש ממנו לאכול. מדוע לאכול? כי אליהו מת אינו מועיל לאיש, גם לא לקב"ה. עליו לאכול כדי לחיות. ואז - ההסתגרות במערה. על אופייה לא מסופר הרבה, כמו גם על תוכן מעשיו ומחשבותיו של אליהו.
אליהו מתבודד לא כאקט של הישרדות, אלא כמעשה של מחאה. העולם שבחוץ, שמפניו הוא בורח - הוא עולם של עבודת אלילים וכפירה ושפל מוסרי. אדם בעל שיעור קומה כזה אינו מוצא את מקומו עוד בקרב חבריו לעם ולחברה. עליו להתרחק. להזדכך בבדידות ולהיטהר באמצעות הלבד. ומה תוצאות ההזדככות הזאת? קפיצה רוחנית. עליית מדרגה פנימית שבסופה התגלות של הבורא אליו ודיאלוג עם אלוהים. המסר ברור ופשוט, גם מבעד לעיניים חילוניות - התבודדות היא תנאי להתפתחות רוחנית. ובמקום שבו האדם נאמן לעצמו ולבדידותו ומתנכר לכול, להוציא רוחניותו, הוא לא נעזב. הוא מוצא שהוא לא באמת בודד. אחרי הכול, אלוהים איתו.
יונה הנביא: קפיצת ראש אל מימי הבדידות
יונה הוא השלישי בסדרה של אנשי רוח, נביאים ומנהיגים יהודים, שנקלע לבידוד. הבידוד שלו היה יוצא הדופן מכולם. אחרי הכול, בטן של לווייתן היא מקום מאוד ייחודי להתבודד בו. הבידוד הזה נכפה עליו, מן הסתם, אבל גם מהעז הזה יצא מתוק. יונה, איש של אמת ואור אשר פועל במרחב של הפקרות והידרדרות מוסרית, מתבקש להתריע בפני תושבי נינווה על הצפוי להם, אם ימשיכו בחייהם ההדוניסטיים, בהתמכרות שלהם לעבודה זרה, להבלים, לאינסטגרם, למסעי שופינג בחו"ל, לפולחני אוכל במסעדות יוקרה ולווריאציות על דקדנס. הוא אמור להזהיר ולהזכיר כי לחיים המופקרים האלה יש מחיר. הוא נדרש להבהיר כי סבלנותו של הבורא עומדת לפקוע. שהאדישות, האנוכיות, האינטרסנטיות, צרות העין והאגואיזם - סופם הכחדה וחורבן.
אנשי נינווה אוכלים ושותים היום כאילו אין מחר, וזה עקום ומעוות ומסוכן. לא זו הסיבה שקיבלו חיים מהקב"ה - כדי להתמסר לגוף ולהנאות החיים, כדי לחיות חיים ריקים ושטחיים. אם זה מה שהם עושים בשי של הבורא - החיים - אפשר שאינם ראויים להם. שנים רבות לפניהם, תושבי סדום ועמורה לא הפנימו את הקונספט. גם קהילתו של נוח צפצפה על הכול מתוך תחושה שאין דין ואין דיין ושהארץ לעולם תעמוד על מקומה. אפס כי - ביג מיסטייק. אלוהים מביט מהצד - מרמז, מבקש מפורשות, מתריע, שולח שליחים, ולבסוף: מאבד סבלנות ומוחה את הכול ואת כולם. ריסטארט? שיהיה. ככה אי אפשר להמשיך. לא עם האנשים האלה, לא בצורה הזאת.
אבל יונה מתמהמה בשליחותו. הוא חוטף רגליים קרות. ככל הנראה, לא משוכנע בבהירות ובאיתנות המסר, ובכוחו להעבירו לעם. חרדת ביצוע קוראים לזה היום. ואחרי זמן, בדרכו לעיר על סיפונה של אונייה, מאוכזב מעצמו, בעיצומה של סערה בלב ים, מצביעים עליו יתר המפליגים כעל הסיבה לסכנה, והוא מציע להם פתרון - להשליך אותו לים.
