"אתם לא מסתכלים לטווח הארוך, וזה מעצבן אותי. ההתנהלות שלכם חסרת אחריות באופן מוחלט. אתם יכולים להידבק ותצטרכו להיות בבידוד, ומעצבן אותי שאני זו שצריכה להסביר לכם את ההשלכות של זה כמו לילדים קטנים. זה ממש מרגיש ככה, כאילו שאתם הילדים ואני ההורה המבוגר". כך כתבה לאחת משתינו המילניאלית הפרטית שלה כאשר זו העלתה בדעתה לממש בכל זאת טיסה לחו"ל שכבר שולמה ללא אפשרות החזר, למרות משבר הקורונה.
האם המקרה הזה הוא מייצג? האם ילדי דורות ה-Y וה-X אכן חרדים מהקורונה יותר מאשר הוריהם והסבים שלהם שמשתייכים לדור הבייבי בומרס (ילידי 1945-1965)? קשה כמובן להסיק כרגע מסקנות גורפות - ורמת חרדה היא קודם כול עניין תלוי אופי ואישיות - אבל לפחות על פניו, נדמה כי להתייחסות אל המגפה העולמית, שהאנושות לא ידעה כמוה כבר עשורים רבים, יש בהחלט מאפיינים דוריים.
בנים רבים להורים מבוגרים שמוגדרים כעת כקבוצת סיכון (החל מגיל 60) מרגישים כיום שהם צריכים לקחת על עצמם את התפקיד ההורי, ועומדים לא אחת נבוכים ומתוסכלים מול הוריהם שלא ממש משתכנעים לנהוג במידת הזהירות הראויה, לפחות זאת שנדרשת בעיני ילדיהם.
את הפער הזה אפשר כמובן לנסות ולהסביר בדרכים רבות. בני הדורות הצעירים יותר הם ברובם ילידים דיגיטליים שמשועבדים למידע ולגירויים מהירים. הם עשויים להיות מושפעים יותר מכל פוש מאתרי החדשות, ונטועים כמובן עמוק בתוך השיח שמתנהל ברשתות החברתיות ובקבוצות הווטסאפ.
הוריהם, לעומתם, שייכים בהכללה לדור מרדן, שסלד מההתנהלות של הוריו, מקושרים לתרבות האנטי ממסדית של שנות ה-60, ואולי יותר מכול ומעבר לכל זה - כלל לא מרגישים זקנים כיום, ומסרבים בתוקף, או לפחות מתקשים מאוד, לחשוב על עצמם כעל מי שנכללים כעת במה שמכונה "קבוצת הסיכון".
טלי נתיב עירוני, 73, שלחה בימים האחרונים לחברים שלה את הודעת הווטסאפ הבאה: "אתם יודעים, מדברים עכשיו על אוכלוסייה בסיכון - וזה אנחנו. אני נעלבת, אני לא מקבלת את זה בכלל".
"הרחיקו מאיתנו את הנכדים", היא אומרת בשיחה עם G, "היום סגרו לי את הבריכה ואת הפילאטיס והפלדנקרייז, ואם יסגרו לי גם את המספרה - אין לי בשביל מה לחיות. מזל שאגרתי נייר טואלט שאוכל לבכות ולנגב את הדמעות. לא מספיק קוראים לי אוכלוסייה מבוגרת - אני גם לא איראה טוב?", היא צוחקת ואז עוברת לצטט אִמרה משעשעת שקיבלה מחברים: "האם עדכנו את הקורונה ש-60 זה ה-40 החדש?".
במילים אחרות, אנחנו מסרבים להזדקן, אפילו אם מדובר בענייני בריאות הקשורים למגפה שמשתקת את העולם.
"אנחנו נראים טוב, מסתובבים עם ג’ינס וטי שירט, ומרגישים טוב. מרגישים צעירים. אז אנחנו לא מוכנים לתווית הזאת 'זקנים'".
ומה אומרים הילדים?
"הילדים קוראים לי אוכלוסייה בסיכון. אתמול הם היו פה והיה קצת לא נעים כאשר הבת שלי אמרה לנכדות לא לחבק את סבתא. כמובן שניגשתי וחיבקתי אותן. מה, הנכדות שלי כאן ולא נתחבק?".
