נמל תל אביב / צילום: AP - Oded Balilty
המהירות שבה אנו מסתגלים, מסכינים ומרכינים ראש אל מול המציאות היא כמעט בלתי נתפסת. אומרים לנו ואנחנו עושים, לא מטילים ספק. ראו אותנו, מברכים זה את זה במגע מרפקים; הפינה הכי קשה, משופשפת, כעורה וחסרת התחשבות שיש לגוף האדם להציע - כזו שאתה אפילו לא יכול להקיף את כולה במבט או להגיע אליה עם הלשון - נותרה סממן הקירבה היחיד שעוד מותר לנו להפגין זה כלפי זה, ממרחק יחסי. תהום נפערה בינינו.
המרפק הוא סמל התקופה: בכל פעם שאנשים נפגשים, הם מציירים ביניהם איקס.
המשל על חבורת אנשים מכוסי עיניים הממששים כל אחד חלק אחר של הפיל בניסיון לתאר אותו לא מתקרב אפילו לניסיון לכתוב על קורונה בימי קורונה.
אין לנו פה עסק עם פיל תיאורטי שעומד בדממה במרכז חדר היפותטי. אנחנו עדיין מכוסי עיניים, אבל האירועים הם עדר פילים ממשי מאוד, השועט לכיווננו ודורס את כל העומד בדרכו; מתעשיות שלמות ועד הרגלים קטנים, מהסכמים בינלאומיים ועד למפגשים משפחתיים. השאלה היחידה היא מה גודל העדר, ועליה אין מי שיכול לענות.
אירוע רודף אירוע. סביר להניח שמצב המגיפה השתנה לגמרי בזמן שעבר בין הכתיבה לקריאה, אבל על שני דברים אפשר להמר שנשארו איתנו: אי הוודאות והחרדה הנובעת ממנה. במהלך העבודה על הכתבה הזו דיברתי עם עשרות אנשים, רופאים, מטפלות פיליפיניות, שוטפי כלים אריתראים שפוטרו, פסיכולוגים והיסטוריונים, שכירים ועצמאיים, רבים מהם שהו בבידוד, חלקם הגדול מרצון, דברתי עם ההורים שלי ודברתי עם הילדים שלי, דיברתי עם קשישים שאני מכיר ועם קשישים שאני לא מכיר: אף אחד לא יודע כלום, וכולם נתונים ברמות שונות של חרדה.
כשהחרדה הקיומית מבצבצת
פרופ' רוני אלנבלום, 68, היסטוריון סביבתי מהמחלקה לגיאוגרפיה באוניברסיטה העברית, חזר לפני שבוע מווינה ויושב בבידוד בביתו שבירושלים. הוא שמח על הבידור, ואנחנו מנהלים שיחת סקייפ ארוכה.
יש משהו מדכא בשיחות הסקייפ והזום האלה; הכול מואר גרוע, כמו ביקור בבית כלא, ומשרה דכדוך כבד. ואם לא מספיקה התאורה, באה השיחה עצמה. למרות שאלנבלום מדגיש שוב ושוב שהוא היסטוריון ולא עתידן, קשה שלא לעשות את ההקבלות.
"חוץ מהעניין האישי - סבא וסבתא שלי שלא הכרתי מתו מהשפעת הספרדית לפני מאה שנה, כשאמא שלי הייתה בת חמש - אני מבין קטן מאוד בקורונה", מסייג אלנבלום, "אבל אני יכול לומר משהו על פחד ושבריריות והתפתחות משברים בחברות אנושיות. אני עוסק במשברים שנגרמו בעיקר מסיבות אקלימיות, מביאים אנשים ל’סף החוסן’ שלהם וגורמים לחברות להיכנס למצבים שהן לא מסוגלות לעמוד בהן.
"הנחת היסוד שלי היא שהאקלים לא משפיע על הבנאדם (רק) כמו שאנחנו חושבים בדרך כלל, כלומר, מה שיקרה בעוד חמישים שנה. אקלים משפיע על האדם דרך זמינות המזון. גם היום, כל המזון שלנו מושפע מאקלים. האקלים משתבש - אין מזון. ואז מתחילים תהליכי קריסה, שנגזרים מהצרכים הבסיסיים של בני האדם.
