ד"ר לירז לסרי / צילום: תמי סגן כהן
השיחה עם ד"ר לירז לסרי הוקלטה בתפאורה סוריאליסטית, בלובי של מלון ריק, יום לפני שהוא נסגר לציבור לתקופה ארוכה. התחושה מסביב היתה של ארמגדון. יחד ניסינו להבין מה קורה לתודעה במצב של סטרס כרוני ואיך אפשר לנהל אותה ולהתמודד עם האחריות לעצמנו, למשפחתנו ולעובדים שלנו. ד"ר לסרי, מרצה בתוכנית למנהלים של אוניברסיטת תל אביב ובאוניברסיטת NYU, עשתה את הדוקטורט שלה בליווי פרופ׳ דן אריאלי - ועכשיו היא משתפת בכלים התודעתיים שבאמצעותם אפשר להתמודד עם התופעה.
גפן: "אני קמתי היום לא טוב, ואני מניח שעוד מנהלים קמו עם המון חרדות ושאלות. המוח רץ, קשה להתרכז ומוטלת עלינו המון אחריות. מה עושים?"
ד"ר לסרי: "הדבר הראשון שצריך לעשות הוא להכיר בזה ולתת לזה מקום. זאת אחת האמיתות בבודהיזם וגם בפסיכולוגיה".
כלומר, לא לכעוס על עצמי?
"אני רואה ניצוצות של אנשים שמרשים לעצמם להודות בפומבי, נניח בפייסבוק, שהם חרדים ודואגים. אנשים בדרך כלל לא אומרים את זה בפומבי. מצופה מאיתנו להגיד ׳אני בסדר, אני אופטימי׳, ואין מקום לביטוי רגשות אפלים, תחושות של חוסר ודאות וחוסר שליטה. אנחנו אוהבים להרגיש בשליטה, בעיקר כישראלים, וקשה לנו מאוד בלי זה. זה כמו ליפול בלי לדעת לאן. קארל יונג אמר ׳אתה נוגע בזה וזה משתנה׳. ברגע שאתה נותן לזה מקום, כבר יש הקלה. חשוב שאנשים יבטאו את הפחד".
זה מתחבר למשהו שעברתי. הבוקר תכננתי לעשות ספורט, הגעתי לאימון והמאמנת אמרה לי, או יותר נכון נבחה עליי, שאני לא רציני היום. עניתי לה שהתעוררתי חרד ועם מועקה, ועצם זה שהוצאתי את זה - כבר עשה לי יותר טוב.
"רוב האנשים עסוקים כל הזמן ב׳איך להיות אופטימיים׳, כי משדרים לנו שזה מה שצריך לעשות. אבל זו טעות. רגע, שנייה, תן לרגשות האלה מקום - ורק אז אולי תצליח. אנחנו לא יכולים להפוך את עצמנו 180 מעלות ברגע אחד".
אז הכרתי בזה. מה עוד אני יכול לעשות?
"אנחנו נכנסים לתקופה ארוכה של סטרס כרוני. מה שקורה במוח בתקופות כאלה זה תהליך מאוד מעניין ושונה מאירוע נקודתי. כשמישהו חווה סטרס, אזור במוח שנקרא אמיגדלה שולח אותות מצוקה להיפותלמוס - שזה כמו מרכז שליטה - ומשם נשלחים אותו לכל יתר הגוף דרך מערכת העצבים. האותות האלה אומרים שצריך אנרגיה כדי לייצר תגובה של ׳הילחם׳ או ׳ברח׳, מה שמזרים לנו אדרנלין וגורם לדפיקות לב מואצות וקוצר נשימה. בשלב הבא הגוף משחרר קורטיזול, שבתורו עוזר להחזיר את האנרגיה שאבדה בתהליך.
"קורטיזול וסטרס הם לא בעיה, הם חלק טבעי מהמנגנון של הגוף ועוזרים לנו לשרוד. אבל כשאנחנו נמצאים במצב מתמשך של מצוקה, הגוף שלנו מייצר יותר קורטיזול - וזו כבר בעיה. לאורך זמן הקורטיזול פוגע ביכולת של המוח לתפקד, ביכולות החברתיות שלנו. זה יכול להרוג תאי מוח ובתנאי קיצון אפילו להקטין פיזית את הגודל של המוח".
אני רוצה להקשות עליך. בדרך כלל המנגנון הזה מופעל כשאין עלינו באמת איום קיומי - נניח כשהחליפו לי תפקיד בעבודה. במקרים כאלה אתה מפעיל מנגנונים קדומים שלא לצורך, או אולי מגיב תגובת יתר. אבל אולי הפעם המשבר הזה הוא אמיתי? אם אני מנהל 800 עובדים שעכשיו יש סכנה לפרנסתם, אז אולי זה בדיוק הזמן למנגנון ההישרדותי הזה, אולי זו אזעקת אמת?
