אולם בית המשפט העליון / צילום: ראובן קסטרו
בזמנים הקשים שנפלו עלינו לא נהיה "קהל שבוי". נסיר את המסכות ובקול גדול נדרוש מן המחוקק למלא את תפקידו כפי הוראתו של בית המשפט העליון. פסיקתו היא צו השעה, ויש למלא אחריה ככתבה וכלשונה. הפרת האיזון בשדרת שלטון החוק שביסוד הדמוקרטיה שלנו, תביא את החברה בישראל לידי אנרכיה.
תצילנה האוזניים השומעות מפי שרים וחברי כנסת דברי-בלע המטיפים נגד קיום הוראות בית המשפט העליון והחלטותיו. זאת, כאשר מדי יום ביומו אנו האזרחים נדרשים לקיים צווים והוראות לשמירה על בריאותנו, למחויבות ולאחריות חברתית.
מסביב יהום הסער. בימי קורונה שנפלו עלינו מצווים אנו להסתגר בבתינו, עטויי מסכות, להקפיד על מרחק נגיעה מאהובינו עד כדי הפקרת סבתא וסבא לבדידות ולחרדה. אם לא די בכך, נקלענו שלא בטובתנו לזמנים של בין השמשות, בהם עלינו לחזור ולכונן את מהלך החיים בישראל על יסודות הדמוקרטיה. בעשותנו כך, חובה עלינו להשמיע קול מחאה מקצה ארץ עד קצהָּ נגד דברי-הבלע הנשמעים מפיהם של חברי כנסת ושרים המתיימרים לעמוד בראש מערכת המשפט, והיוצאים בריש-גלי לפסילת הכרעתו המחייבת של בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק, המחייבת את יו"ר הכנסת יולי אדלשטיין להעלות להצבעה במליאה את סוגיית בחירתו של יו"ר קבוע. בכך נדרש יו"ר הכנסת לחזור בו מהחלטה הנגועה בשיקול פוליטי המשקף את עמדת ממשלת המעבר והעומד בראשה. התנהלותו זו פוגעת פגיעה אנושה באופיו הממלכתי של תפקיד יו"ר הכנסת, "שהוא אך שני לתפקיד נשיא המדינה".
אל מול הרוח הרעה הנושבת מדברי-הבלע של המבקשים לפגוע במעמדם של בית המשפט העליון ושופטיו, חובה על כל אחת ואחד מאיתנו להתריע בקול גדול על הסכנה הנשקפת לנו מן החתירה תחת יסודות הדמוקרטיה בישראל. בזמנים קשיים אלה, יש לכונן מושכלות יסוד לפיהם "הכנסת היא הריבון. הכנסת אינה 'להקת המעודדות של הממשלה'", כפי שהטעימה נשיאת העליון אסתר חיות, וכפי שציין השופט יצחק עמית: "הממשלה היא שיונקת את חיותה מהכנסת, ולא להפך. על אחת כמה וכמה, שממשלה שטרם באה לעולם אינה יכולה לשלוט על הכנסת ולהורות לה 'לדומם מנועים' עד אשר תיכון, אם בכלל".
לא נהייה "קהל שבוי". נסיר את המסכות מעל פנינו ובקול גדול נדרוש מן המחוקק למלא את תפקידו כפי הוראתו של בית המשפט העליון. פסיקתו היא צו השעה, ויש למלא אחריה ככתבה וכלשונה.
ולאלה המקטרגים על בית המשפט העליון ושופטיו, על המסרבים לקבל את הכרעתו, לא נותר אלא להפנותם לשירתו האלמותית של חיים נחמן ביאליק:
רְאִיתִיכֶם שׁוּב בְּקֹצֶר יֶדְכֶם
"רְאִיתִיכֶם שׁוּב בְּקֹצֶר יֶדְכֶם וּלְבָבִי סַף דִּמְעָה.
אֵיכָה דַלֹּתֶם פִּתְאֹם, אֵיכָה חֲדַלְתֶּם יֶשַׁע!
אֵיכָה נֶעֱזַבְתֶּם בָּדָד, אֹבְדֵי עֵצָה וּנְתִיבָה,
לְלֹא מְחוֹנֵן וּמֵשִׁיב נֶפֶשׁ וּלְלֹא מְכוֹנֵן צָעַד.
.......
הַמְשַׁוְּעִים כָּל-הַיּוֹם, אֲחוּזֵי עֲוִית וּמְרֻתְּחֵי קֶצֶף, לַגְּדֹלוֹת,
וּבְתָפְשָׂם בְּפִיהֶם אֶת-הַמְרֻבֶּה וּבְתָבְעָם אוֹתוֹ מִזּוּלָתָם,
נַפְשָׁם תְּרוּעָה, וְיָדָם לַשָּׂכָר, כְּאִלּוּ כְבָר בִּצְּעוּהוּ;
.......
וְאִם אָזְלַת יַד כֻּלְּכֶם גַּם יַחַד מֵהוֹשִׁיעַ לְנַפְשְׁכֶם,
הַאֵין אִישׁ בִּיהוּדָה, הַאֵין אֶחָד בְּכָל-מַעַרְכוֹתֵיכֶם
גֶּבֶר חַיִל, מוֹשֵׁל בָּעֹז, גְּדָל-רוּחַ וּנְגִיד-עָם,
תַּקִּיף וּבַר לֵבָב, שֵׁבֶט בַּרְזֶל וּתְבוּנוֹת כַּפַּיִם עִמּוֹ,
אֲשֶׁר יֹאחֶזְכֶם בְּצִיצִית רֹאשְׁכֶם וִינַעֶרְכֶם בְּחֹזֶק-יָד
כְּנַעֵר שִׁכּוֹר הֲלוּם סָבְאוֹ וּמִתְבּוֹסֵס בְּקִיאוֹ,
לְמַעַן הָשֵׁב רוּחֲכֶם וְכֹחֲכֶם אֲלֵיכֶם וּלְמַעַן הֲקִימְכֶם?...
...
אֵיכָה דַלֹּתֶם פִּתְאֹם, אֵיכָה חֲדַלְתֶּם יֶשַׁע!
אֵיכָה נֶעֱזַבְתֶּם בָּדָד, אֹבְדֵי עֵצָה וּנְתִיבָה! -
רְאִיתִיכֶם שׁוּב בְּקֹצֶר יֶדְכֶם וּלְבָבִי סַף דִּמְעָה.
בזל, תמוז, תרצ"א - 1931הקונגרס הציוני ה-17
"היה זה רק בקונגרס הציוני ה-17 בבאזל שנחשף חיים נחמן ביאליק לאחורי הקלעים של הפוליטיקה המפלגתית בתקופת היישוב. המריבות הקטנוניות על משרות וכיבודים העניקו לו את ההשראה הנחוצה לחבר שיר תוכחה זועם, שיר לו העניק את השם הקליט, "רְאִיתִיכֶם שׁוּב בְּקֹצֶר יֶדְכֶם".
הכותבת כיהנה כנשיאת בית הדין הארצי לעבודה. כיום היא יו"רית עמותת שקיפות בינלאומית ישראל - שבי"ל.