ראש הממשלה נתניהו דורש מהציבור להישאר בבתים / צילום: קובי גדעון, לע"מ
אנו נמצאים בימי חירום של משבר אפידמי עולמי. שגרתנו הופסקה, והסימן המובהק לכך הוא דרך קבלת ההחלטות והפעלתם של צווים ותקנות שעת חירום שמאפשרים לממשלה לקבל, במהירות וכמעט ללא פיקוח, החלטות חסרות תקדים שבצדן השלכות כבדות מרחיקות לכת על שגרת חיינו. בכל משבר בסדר גודל כזה נדרש הציבור להתגייסות, לשיתוף פעולה ולציות להחלטות שרק בדיעבד נדע אם היו נכונות ושקולות או שמא חפוזות והיסטריות.
אולם, על מקבלי ההחלטות להבין שבחברה דמוקרטית, פלורליסטית ודעתנית כבישראל, תנאי הכרחי ליישומם היעיל של צעדי המדיניות הנבחרים לצמצום המשבר הוא אמון הציבור במנהיגיו ובצעדים שעליהם הורו. לכן, על מנת להשיג את שיתוף הפעולה החיוני של הציבור נדרשים מקבלי ההחלטות לדיווח תמידי ובהיר של תמונת המציאות לאשורה, ושקיפות מירבית ביחס לאופן קבלת ההחלטות וההיגיון שביסודן.
בימים אלה התבשרנו מפי ראש ממשלת מעבר על מספר אמצעים מגבילים נוספים בהם נוקטת הממשלה להאטת התפשטות הנגיף. המהלך הראשון שעליו הודיע ראש הממשלה היה התחקות אחר חולי הקורונה והחשודים כנשאים באמצעי ריגול דיגיטליים חסרי תקדים, שנתקלו בביקורת ציבורית עזה ובהתנגדות של חברי ועדת המשנה למודיעין של הכנסת, ולמרות זאת עברו בחטף במהלך הלילה, באמצעות תקנות שעת חירום שאושרו טלפונית על ידי השרים.
אין דרך אחרת לתאר את המהלך, והוא נעשה במחשכים בניגוד להבטחות, ללא כל ביקורת שיפוטית או פרלמנטרית, מבלי להתמודד עם השאלות הקשות והחלופות שהציגו בעניין זה מומחים מקרב החברה האזרחית והאקדמיה, ובלא שפורסמה לציבור חוות הדעת של היועץ המשפטי לממשלה שהכשירה את המהלך, מסמך שהתנועה לחופש המידע עומדת על פרסומו לציבור.
המשפט הבינלאומי הכיר במצב בחירום כמרחב נורמטיבי שבו למדינה נתונה הרשאה זמנית להשעות זכויות פרט ולפגוע בהן. לכאורה, מגפה עולמית מהווה הצדקה קלאסית להפעלת סמכויות מצב החירום, אך חשוב לשים לב שבישראל ננקטים בימים אלה צעדים רבים מכוח ההכרזה המתחדשת על מצב החירום מאז קום המדינה, מכוח דברי חקיקה מנדטוריים שאבד עליהם הכלח כפקודת בריאות העם, ומכוח סמכויות שב"כ למאבק בטרור שטיבן נסתר מעין הציבור גם עתה. נוכח זאת, ובהינתן שבמציאות הישראלית המורכבת מובילה את ההתמודדות עם המשבר ממשלת מעבר שבמעבר, בהיעדר פיקוח יעיל של הכנסת שידיה כבולות בידי איסור ההתקהלות - במצב זה, הלגיטימציה לפעולות השלטון שברירית מתמיד, ולכן שקיפות ודיווחיות מירבית מצד הממשלה היא צו השעה לא פחות מהגיינה וריחוק חברתי.
ככל שהמצב יסלים, כפי שהכל צופים שיקרה, כן יהיה שיתוף הפעולה האזרחי מרצון מאתגר וקשה יותר להשגה. אולם, אין מנוס מההבנה שהאפשרות האחרת, שעניינה כפיית ציות ופחד באמצעות אמצעי שליטה פוגעניים וסנקציות, אינה מתקבלת על הדעת: בשונה מסין או סינגפור, החברה הישראלית אינה מורגלת בציות עיוור, בלשון המעטה, ולא תעבור על כך בשתיקה. לכן, הדרך היחידה שבה נוכל להתגבר על המשבר תהיה להבטיח שהציבור יוכל להמשיך לפקח על ההחלטות שמתקבלות, לבקר אותן, להשפיע עליהן - והודות לכך גם לתת בהן אמון ולהישמע להן.
בהתאם, על ראש הממשלה ומשרד הבריאות לחדול לאלתר מניסיונותיהם לצייר את המציאות בצבעים שאינם תואמים לדיווחים בתקשורת, להתחיל להשיב גם לשאלות קשות, ולהציג לציבור בבהירות את מצבה האמיתי של מערכת הבריאות, לרבות מספר הנבדקים לאשורו, מלאי מכונות ההנשמה וציוד המיגון לצוותים הרפואיים. עליהם להפנים שלשם הצלחת המאבק בנגיף, הכרחי לקיים בזמן אמת קשר רציף עם הציבור, לשתף אותו בקבלת ההחלטות היכן שניתן, ולדאוג להנגיש את כל המידע הזמין והרלוונטי להבנת טיב המשבר והאמצעים לבלימתו ובתוך כך ובהמשך למהלך האחרון, על הציבור להבין מה נעשה עם אותו מידע המצוי בידי השב"כ, מי חשוף לו וכיצד הוא נשמר ומטופל בשגרת החירום.
הכותבת היא מנכ"לית התנועה לחופש המידע