יונה בוחר בזירה הרחבה ביותר להתבודדות על פני כדור הארץ: הים. 70% משטח כוכב הלכת הזה הם ימים ואוקיינוסים, ושם - בקרב המים הרבים והגדולים, ודגת הים, הוא מבקש למצוא את עצמו. בבדידותו. כמובן שנעשה לו נס ונשלח לו לווייתן להיות לו מקום התבודדות, ובבטנו הוא שוהה שלושה ימים ולילות, עד שמתוך הלבד הבודד ביותר שניתן להעלות על הדעת, צומח כוחו, וכאשר הוא מוכן וכשיר, הוא נפלט אל חוף הים, שם הוא מבצע את שליחותו נאמנה.
למי שאינו מאמין, אין הכרח לראות בסיפורים הללו עובדות היסטוריות. איש באמונתו יחיה. אבל הסיפורים הללו מן המקרא, טומנים בחובם מסרים ונמשלים רוחניים ואנושיים שגם האדם הלא מאמין יכול להפיק מהם תועלת ולמצוא בהם יופי. מי מאיתנו לא ניצב בפני משימה שחשש שהייתה גדולה מכפי כוחותיו (תהא זו שליחות רוחנית, התייצבות בפני קהל למצגת חשובה, או סתם אתגר המצריך מאדם לגייס לו תעצומות נפש)? מדובר בחוויה אנושית בסיסית - התמודדות עם פחד ועם ספק.
הפתרון שמצא יונה היה צלילה והתכנסות והתבודדות ושימת מבטחו בכוחות גדולים ממנו. כוחות טמירים ממנו? אז זהו, שלא. פנימיותו של יונה הייתה ערוכה ונכונה לאתגר ומסוגלת לו. אבל הוא היה זקוק להתכווננות, לצלילה פנימית אל הים העצמי שלו, כדי לחלץ מתוכו את מה שהיה חבוי במעמקיו הפנימיים כל הזמן. וכשהושלך למים, בלי לדעת אם ישרוד או יובס, נמצאו לו ההצלה והתשובה. כי גם ההצלה וגם התשובה מצויות בתוכנו. צריך להיות אמיץ מספיק כדי לבטוח בכוח הפנימי, ביכולת להתמקד, להתכנס, לגייס את האוצרות שעומדים לרשות כל אחד ואחת, ולקפוץ ראש אל מימי הבדידות. במעמקי כל חוויית בדידות מצוי גם לווייתן, מלמד אותנו ספר יונה. וכאשר אדם מוכן להסתכן בלבד, בלא נודע, באי הוודאות - הוא גם ימצא גמול. זה התנ"ך, אבל זה גם ניו אייג' וקואוצ'ינג ופסיכולוגיה מערבית - וזה נכתב הרבה לפני הקורונה. צריך פשוט לקרוא. ללא דעה קדומה.
איוב: בדידות שהפכה לברכה
איוב הוא אולי המתבודד הטרגי ביותר בהיסטוריה. התבודדותו הייתה תוצאה של נטילת כל סביבתו ממנו. ילדיו, עובדיו, אפילו רכושו. הוא נשאר לבד, באמת. מדוע? מבחן אמונה. מבחן אומץ. מבחן אופי. ה' והשטן בוחנים את אמונתו של איוב. איש טוב היה איוב. ישר דרך ותמים. אבל לפעמים, לא מספיק להיות איש טוב. כי העולם הזה מורכב. כי החיים האלה לא מובנים עד הסוף לאיש. כי המסמרות שאנו קובעים לדברים, כדי שנבין את העולם הזה ונדע להתמצא בו, אינן מוחלטות. מושגי הטוב והרע אינם מוחלטים. מה שטוב במקום אחד, עלול להיות רע באחר. מעשה שנחשב לא מוסרי במדינה אחת, עשוי להיות ראוי להערצה במדינה אחרת. ככה זה. מוסר הוא פונקציה של גיאוגרפיה. טוב ורע תלויים בעיתוי, מיקום, שפה, תרבות, היסטוריה, מסגרת ערכית והיסטורית.