"סטרס הוא מנגנון בריא, הוא שומר עלינו ומחדד את החושים שלנו. אבל לסטרס כרוני יש אפקט כפול - הוא מגדיל את האמיגדלה, מה שגורם לכך שהמוח קולט סטרס יותר בקלות, הוא ממש מחפש את הסטרס, ואז כל דבר כבר מייצר אותו. ואז אנחנו נכנסים ללופ, כמו דומינו. כדאי להיות פתוח לסטרס, אבל ברמה הנדרשת. כשזה מגיע לחרדה, זה פוגע בתפקוד שלך ועלול לפגוע גם במערכת החיסון".
גם אם אני מבין את כל זה ומנסה להפחית מתח, התודעה שלי הרי מותקפת בהמון מסרים בלי הפסקה. החדשות, הפייסבוק, האנשים שאני פוגש. הסביבה בעצם מפמפמת את החרדה.
"קודם כל, צריך לשים גבולות לצריכת המדיה. לקבוע פעמיים או שלוש ביום שבהן קוראים חדשות, וביתר הזמן מתנתקים. אני יודעת שזה קשה, כי זה ממכר וכל הזמן בא לך לשמוע עוד".
התחלתי בניסוי שבו אני צורך חדשות ופייסבוק רק בבוקר, ואז שוב ב-20:00 בערב, כמו פעם. אבל קשה לי מאוד לעמוד בזה, כי אני אוהב מידע וחייב הרבה ממנו. אני כבר מומחה למדדי הדבקה ולרצף גנטי.
"זו אשליה של המוח, המחשבה שככל שנדע יותר - נבין יותר או נהיה מוכנים יותר. זו תחושת שליטה מדומיינת".
היום החלטתי לחפש מספרים אופטימיים, נניח כמה לידות היו אתמול בעולם. אני מרגיש שאני במלחמה על התודעה שלי.
"מה שעשית זה בעצם להשתמש בכלי שנקרא זום אאוט. כשאנחנו נמצאים במשבר נדמה לנו שכל היקום שחור, אנחנו תקועים שם והמחשבות רצות. במקרים כאלה אני הרבה פעמים עושה טיפול באמצעות ציור - תציירו בקטן את מה שאתם מרגישים, נניח חור שחור ואפל. ועכשיו דמיינו שאתם עושים זום אאוט ותציירו את מה שקורה מסביב. ואז פתאום אתה רואה את הילדה שלך לידך, פתאום יש עוד דברים ואתה מבין שאתה בסדר. קראת לזה ׳מלחמה על התודעה׳, וזו באמת מלחמה. מלחמה באשליה".
השאלה היא אם זו אשליה. אולי הפעם זו המציאות?
"אני לא קוראת לאנשים לחיות בלה לה לנד, אני לא אומרת ללכת למקומות עם אנשים בכוונה, אנחנו רק מנסים למתן את התחושות. הרי אם תיסחף על ידי כל מה שקורה - לא תוכל לעזור לעצמך ולא לאף אחד. מה שאנחנו מנסים לעשות זה כמו במטוס - קודם שים מסכת חמצן על עצמך, ורק אז שים על הילד. אנחנו רק מנסים להכניס קצת חמצן".
אז איך מכניסים עוד חמצן?
"שמים גבולות גם לאנשים ולמשימות. בתקופות כאלה קשה לומר לא לאנשים, בעיקר שרוצים לעזור לכולם. אבל צריך להיות מודעים למשאבים המוגבלים שלנו, כי המשאבים הקוגניטיביים והרגשיים מופנים להתמודדות עם הגורם לסטרס. לכן כדאי לעצור רגע, להסתכל, לחשוב במה באמת נכון להתמקד כרגע ועל מה אפשר לוותר. והדבר האחרון הוא לשים גבולות לעצמנו. הרבה אנשים הם דחיינים כרוניים והם נוטים לדחות הכל עד יעבור זעם - וכך הם יוצרים מעגל כפול של סטרס - גם המציאות הקשה וגם המשימות החשובות שבאחורי המוח. לכן אני אומרת - טפלו במהירות בדברים החשובים באמת, אלה שהמשבר הביא ודורשים טיפול מיידי".
גיליתי למשל שמאוד עוזר לי להתעניין באחרים ולעזור להם. יש משהו מנחם בכך שכולם מתמודדים, והתמיכה במישהו אחר נותנת לי בוסט של אנרגיה.