ובכל זאת, את לא מפחדת?
"אולי משהו לא בסדר איתי", היא צוחקת, ומרצינה. "אנחנו, בני הדור שלי, עברנו דברים, שכלנו חברים, אני לא מודאגת, וכל מי שדיברתי איתו מבני דורי לא היה בלחץ או מודאג. אנחנו ישנים מצוין בלילה. צריך גם לזכור שהדור שלנו, לפחות אלה שכבר יצאו לגמלאות, יותר מוגן ברמה הכלכלית, הפרנסה שלנו אינה בסכנה, לא יוציאו אותנו לחל"ת או יפטרו אותנו. אולי הפנסיה תיפגע קצת. לכן, אנחנו בסוג של בועה. מה שכן, יש חשש לגבי הילדים, וכל יום אני מתפללת שלא יקרה משהו במקומות העבודה שלהם".
וכאשר הבריכה והפילאטיס עוד היו פתוחים, הילדים ביקשו ממך לא ללכת?
"התלבטתי איתם בקול רם. אמרתי להם: 'הבריכה היא באוויר הפתוח, ובקבוצת הפילאטיס יש רק חמישה אנשים'. אני יודעת שאלה תירוצים טיפשיים, כי גם באוויר הפתוח מישהו יכול לעבור לידי וגם בקבוצה של חמישה אנשים אחד יכול להדביק. אבל הם קיבלו את זה. מה הם חושבים בינם לבין עצמם ועד כמה הם דואגים לנו, אני לא יודעת".
"שום דבר לא ישאיר את אבא בבית"
לפני כשבוע התפרסמה באתר "ביזנס אינסיידר" כתבה שכותרתה "מילניאלס מתוסכלים מספרים שהם לא מצליחים לגרום להוריהם המזדקנים לבטל את הקרוזים, להפסיק ללכת לכנסייה, ולקחת את הקורונה ברצינות". וזה לא רק בחו"ל. העיתונאי שאול אמסטרדמסקי העלה בטוויטר ציוץ מודאג, שבו שאל: "תגידו, גם אתם רבתם עם ההורים שלכם בימים האחרונים שיפסיקו לעשות שטויות ולהסתובב במקומות הומי אדם? זה מרגיש לי כאילו הם אומרים יאללה־יאללה אנחנו גדלנו אחרי מלחמת העולם השנייה, קטן עלינו".
הציוץ גרר תגובות רבות של הזדהות, ורבים סיפרו שהם מתווכחים עם ההורים שלהם ומנסים לגרום להם להיזהר יותר - אך ללא הועיל.
מיכל קוריאט, מנכ"לית טרנסקום ומייסדת עמותת "חיבוק ראשון", סיפרה בתשובה לציוץ כי "אחרי נאום חוצב להבות ומנומק לאמא שלי למה היא ואבא צריכים להישאר בבית, היא ענתה לי: ‘תרגיעי’". להוכחת טענתה, היא אף צירפה לשרשור את תכתובת הווטסאפ שבה היא מסבירה לאם כי מדובר בסכנת חיים בהינתן שהיא בת 76 והאב בן 80.
בינתיים, האם, רחל קוריאט, באמת ויתרה בשבוע האחרון על שיעורי הפילאטיס שלה, שממילא כנראה לא התקיימו, אבל בעלה, משה, המשיך ללכת לעבודתו במשרד האדריכלים שלו בירושלים, ובדרך חזרה עבר בבית המרקחת ובבנק. "אבא שלי", אומרת מיכל, "אם לא יאזקו אותו לבית, שום דבר לא ישאיר אותו בו".
והאם רחל מנסה להסביר: "נכון שאנחנו בגיל הסיכון, אבל אנחנו אנשים בריאים ופעילים. אני עושה רכבות הרים עם הנכדים, מצנח רחיפה, סקי, אז אני לא אסגור את עצמי עכשיו בבית ואעצור את החיים. אני כן משתדלת לא להגיע למקומות הומי אדם, אבל ללכת לפגוש חברה ולסופר - אני אמשיך בזה, לא אשים את עצמי בסגר בבית".