במציאות כה מופשטת - שבה כוחות הרוע פועלים בעולם ומשתעשעים לא אחת בגורלו של אדם - חידת "צדיק ורע לו ורשע וטוב לו" היא הדילמה המוסרית והפילוסופית המורכבת מכולן. למה תינוקות מתים? מדוע השואה פגעה גם באנשים מאמינים וישרי דרך? למה הקורונה עיוורת? למה אנשים טובים נפגעים מנגיף חסר פנים ומתים טרם זמנם? איפה ההיגיון המוסרי? היכן הצדק? האדם מבקש צדק וסדר כי הוא מבוהל מהאפשרות שהכול שרירותי, כפי שטוענים האתאיסטים. גם אתאיסטים, אגב, מבקשים נחמה בסדר ובהיגיון. הם פונים למדע לתשובות. זה טבעי. ככה עובדת נפש האדם מימים ימימה. עולם שאין בו שום חוקיות הוא עולם מאיים ומבעית. אז אלה נאחזים באמונה, ואלה במדע. ההבדל ביניהם שולי, אם בכלל קיים. שניהם מבקשים סדר ותשובות לחיים שאין בהם סדר ואין בהם תשובות.
נחזור לאיוב ולבדידות שנכפתה עליו. איוב הפך לכלי משחק פילוסופי בין הטוב לרע - בין ה' לשטן. אבל כשם שאלוהים הוא לא רק טוב מוחלט, כך גם השטן אינו רע מוחלט. המשחק של שניהם בגורלו של איוב הוא הזדמנות להרהור עמוק מה הוא טוב ומה הוא רע בעולם ובחיים האלה. אלוהים עומד מהצד כאשר השטן מתעלל באיוב. זה אינו מעשה "טוב" לפי שום קריטריון. למעשה, יש אפילו חוק בספר החוקים הישראלי כנגד עמידה מהצד אל מול רוע המתרחש לזולת. לפי הדין הפלילי בישראל ובמדינות רבות אחרות - מדובר בשיתוף פעולה לכל דבר ועניין עם דבר עבירה. אז אלוהים בכבודו ובעצמו נותן ידו לאחד האקטים הסדיסטיים ביותר שעבר אדם מאז ומעולם - רק כדי לנצח בוויכוח סופיסטי! איזה אל הוא זה, שמשתעשע ככה בחיי יצירי כפיו? ולא סתם יצירי כפיו - כי אם הקרם-דה-לה-קרם - איוב: איש שציית לכל החוקים, נהג לפי כל הכללים והיה מסור ונאמן וצייתן. למה דווקא הוא נפל קורבן לטרגדיה הזאת?
למה הקורונה פוגעת ללא הבחנה באנשים? אולי כי ככה סתם. כי ככה זה. כי דברים רעים קורים לאנשים מכל הסוגים. האסון ממתין, אורב, לפתחו של כל אדם, באשר הוא, באופן עיוור. זו דרך אחת לפרש את הדברים. אבל ספר איוב הוא ספר פילוסופיה חשוב. הוא גם ספר שכל קואוצ'ר מוכרח לקרוא - הרבה לפני "הנזיר שמכר את הפרארי שלו". ספר איוב הוא ספר הדרכה לחיים בעולם של חוסר ודאות ואקראיות. ספר איוב הוא מדריך הטרמפיסט לגלקסיה שבה כולם עיוורים ונעדרי בינה. אחרי הכול, קשה להודות בכך, אבל אנחנו לא באמת מבינים לעומק את הסיפור הזה שהוא מציאות חיינו. וספר איוב מנסה לתת לנו כלים להתמודד עם שרירותיות ועם אכזריות נעדרת הסבר וסיבה.