"אני טוען שקנה המידה הרלוונטי לתהליכי הקריסה הוא אורך החיים של בני אדם. טווחי הזמן של מדענים - עשרות, בטח מאות או אלפי שנים - הם כמעט חסרי משמעות בחיים שלנו. בחיים של אדם, שנה זה המון זמן. שנתיים זה המון-המון זמן. לפעמים אפילו שבוע או חודש הם זמן רלוונטי. לפני שלושים שנה הייתי בראשית הדרך, ועוד שלושים שנה אני לא אהיה כאן.
"הטענה שלי, שנבדקה שוב ושוב, היא שאנחנו מדברים על תהליכים בטווח הרבה יותר קצר. יש עולם שלם שהכלכלה שלו היא כלכלת קיום. אם אין מספיק מזון, יש שרשרת תהליכים: מי שיש לו משכורת טובה ורזרבות, ישלם יותר וימשיך לחיות. אני אולי לא אקרוס אם מחיר המזון יקפוץ פי שניים, יש לי משכורת של פרופסור והילדים כבר לא בבית, אבל על אנשים אחרים קפיצה קטנה במחירי הדלק תשפיע מאוד. אם היית צריך להגיד לילד שלך, 'אין לי מה לתת לך לאכול הלילה' - השיחה בינינו הייתה מתנהלת אחרת לגמרי, נכון? היית ‘שורף ת’מועדון’.
"אני עוקב אחרי מה קורה כשמתרחש משבר כזה. מה קורה כשהחרדה הקיומית שקיימת אצל כולנו מבצבצת מתחת למעטה של ‘הכול יהיה בסדר’... אנחנו חיים בתוך תחושה שאני קורא לה שבריריות. תחושה אקזיסטנציאליסטית, שהיא בשורשי הקיום שלנו והיא נובעת מההבנה האינטואיטיבית, העמוקה, שאנחנו לא יודעים מה יהיה מחר, אם יהיה קר או חם או יהיה מספיק אוכל ומספיק כסף. וכל הזמן העולם מרגיע אותנו. העולם הדתי אומר לנו להתפלל, השליטים בונים מחסנים".
שריטה בביטחון העצמי
"במאה השנים האחרונות פיתחנו - במדעי הרוח והטבע - תפישה של האדם כמי שמסוגל להתמודד עם כל האתגרים שמעמיד לנו הטבע, תפישה שהתגלגלה למחשבה שכל הטבע תלוי בנו. קלקלנו? נתקן. מעין תהליך העצמה. זה שיח מאוד עכשווי ומאוד שולט: אנחנו מדברים על חוסן ועל היכולת שלנו להתאושש (resilience), להתמודד. לא על השבירוּת שלנו, על האפשרות של קריסה.
"בנינו כלכלות פסיכיות, שמבוססות על מחשבת ההבל שצמיחה יכולה להיות אינסופית. כולנו חיים בעולם של אמונה בעמידות ובחוסן של בני האדם. אני קורא לזה ‘שיח החוסן’: לכל שאלה יש תשובה טכנולוגית, ארגונית, לכל דבר נמצא תשובה".
כוחי ועוצם ידי.
"ידידי יובל הררי קרא לספרו החדש - אדם-אל. אנחנו משוכנעים שביכולתנו לברוא אדם חדש. הכול זה אנחנו. הרבה פעמים זה נכון, אסור לזלזל בעוצמתם ובכוחם של בני האדם. אבל בוא נרד לקנה מידה אנושי. הרי ההיסטוריה מתקיימת בחיים שלי ובחיים שלך. מעניין את הסבתא שלי מה יקרה עוד שלושים שנה - החיים הם כאן ועכשיו. במובן הזה, תימצא תרופה לקורונה, אני מודיע לך. ייקח כמה זמן שייקח, אבל אני מדבר על טווחי זמן אחרים.
"ארבעה חודשים זה כלום מבחינת ההיסטוריה, אבל מבחינתנו, החיים, זה המון זמן - הרבה אנשים לא יוכלו לעבוד ולא יוכלו לחיות. והזמן הזה הוא מה שחשוב לחיי האדם. פה האדם מתפרק, פה הוא שונא, פה הוא פוחד, פה נוצרת אצלנו שריטה עמוקה בביטחון העצמי.
