עריכת דין / צילום: Shutterstock
"הנייר סופג הכול" - כך אמר לי פעם עורך דין ותיק שעבדנו יחד על תיק. הוא הציע להעלות טיעונים מצוצים מהאצבע כדי שכתב ההגנה ייראה עמוס וירתיע את הצד השני. "אבל זה לא נכון", אמרתי לו בתמימות. "הנייר סופג הכול", נעניתי. "מאיפה אתה חושב שהשגתי את כל זה?", הוא הצביע עם חיוך רחב על המשרד המפואר שלו. יותר לא עבדנו יחד.
לא נעים להודות, אבל הוא צדק. אצל עורכי הדין הנייר באמת סופג הכול. ובכל זאת, כשבימים האחרונים החלו להיות מופצות החלטות של פירמות עריכת דין גדולות להוציא כוח עבודה מנהלי לחופשה ללא תשלום ולקצץ קיצוץ רוחבי זהה בשכר שאר עורכי הדין ועובדי המינהלה בפירמה בשל משבר הקורונה, אחזה בי תחושת קבס. במיוחד משום שאותן פירמות טרחו להצדיק את החלטותיהן במילים חיוביות של "חיוניות", "אחריות" ואפילו "סולידריות". ברור. הרי הנייר סופג הכול.
מטבע הדברים, איני מכיר את העובדות לאשורן, אבל אני יכול להניח שהמזכירות באותן פירמות אינן מככבות בראש טבלת השכר במשרד. אפשר גם להניח כי שכרן שולי באופן יחסי לזה של השותפים הבכירים (שמקבלים גם שכר וגם רווחים).
מנגד - וגם כאן אני רק משער על בסיס ניסיוני - מרבית עובדי המינהלה משתייכים לשכבות אוכלוסייה שעבורן לכל שקל יש משמעות גבוהה יותר מאשר למי שנמצא במאיון העליון. כלומר: לשלוח אותם לחופשה ללא משכורת, כשהם אולי יקבלו משהו, מתי שהוא, מהביטוח הלאומי, זו פגיעה אנושה ביכולת הקיום שלהן. בתקופה כזו של כאוס כלכלי, חרדות ואי-ודאות - זה מעשה לא ראוי אם אין כורח אמיתי לבצע אותו.
כך גם לגבי קיצוצים רוחביים שנעשים כעת באותן פירמות. משרד גדול בתל-אביב החליט על "צעדים שוויוניים" שבמסגרתם גם הבכיר וגם הזוטר מקוצצים באותו אחוז. הם התהדרו בכך שהבכירים משלמים הרבה יותר מאשר הזוטרים, שהרי 20 אלף שקל הם הרבה יותר מ-2,000 שקל. זה נכון, אלא שלכנות זאת "צעד שוויוני" ו"הקרבה" מצד השותפים הבכירים זה לעג לרש תרתי-משמע. כשעורך דין מתחיל מפסיד 2,000 שקל ממשכורת של 10,000 שקל, הוא מפסיד 2,000 שקל שקריטיים להמשך ניהול אורח חייו. מנגד, כששותף בכיר מפסיד 20,000 שקל ממשכורת של 100 אלף שקל, הוא מפסיד אומנם הרבה יותר כסף, אבל זה פחות משפיע באופן ישיר על אורח חייו. הסכום שנותר לו - 80 אלף שקל בדוגמה זו - יבטיח שאורח חייו כמעט לא ישתנה.
בעולם מתוקן, למנהלים ולבעלי הפירמות, שנהנים מנאמנות עובדיהם ומפריון עבודתם כל השנה, יש חובת אחריות כלפיהם. חובה מוסרית ואנושית. זה אומר שכל עוד הדבר אפשרי (ועם כל הכבוד, בפירמות עריכת הדין בישראל שולי התזרימים ושולי הרווחים רחבים ביחס להוצאות, שלא כמו בתעשיות אחרות), הם חייבים לנסות לסייע להם.
הטענה שהעלה משרד עורכי דין מוביל אחר כי זו הדרך היחידה לשמור על מקום העבודה שמפרנס רבים, מבהירה עד כמה שקופים אותם עובדים בעיני מנהליהם. אם המשרדים הגדולים אכן צופים שבסיום המשבר ישובו הרווחים, כך שזה יותר בגדר בעיה תזרימית - אז העניין מעורר בוז אף יותר. האם באמת אין ברירה אלא לפגוע בשכר העובדים החלשים בצורה כה משמעותית? הרי די אם הקיצוץ היה נעשה באופן פרוגרסיבי יותר, והעניין היה למצער מופחת. זה מה שפירמות עם אחריות חברתית ועם סולידריות היו עושות.
כאמור, הנייר סופג הכול, וכאן הגיעה פירמה אחרת עם תירוץ אחר, שלפיו אין כרגע צורך במזכירות, כי עורכי הדין עובדים מהבית. זה טיעון שראוי לא להישמע. מזכירות אינן חפץ שמאחסנים אותו כשאין בו צורך ומוציאים כשהוא נדרש מחדש. הן בנות אדם, ואם אותן פירמות זקוקות לאסמכתה משפטית כדי לדעת כיצד ראוי להתנהג, הן מוזמנות לפנות למשפט הקנדי שכה אהוב בארצנו. שם נקבע כבר ב-1929 כי Women Are Persons.
המבחן האמיתי של מנהלים ובעלי חברות הוא לא רק כיצד הם מתנהגים בימי שגשוג אלא גם - ובעיניי, בעיקר - באופן בו הם מתנהלים בימי מחסור. במבחן הזה נדמה כי הפירמות הגדולות והבינוניות בעולם עריכת הדין הישראלי עומדות להיכשל, וכאן כדאי שיידעו מראש - אף נייר מנוסח היטב לא יוכל להסתיר את החרפה.
הכותב הוא דיקן הפקולטה למשפטים בקריה האקדמית אונו