"נכון. אני באופן אישי כל בוקר עוצרת וכותבת לעצמי מה אני רוצה לתת למישהו שאין בו שום אג'נדה. זה יכול להיות קולגה, ילד, הורה. כשאנחנו נותנים בלי אג'נדה, אנחנו יוצאים ממצב הישרדות, יש לנו תחושת שליטה. אם אתה יכול לשפר את מצבו של מישהו, זה פותח לך את הלב ועושה זום אאוט. משם מגיעה תחושת עמידות ואפשרויות צמיחה.
"עוד דבר שאני עושה בשביל עצמי כל יום הוא לבחור משהו שהוא לא עשייה של מבוגרים, אלא משהו שיכול להחזיר אותי לסטייט אוף מיינד של ילד. לדוגמה, לקפוץ בחבל או לדלג".
בתור מי ששנים משלם משכורות לעובדים, לדעתי מה שאת מציעה לא כזה פשוט. ברגע שמנהל מבין שלחברה אין הכנסות, הוא מרגיש שהוא צריך לדאוג לעובדים, לא לתודעה שלו.
"קודם כל, כמו בדוגמה של המטוס, אתה חייב קודם כל לקחת מסכה ולהנשים את עצמך. אתה חייב לקחת ספייס כדי שתוכל לחשוב בצורה יצירתית איך להתמודד עם המצב. זה לא אומר להתרכז רק בעצמך, אלא להטעין את עצמן כדי שתוכל לתת לאחרים. לאחר מכן, מול העובדים שלך, יש כמה דברים שאפשר לעשות ברמה הניהולית. הרי גם לעובדים חסרה תחושת שליטה, אז צריך לייצר אותה - לשוחח על איך נערכים, איך מחלקים אחריות, איך מנווטים משגרה לחירום ובמה מתמקדים. זה נותן קצת תחושת בהירות בתוך חוסר האונים. דבר שני, חשוב לשים לב איך אנחנו מתקשרים, כמה אנחנו מקפידים על שקיפות, אבל יותר חשוב מכך - כמה אנחנו מקשיבים בסבלנות ובסובלנות.
"המנכ"ל של אמריקן אקספרס, קן צ׳נולט, שהוביל אותה דרך שני משברים - גם ה-11 בספטמבר וגם המשבר של 2008, אמר שהשיעור הכי חשוב שהוא למד הוא היכולת להקשיב לחרדות של הלקוחות ושל העובדים, לדאגות האישיות והעסקיות, פשוט להקשיב. חשוב לתקשר בשיחות וידאו ולא להסתפק במיילים או בטלפון".
מה עוד מנהלים צריכים להעביר לעובדים שלהם?
"לדעתי הכי חשוב לייצר תחושת משמעות. כלומר, מהם האמונות והערכים שלנו, ועד כמה אנחנו נותנים להם מקום במשבר. לשאול את עצמנו מהו הערך העמוק שאנחנו יכולים לתת לאנשים - זה הדבר היחיד שמחבר עובדים לעבודה בשעת משבר. זה מחבר אותנו לנתינה, משם ליצירתיות ולבסוף לצמיחה".
משבר גם מספק הזדמנות גדולה ליצור קשרים עמוקים, כי יש הרבה יותר צורך במשמעות ובמנהיגות. הרי כשלכולם טוב והגלגל מסתובב מהר, לאף אחד אין סבלנות או צורך. אבל בשעת משבר יש פחות ציניות באוויר.
"נכון, אחת הדרכים שמאפשרת למצוא משמעות היא חיבור מחדש לערכים - להסתכל פנימה ולחפש את המשמעות בעבודה. למצוא עוגן בערכים של המותג או בערכים שלך כאדם".
איך בעצם הגעת לעסוק בנושאי ההישרדות והתודעה?
"חוויתי את זה באופן אישי. אמא שלי, שהיתה החברה הכי טובה שלי, הפכה לצמח, ואבא שלי עזב את המשרה הבכירה שהיתה לו ובמשך 15 שנה טיפל בה במצב הזה. היינו משפחה עם תחושת משמעות מאוד גדולה. בזכות זה חייתי עם תחושת הישרדות, עד שהתקדמתי וחילצתי את עצמי מהבור. הבנתי שאני לא מוכנה לחיות את החיים שלי במוד הישרדות, כי מחר זה יכול להיגמר. בזכות זה שלא התפשרתי על הישרדות, התעקשתי לעשות דברים שממלאים אותי. אם היית מספר לי לפני חמש שנים שככה ייראו החיים שלי, מלאים בחופש פנימי ובצמיחה, לא הייתי מאמינה".
ערן גפן הוא מומחה לחדשנות וצמיחה עסקית, מייסד חברת גפן טים שנרכשה לאחרונה ומפעיל הפודקאסט "חצי שעה של השראה".