"מה שאני רוצה להדגיש זה את קוצר הזמן שבין שפע, אמיתי או מדומה, לבין מצב שחברה עוברת את סף החוסן או חוששת שהיא מתקרבת אליו. אנחנו עוד לא שם, לדעתי, אבל הפחד קיים. הקורונה נותנת לנו תחושה, או הבנה, שאנחנו שבריריים. מוציאה אותנו מתוך המעטפת שאנחנו רגילים לחיות בה.
"אני משווה בין אירועים חד-פעמיים - ויהיו פוליטיים, טבעיים או מלחמות גדולות - אירועים שמשפיעים על תחושת היציבות של הציוויליזציה. מהבחינה הזו, הקורונה לא שונה מרעב גדול, במובן הזה שהיא מביאה אותנו לחרדות הכי בסיסיות שלנו. אני מתחיל לפחד מבן הזוג שלי, מבת הזוג שלי. אני לא יודע כלום, אם אחיה או אמות, אם השיעול הקטן הזה הוא סתם או שהוא מכת מוות, אם הילדה שחוזרת הביתה מביאה איתה משהו שיהרוג אותי וכך הלאה.
"רק לפני רגע דיברו פה על ‘האנתרופוקן’, עידן האדם, ופתאום באה השבריריות האיומה הזו שמעיפה אותנו בתוך שנייה אחת מתחושה של שפע, נסיעה לאיטליה עם כל המשפחה לנופש - לבין לשבת בבית לבד, ולפחד. המעבר הזה מיידי. אתה קורא את הידיעות מבתי האבות הנגועים, כמו מה זה נשמע לך? המערכת נכנעת לתחושת השבריריות והכאוס".
מה כאוס כזה עושה ליחסים בתוך החברה, בתוך המשפחה?
"אני היסטוריון, ויש לנו מעט מאוד טקסטים ברזולוציה משפחתית, אבל כמעט תמיד החרדה מובילה להקצנה ולשנאה. היא בת הזוג של הפחד. והיא תמיד קיימת. זה לא מקרה שדאע"ש צמח בסוריה אחרי שנים של מחסור במזון".
אני מספר לאלנבלום על התארגנויות נוגעות ללב של סטודנטים לביקור קשישים, של עזרה למבודדים ואפילו למהגרי העבודה. הוא לא מתרגש. "כל דבר כזה יוצר גלים בכל מיני כיוונים. בזמן אמת זה מעורר שנאה, הלשנה, ריגול אחד אחר השני, אלימות. קרא את הפרק הראשון ב’דקמרון’ של בוקאצ’ו, שחי בתקופה המוות השחור בפירנצה ומתאר מה קורה לאנשים כשברור שאין יותר מה שמגן עליהם. הכול קורס. אנשים נהיים איומים: אלימות, רצח, ביזה, מה שאתה רוצה. המחקרים שלי מראים שבתקופת משבר נפוצים מקרים של פגיעה בחלשים והרבה פגיעות על רקע מגדרי".
ובטווח הארוך?
"בטווח הארוך כולנו מתים. וברצינות, אם תסתכל אחורה ממרחק של כמה עשורים על מלחמת העולם השנייה, אז כן - גרמניה השתקמה, צרפת השתקמה. אם לא הייתה מלחמת העולם לא היה האיחוד האירופי ועוד המון דברים. אבל בוא לא נשכח השפעות אחרות של השפעת הספרדית באיטליה בגרמניה. עליית הפאשיזם, הבריגדות האדומות, לא חסרות דוגמאות".
אתה רואה את הקורונה מגיעה לתרחישים כאלה של מחסור ורעב גם אצלנו, בישראל?
"אני היסטוריון, לא עתידן. אבל אני בהחלט יכול לראות אנשים שמפחדים להיכנס למקומות מסוימים ולהביא לשם מזון - משם כבר תדמיין לבד - או לחשוב על אנשים שמנסים לעבור ממקום למקום בניגוד לפקודות העוצר, ואז מה? אתה יכול לראות את הזכויות נפגעות, את העולם כולו הופך לסין, שם היה דיכוי אלים של קורונה.
"אתה סוחב אותי לעתיד, אבל אני בעבר: מצבים של מתח וחוסר מזון לא הולידו דברים טובים. נגיד את זה ככה. מה שאמרת, בואו נתאחד באהבת האדם ובסולידריות: תמיד היו אנשים שאמרו את זה, אבל אנשים מפחדים ואנשים כועסים. כרגע החרדה היא אינסופית. וירוס הפחד הוא מחיר איום לשלם".