לפי ספר איוב אין סיבה לאכזריות. היא חלק מחיינו. העובדה שאנשים ברחבי כל העולם מתים בייסורים מקורונה, כמו גם מבועתים וכלואים בחדריהם מפחד הזוועה האפשרית, אינה נובעת מאי ציות לטוב או מבחירה ברע. עובדה: איוב בחר בטוב, ולמרות הכול - הרע מכול קרה לו. והעובדה שהספר הזה, שעלול להרתיע אנשים מפני בחירה באלוהים כמקור הטוב, כלול בתנ"ך, מרמזת לנו שיש משהו שאנחנו מפספסים בסיפור הזה. שיש לאסונות של איוב ובדרש שלהם קומה נוספת, איזו שכבה פילוסופית ותודעתית שעלינו להתחפר בתוך ואל תוך ומתוך עצמנו כדי להבין.
נחזור לבדידות. בסופו של דבר, איוב נותר בודד. הוא מאבד את כל עולמו, תרתי משמע, וחש גם כמי שנעזב על־ידי אלוהיו. אין יותר בודד מזה - לאבד את כל משפחתך, סביבתך, רכושך, ואפילו את הדבר היחיד שהחזיק אותך יציב בחיים הכאוטיים האלה: אלוהים. אבל איוב לא מאבד את אמונתו. הבדידות היא מבחן לאמונה. קולות מתחילים לנגן בראש. שדים מתחילים לחולל. קל מאוד, כמעט מתבקש, לפנות לעגל הזהב. לומר "פאק איט, אין אלוהים. הכול קשקוש" ולהפוך לאדם אחר. לאבד את צירך המוסרי, הפנימי, האמוני, הערכי. אסונות גורמים לזה לפעמים. אבל איוב נאחז בפנימיותו.
בניגוד למשה ולאליהו, שהתבודדו ומיד תוגמלו - איוב נעזב וחוטף עוד בומבה ועוד, וצריך (הרי זה המעשה המתבקש ממש!) לזנוח את אמונתו ואת עצמו, ולברוא תחת איוב הישן והטמבל איוב חדש, מפוכח ונעדר נאיביות. אבל איוב מתעקש. ככל שהוא מתענה וסובל וחווה יותר ויותר זוועות, כך הוא מעמיק לנבור בתוך נפשו ובתוך עצמו ומזדכך. הוא מתנתק מהבשר והחומר ומכל מה שהגדיר אותו - ומגדיר אדם - בעולם הזה ובחיים האלה, והופך להיות אדם חדש. איוב משופר, משודרג, מיטבי. איוב שאינו תלוי עוד בדבר להוציא הכרתו הפנימית שכל מה שנותר לו, שכל מה שמגדיר אותו באמת, הוא אמונתו. ואמונתו של איוב היא עצמו. היא איוב. יותר מילדיו, מבני ביתו, מרכושו, ממעמדו בעולם - איוב הוא קודם כול הגרעין שהוא עצמו. כי הבדידות שנכפתה עליו, באכזריות שטנית שכזאת, הפכה לו לברכה. למקור חוסנו האמיתי. הנה כי כן: הוא מצא את איוב. ובמקום שבו הוא פגש את עצמו באמת, הוא הפך לבלתי מנוצח. למי שגבר אפילו על השטן. אפילו על הבורא. איוב צמח מתוך האסון ומתוך הבדידות להיות, אולי, האדם המחושל ביותר בהיסטוריה. ולבטח האדם הכי קרוב להכיר את עצמו. ומתוך הבדידות והכרת עצמו - איוב הוא גם אולי האדם הראשון שהבין את העולם הזה ואת החיים האלה באמת. אבל באמת.