ובכלל, היא ממשיכה, "אנחנו אולי בגיל המסוכן, אבל טפו טפו טפו, אנחנו אנשים בריאים בלי מחלות רקע בסך הכול, ואם נחטוף את זה לא בהכרח נמות. עברנו את פרעה - נעבור גם את זה".
ממה לדעתך נובע הפער הזה בין האופן שבו הבת שלכם מיכל מסתכלת על הקורונה לבין האופן שבו אתם מסתכלים על זה?
"מיכל היא תמיד יותר חששנית ויותר דואגת. אם ילד מרגיש לא טוב היא הייתה לוקחת אותו למיון, אני הייתי אומרת: בוא נחכה".
אז זה משהו שהוא אינדיבידואלי למיכל, או שיש כאן מאפיינים דוריים?
"יש בין החברים שלנו לא מעט שחוששים, אבל בגדול רובם באמת לא חושבים שצריך לעצור את החיים. אולי זה באמת דור אחר. עברנו דברים. ה-טראומה זה מלחמת יום הכיפורים. שם באמת הייתה חרדה קיומית. במישור האישי, עברתי חוויה של סרטן, ניתוחים וכימותרפיה".
אז את אומרת: קורונה קטן עליי.
"כן".
"היא אמרה לי: 'הסיכון זה לקשישים, ואנחנו בריאים'", מספרת מנגד הבת המודאגת. "אמא שלי אף פעם לא הייתה חרדתית. היא חיה את החיים שלה בלי חרדות. אצל אבא שלי זה מכיוון אחר. מצד אחד, הוא יכול להתעלף כשהוא רואה מחט. מצד שני, הוא מתעלם מההודעות שאני שולחת לו בכל מדיה אפשרית. פשוט לא עונה לי. אני ממש בעד לאכן לו את הטלפון".
ממה לדעתך נובע היחס השונה לקורונה?
"אני חושבת שלאנשים מבוגרים יש קושי להיות לבד ולהפסיק פעילויות, וזה מתחבר למקום של זִקנה ושל מוות. אני לא חושבת שהם שאננים, אלא שהפחד מעצירת החיים גובר על הפחד להיפגע מהקורונה. אני רואה את זה גם אצל חמותי, שעדיין עובדת. היא התלבטה אם להמשיך ללכת לעבודה והחליטה שכן".
אולי זה קשור גם לדברים שהם עברו כבר בחיים שלהם?
"זה שילוב. אולי הם באמת מרגישים שהם עברו דברים קשים יותר ומה שלא הורג, מחשל. זה משתלב עם הצורך להרגיש פעילים, השבירה של הפעילות השגרתית היא הכי נוראית".
הפסיכולוג הקליני ד"ר דוד זוהר מזכיר כי "אנשים מבוגרים יותר הם גם יותר מנוסים ושקולים ועברו דברים בחיים, לכן רובם פחות חוששים". יחד עם זאת, הוא מציין כי "ממה שאני רואה בקליניקה, יש כאלה ויש כאלה. יש גם כאלה שמאוד חוששים. זה מעלה באופן טבעי את נושא חרדת המוות, שנוכח יותר אצל מבוגרים".
והצעירים שאתה פוגש חוששים יותר?
"אני לא מרגיש שכל הצעירים בהכרח יותר לחוצים, אבל אני שומע צעירים שדואגים להורים ולסבים ולסבתות שלהם. למשל, הייתה כאן מטופלת שהביעה דאגה לא על עצמה אלא על המבוגרים במשפחה. היא אמרה: 'אני צעירה, מקסימום תהיה לי שפעת קצת קשה, אבל עבורם זה מסוכן'. אני שומע מלא מעט צעירים שפחות מפחדים לחלות, ויותר מפחדים להדביק את ההורים בני השישים פלוס. זה גם המסר שמגיע מהשלטונות, כאן ובמדינות אחרות. כך שהצעירים פחות חוששים להם או לילדיהם, כי זה פחות מסוכן להם, אבל הם בהחלט מוטרדים מכך שהמבוגרים ייפגעו".