כמה זמן, לפי ההיסטוריה, ייקח לנו להתאושש?
"זה תלוי. אם הכול חוזר לשגרה, נשכח מזה תוך דקה כמו ששכחנו מבאג 2000. במשך כל ההיסטוריה אנחנו מאמינים שהכול בעולם מתקדם ליניארית. כמה שיעורים אנחנו צריכים לקבל כדי לראות שזה לא נכון?
"קח לדוגמה את היהודים באירופה ב-1910: אמנציפציה, פוליטיקה וצבא - 25 שנים אחר כך שחטו את כולם. העולם הוא לא ליניארי, ואנשים הם שבריריים, הרבה יותר ממה שנדמה להם. אני לא רואה שחורות, אני איש נאורות שמאמין במדע. אבל צריך להבין טוב יותר באיזה עולם אנחנו חיים ולהכניס את החרדות הקיומיות לתוך המשוואות שלנו".
ישראל מתאפיינת - או מתהדרת - בקהילתיות ומשפחתיות ואתוס של ערבות הדדית ועזרה לזולת. האם קהילות כאלה מגלות יותר חוסן בעתות משבר, או שבסוף כולנו אותו דבר?
"יש הרבה דברים שאנחנו אוהבים לחשוב על עצמנו. לא יודע איך מודדים דברים כאלה באופן סטטיסטי. חושש מאוד שהם נרקיסיזם לאומי. לפי הטקסטים שיש לנו, היהודים סבלו ורעבו כשהאחרים סבלו ורעבו".
שליטה ואיבוד שליטה
עם המחשבות הקודרות האלה אני יורד לעשות סיבוב בתל אביב. הנמל ריק, יותר ריק מיום כיפור. סגירת חדרי הכושר ומכוני היוגה מילאה את הפארקים בספורטאים שאתה לא ממש רגיל לראות בסתם יום של חול. אין יותר מדי אנשים במסכות. קשה לי עם המסכות האלה. לא רק כי הן מזכירות לי את ימי בבית החולים, אלא כי מעל המסכה, כשרק העיניים נגלות, נראים רוב בני האדם כאחוזי אימה ובעתה. העיניים גדולות, מאיימות, נואשות. אבל לא כולם נראים מפוחדים - מי שלא נראה מפוחד, נראה כועס. כל מה שסיפרו לנו כל השנים על עיניים מחייכות זה סתם שקר: עוד לא ראיתי מבט מחייך מעל מסיכה.
ועדיין, האדם כָּמֵה למגע. אפילו למגעם של זרים. אתה יכול לראות את זה בתור, בסופרים או מחוץ לסניפי הדואר והבנקים. אנשים מתגודדים, מצטופפים, נצמדים זה לזה למרות ההוראות; הכמיהה חזקה מהפחד. אנחנו מצטופפים זה אל זה למרות שאסור, כועסים עליו ועל עצמנו, אבל לא מוותרים על המגע. קצרה היריעה מלתאר את חשיבות המגע בלהיות אנושי ותפקיד המגע בבריאות הנפשית שלנו. מיום לידתנו עד יום מותנו אנחנו כמהים למגע, ופתאום אפילו לגעת בעצמנו - בפנים שלנו - אסור לנו.
המגע הוא שמעניק לנו אחיזה במציאות. בלעדיו - בעולם של מרפקים ושמירת מרחק - אנחנו מאבדים הרבה מעצמנו וגולשים לחרדה. מגע משכך מתחים, ובלעדיו משפיע המתח על המערכת החיסונית. ככל שאנחנו לחוצים יותר, קשה לנו יותר להילחם בזיהומים. במיוחד כשגם את חיי החברה לקחו לנו, וכל המסעדות והברים שסגורים.
ואז מגיע עולם הרשתות החברתיות, שיש לו השפעה עצומה על הפצת חרדה ולחץ חברתי. יש מחקרים על זה שסגר ועוצר מחמירים היסטריה באוכלוסייה וגורמים לאנשים לפעול בפחות שיקול דעת. אולי זו הסיבה שאנשים עם תסמינים קלים מציפים את מערכת הבריאות בדרישה להיבדק, בזמן שמה שהם צריכים זה לשכב במיטה.
שליטה ואיבוד שליטה; כל הדיון הציבורי עוסק בזה, בעודו משתמש במונחים של אובדן שליטה כמו קריסה, פאניקה, קטסטרופה. אפילו הנחיה על בידוד או סגר מעבירה כביכול מסר שאיבדנו שליטה. ואולי הכי חשוב: אין לנו חוויה להשוות אליה.
אני ממשיך ויורד אל דרום העיר. החמארות של מהגרי העבודה מאפריקה פתוחות בחלקן. רבים כאן איבדו את עבודתם ביום אחד. רבים עבדו במסעדות, בתי קפה, מלונות ודומיהם, אחרים עבדו בשלל עסקים קטנים - וכולם איבדו את עבודתם. "לא יודע מה יהיה", אומר לנו אחד. "אבל טוב זה לא יהיה. אנשים פה לא יוכלו לחיות הרבה זמן בלי הכנסה, אתה מבין את זה, נכון? גם ככה כל השכונה הזו היא גטו אחד גדול. אללה איסתור מה שהולך לקרות פה".
אולי הוא צודק. נכון שסיטואציות של אסונות טבע/מלחמות/פיגועים נוטות להביא איתן גם מופעים של סולידריות ואחדות, אבל הקורונה שונה. כי למרות שמצד אחד כולנו באותה הסירה, כל האנושות, בו זמנית כל אחד מאיתנו הוא גם אויב שיכול להדביק אותך. בידוד יוצר סטיגמה אצל האנשים שלא מבודדים. כולל כעס על המבודדים. כנראה בגלל זה לא אומרים את השמות של החולים, שלא יתנפלו עליהם באלימות.
אבסורד. דברים מובנים מאליהם נעלמים פתאום, לא ברור לכמה זמן. גם לזה יש השפעה מהותית על האדם. גם בתוך המשפחה הדבר גורם מתחים. קשה לבטא סולידריות כשאתה חייב להתרחק מכולם.
הפיליפינים והקשישים כלואים יחד
ד"ר אבי ביצור כאילו יושב על הצומת בין חוסן הציבור, זקנה וקורונה: המנכ"ל הראשון של המשרד לענייני גמלאים, מומחה להגנת העורף ומומחה לגרונטולוגיה (זיקנה) על כל היבטיה. ראש התוכנית לחברה, ביטחון והגנת העורף במכללה האקדמית בית ברל. הוא עונה לטלפון בקול בס עמוק.
"האיום של התפשטות הקורונה מגיע למצב, שאם עד היום לחמתי להילחם בבדידות של הזקנים על ידי ביקורים ושהיה יחד עם המשפחות, הפעם זה אחרת. אם בליל הסדר לא ישבו סבא וסבא - לא נורא. לא כי הם מפריעים, אלא כי אנחנו יכולים לגרום להם למחלות שיהרגו אותם. הרי זו הסיבה שאיטליה מובילה בתמותה - 27 אחוזים מהאוכלוסייה מוגדרים כזקנים. בישראל רק 11 אחוז, מיליון ושלוש מאות אלף איש, זה הרבה, אבל אין מה להשוות.
"ועדיין, הם אוכלוסיית סיכון וצריך לדאוג להם. לא לשים חולי קורונה יחד עם זקנים במחלקות הפנימיות. מה אתה חושב שיקרה? זה כבר קורה. צריך גם לקבץ אותם בקבוצות קטנות. הווירוס האחר בחיים של הזקנים זה הבדידות. אולי אי אפשר לבקר, אבל אסור לשכוח אותם. "החוסן של החברה שלנו בא לידי ביטוי בזה שאתה לא רואה ביטויי היסטריה מוגזמים, אבל לך תדע אם יהיו מסוגלים לעמוד אחרי כמה זמן בבית עם הילדים...".
אבל הקשישים אינם האוכלוסייה הפגיעה היחידה. "חוץ מזה", שואל ביצור, "מה עושים עם מוסדות למתבגרים אוטיסטים, כמו הבן שלי גיא, בן 28? אם יהיה סגר, איך אבקר אותו? ואם יעבירו אותו הביתה? אני אוהב אותו, זה הבן שלי, עצמי ובשרי, אבל אלוהים אדירים... איך אתמודד?