"מנטליות של תקופה אחרת"
"לפני חודש, כשהתחיל סיפור הקורונה, ביקשתי מההורים שלי שיפנו לרופאת המשפחה ושיצטיידו בתרופות לפרק זמן ארוך", מספרת ש’ (השם המלא שמור במערכת), בת להורים בני 75. אמא שלי עברה השנה שלוש פעמים דלקת ריאות, וקודם כול צריך שיהיה מכשיר אינהלציה בבית וחומרים עבורו. ביקשתי מהם שיצטיידו, אבל הם ענו לי: 'זה לא דחוף'. ככה נדנדתי להם וכל הזמן נתנו את אותה תשובה. אז מתי יהיה דחוף, כשיהיה מחסור?".
ממה לדעתך נובעת השאננות שלהם?
"אני לא חושבת שהם ממש שאננים, או שאולי השאננות היא מולי. הם מרגישים שחלק מהתפקיד שלהם כהורים זה להרגיע, לשדר שיהיה בסדר. הם אומרים לי: 'זה שטויות', ו’לא צריך להאמין לכל מה שכתוב בתקשורת’.
"מעבר לכך, הם מגיעים עם מנטליות אחרת. הם חיו אחרת. אבא שלי הוא מהצנחנים ששחררו את הכותל, ושניהם אנשים אופטימיים, פטריוטים, מאמינים שהמדינה לא תפקיר אותם. הדור שלנו, לעומת זאת, יותר סוליסט, יותר דואג לעצמו, ופחות מאמין ב’יש לנו ארץ נהדרת’.
"חוץ מזה, אני מאמינה שזה גם סוג של מגננה מבחינתם, כי זה מצב של חוסר אונים. אז במידה מסוימת הם משכנעים את עצמם שאין כלום. אמא שלי גם עברה סרטן, והם מבינים שלא הכול בשליטה שלהם, שהחיים שבריריים".
גם מ’ מצאה את עצמה זו שנאלצת להיות המבוגר האחראי כשאמה בת ה-70 שהתה בניו יורק בעת שהקורונה שם עלתה מדרגה. "שמתי לב", היא מספרת, "שכשאומרים קבוצת סיכון היא לא קולטת שמתכוונים אליה. היא אישה בריאה ואקטיבית, לפני שלושה שבועות היא טסה לארצות הברית לכנס וגם לבקר את המשפחה. היו לה הרבה טיסות פנים והיא לא ביטלה כלום. ביקשתי ממנה שלפחות לא תלחץ ידיים בכנס".
ממה את חושבת שזה נובע?
"אני חושבת שחלק מההתנהגות השאננה נובעת מזה שמי שלא היה כאן בשבועות האחרונים חשב שבישראל יש היסטריה. בהמשך, היא כבר ראתה שהכנס הולך ומתרוקן מאנשים. אחרי הכנס היו לה כמה ימים בניו יורק והיא מאוד רצתה ללכת לאיזו הצגה, אבל לא היו כרטיסים. בסוף, הרבה אנשים ביטלו אז נוצר מלאי של כרטיסים, והיא התעקשה ללכת למרות שזה היה נראה לי לא אחראי. היא כל הזמן אמרה לי: ‘אני בסדר, אני שומרת על עצמי’. יום למחרת כבר סגרו את התיאטרון".
אבל גם זה לא הביא את האם לשנות את דרכיה. "הטיסה חזרה עברה דרך אמסטרדם, והיו לה שם כמה שעות, אז היא קבעה להיפגש עם חברה. ביקשתי ממנה שתוותר על זה, אבל היא לא הייתה מוכנה. שלחתי לה כתבה על זה שההולנדים לא נערכו טוב לקורונה, גם זה לא עזר".
איך את מסבירה את זה?
"היא דווקא אדם זהיר, אבל העובדה שהיא פעילה גורמת לה לחשוב שהיא לא בקבוצת הסיכון. היה לה בעבר סרטן, אבל היא בריאה כיום. אולי בגלל שההורים שלנו הם במצב הרבה יותר טוב בריאותית ופיזית ממה שהיו ההורים שלהם בגילם כיום, הם לא תופסים את עצמם כזקנים. נראה לי שכשאומרים זקנים, הם לא קולטים שזה הם".
את חושבת שאולי זה קשור לזה שמדובר בדור שכבר חווה "אירועים" בחייו?
"יכול להיות שזה קשור גם לזה. עבורי, זה האירוע הגדול ביותר בתקופת חיי. מבחינתה ומבחינת הדור שלה, זה שונה".