"בסך הכול עושים עבודה נאה, אבל זה נראה כמו מסע של אדם אחד עם קבוצת מומחים. יש לנו מדינה עם מיטב המוחות והיא צריכה סדר, לא לחכות כל יום להצהרה בשמונה. למרות שצריך לתת מחמאות לאוחזים במושכות, איפה הרשות הלאומית לחירום (רח"ל)? למה לא שומעים מהם? אי אפשר להסתמך רק על בני משפחה או על טוב ליבם של מתנדבים".
ביצור צודק. גם אני ניסיתי לתפוס את רח"ל ולא הצלחתי.
בזכות הקשרים שלי עם הקשישים בשכונה שלי הצלחתי לשוחח עם כמה מהמטפלות הפיליפיניות. כמובן שלא לציטוט וללא ייחוס. הנשים השקופות (ברובן, אבל יש גם גברים) של המרחב הציבורי בישראל - שדואגים לזקנים שלנו בזמן שאנחנו דואגים לעצמנו. זו לא ביקורת, אלה פשוט פני הדברים.
הפיליפינים והפיליפיניות בשדרה פוחדים מאוד. הם דואגים לזקנים - לא מהשפה ולחוץ - אבל זה לא קל. "הזקנים לא יכולים לצאת מהבית, הנכדים שלהם לא באים לבקר אותם. הם משועממים, לחוצים, פוחדים. הרבה פעמים הם מתעצבנים".
"קשה להם, קשה לנו", אומרת מטפלת אחת בחיוך עצוב, ואתה מתקשה לדמיין מה הם עוברות שם: הרבה מהזקנים לא מוכנים שהמטפל/ת ייצא לחופשת התאווררות בסוף השבוע, אם כי גם שם הם מפחדים להיות, בדירות השכורות והצפופות שלהם. "אנחנו צריכים להיות בריאים", אומר לי עובד סיעוד, "אם אני לא בריא - אין עבודה". וכמובן, אסור להם לצאת מישראל. וכך נשארים נציגים של שניים מהמגזרים השקופים ביותר בישראל - הזקנים והמטפלים שלהם - נעולים ביחד בבית, פוחדים ודואגים. כלואים יחד.
לעובדי הסיעוד הזרים יש עוד דאגה אחת קטנטונת מלבד הזקנים שלנו: המשפחות שלהם. "אנחנו פוחדים ודואגים כל הזמן", אמרו לי. השגרירות לא עוזרת להם, ורוב המידע מגיע מפה לאוזן. "אנחנו לבד", הם אומרים. גם הכנסיות של הקהילה נסגרו ואין איפה להיפגש. הפיליפינים בודדים כמונו.
עולם הקשישים אחרי "מגדל נופים"
אני מרים טלפון לאביטל ג’רסי פפר, סמנכ"ל סיעוד ופיתוח עסקי ב-Manpower-Care (חברת הסיעוד בקבוצת מנפאוור). החברה מעסיקה כ-4,000 מטפלות ומטפלים, כשליש מהם זרים.
"יש חרדה עצומה אצל הקשישים", אומרת ג’רסי פפר. "המשפחות לא מגיעות, והם פשוט לבד. אנחנו הולכים על חבל דק בין לתת להם שירות חיוני לבין לא לסכן אותם. האמת", אומרת ג’רסי פפר, "שההיענות של העובדים הזרים מדהימה. גם שם יש הרבה בעיות, הרי מי שיוצא לסופ"ש מסכן את הזקן כשהוא חוזר, והרבה מהם מבקשים תוספת כדי לא לצאת.
"הבעיה הגדולה שלנו זה עם המטפלות הישראליות. רבות מהן נמצאות בבידוד, לחלק גדול מהן יש ילדים קטנים בבית והן לא יכולות לצאת לעבוד. רובן במצב סוציו אקונומי נמוך, תלויות בתחבורה ציבורית ולא יודעות מה יהיה".
מה אתם עושים?
"ביטוח לאומי אסר עלינו לערוך ביקורי בית, אבל אנחנו עושים סבבי טלפונים. הבעיה העיקרית היא עם קשישים שאין להם ליווי של 24 שעות, רבים מהם נשארים ממש לבד".
ואם זה מצבם של הקשישים שחיים בבתיהם, רק דמיינו מה קורה בבתי האבות ומוסדות הסיעוד, בכלל חלחלה.
אני בקשר עם עליזה גורן, 88, שגרה בבית הדיור המוגן "עד 120" בהוד השרון. בשיחות הראשונות בינינו היללה גורן את השגרה בבית בתור מה שעוזר להם להילחם בחרדה. זה לא היה פשוט, לנכדים ולנינים כבר אסור לבקר אותה. אבל החוגים והשגרה שמרו עליה וגורן הפגינה מורל גבוה ושמחת חיים.
גם זה השתנה קצת אחרי הפרסומים האחרונים על התפרצות קורונה בבית דיור מוגן "מגדל נופים" בירושלים. "החרדה עלתה, אין מה לדבר", אומרת לי גורן, "אני לא חרדתית מטבעי, אבל זה מדאיג. אני מרגישה שסוגרים עלינו. החוגים בבית נסגרים. ההרצאות הפסיקו. הביקורים מזמן. הת
עמלות עוד נשארה, ואני מתעמלת כמה שאפשר. אסרו עלי ללכת לסופר. הכול יותר לחוץ. קשה לי בלי הנכדים, בלי הנינים, ראיתי אותם פעם אחרונה בשבת בצהריים. מעכשיו לא אראה אותם עד הודעה חדשה. אני ממושמעת, זה הגיוני, אבל קשה לי. אני לא לדואגת לעתיד שלי, רק של הילדים".
11 בספטמבר, דור 2:0
כדי לדבר על העתיד ועל הפגיעה בפרטיות אני מתקשר למיכאל בירנהק, פרופסור בפקולטה למשפטים באוניברסיטת תל אביב, שמתמחה גם בפרטיות ובחופש הביטוי. מאחר והפרטים עוד לא ברורים, אנחנו משקיפים על הנושא ממעוף הציפור. "יש חששות קצרי טווח וארוכי טווח, ויש חששות ממשיים וערטילאיים - שהם הכי מסוכנים אולי - וכולם מתלבשים על הקורונה כמו כפפה ליד", הוא אומר.
"במובן הקצר והמיידי יש שלל תרחישים: שימוש לרעה במידע, רוגלות, כופרות, חשיפה אישית, סחיטה. וכך הלאה. אלה חששות קיימים. אבל יש חשש גדול יותר - וגם ערטילאי יותר: יש יחסים מסוימים בין המדינה לאזרחים. אנחנו הריבון והמדינה שעובדת אצלנו, צריכה לעזור לנו. יש לה תפקידים חברתיים רבים, אבל כשהיא מתחילה לאסוף עלינו יותר ויותר מידע, מעבר לדרוש לניהול, זה שיבוש של מערכת היחסים של אזרח-שלטון והיפוך מערכת התפקידים.
"זו פגיעה בעקרון דמוקרטי ערטילאי, אבל מאוד חשוב. כשאנחנו חושבים ומרגישים שאנחנו חיים במדינה שעוקבת אחרינו זה אפקט מצנן, שיש בו פגיעה כללית בתחושת החירות שלנו. זו אמורה להיות מוגבלת רק במקרה של פגיעה, ופה מזיזים את הגבול. הסכנה במצב חרום היא שאם תאמר את זה, יגידו 'מה אתה רוצה, בגללך ימותו פה אנשים'. וכך נוצרים תקדימים".
מה השלב הבא?
"הטכנולוגיה הבעייתית הבאה - שהיא כבר פה - היא מערכות זיהוי פנים באמצעות מצלמות ביומטריות. הסריקה נשמרת במסד הנתונים לצורך זיהוי עתידי. יש דיווחים שבשטחים זה כבר מופעל. היה דיבור על שימוש בטכנולוגיה הזו במגרשי כדורגל. זה זולג לחיים שלנו בכל מני צורות.
"החשש שלי הוא מההשלכות ארוכות הטווח של הקורונה. מעבר לשאר התחומים, החשש שלי הוא שזה יהיה מנוף מרכזי מאוד לצמצום הפרטיות. הפעם הקודמת שראינו את זה היה אחרי ה-11 בספטמבר. הקורונה יכולה להיות 11 בספטמבר 2:0. עם התוצאות של 11 בספטמבר אנחנו חיים עד היום, בשדות תעופה ועוד - אבל זה עלול להיות בהיקף הרבה יותר גדול. זה אירוע שמעצב דור".