תומר בקלש / צילום: איליה מלניקוב, גלובס
אם כל חיינו ניסינו לייצר ודאות מול הכאוס, נראה שההתפתחויות האחרונות מלמדות שאנחנו צריכים לוותר על המלחמה. התפרצות מגפת הקורונה קוברת תחתיה את כל הניסיונות ליצור עולם מבוסס ודאות. הקונספציה קרסה תחת ההפתעה שהטבע הכין לנו.
המוח האנושי מחווט כך שהוא מנסה לייצר שרשראות של סיבה ותוצאה. הנטייה הזו, המובנית מוחית, לנבא ולהסיק מסקנות, הביאה אותנו לתלות ולהתמכרות לוודאות. "המצב החדש, שנכפה על העולם כולו בעקבות נגיף הקורונה, מאלץ אותנו לנטוש את התוואים הפסיכולוגיים הישנים, שאינם אדפטיביים יותר. זו למעשה קפיצת מדרגה אבולוציונית-פסיכולוגית כלל עולמית", קובע בראיון ל"ליידי גלובס" ד"ר תומר בקלש מאוניברסיטת בן גוריון בנגב, מהמומחים המובילים בעולם לפסיכולוגיה של צרכנים, החוקר את השפעת התקשורת על מבנה המוח והפונקציונליות שלו. "שרשראות הסיבה והתוצאה, שעמלנו לקשור במוחנו כל חיינו, נפרמות לנגד עינינו.
"זהו שלב חדש באבולוציה של האדם, וגם שלב חדש באבולוציה של חברות ומדינות. במונחי אבולוציה פסיכו-ביולוגית זו רבולוציה! ההבנה הבסיסית היא ש'מה שנעשה' (הסיבה) לא בהכרח ישפיע על 'מה שיקרה' (התוצאה). האפקט של זה יוצר מהפכה תודעתית פסיכו-חברתית. ענווה, צניעות ואי ודאות הן ההפך הגמור מחוויית העולם המודרני, שעיצבה את מבנה הנפש האנושית זה יותר מ-100 שנים".
לדבריו, לעיצוב מחדש של מבנה הנפש האנושית יהיה בהכרח השפעה על תפקודי המוח האנושי והמבנה שלו.
המוח שלנו הוא כמו שחקן טניס
איך המוח שלנו פועל במצבי אי ודאות? "המוח הוא מערכת של התניות של ודאות. מאז שאנחנו נולדים המוח מתרגם לדפוסים כל דבר שקורה סביבנו. יש לנו צורך לחבר אירועים בקשר של סיבה ותוצאה. המוח מנסה ליצור לנו חוקיות, כי היא מרגיעה אותנו. 'אני יודע מה קורה פה, יש לי שליטה'. הדפוס הוא אשליה שמאפשרת לנו להרגיש יותר נוח עם הסיטואציה הכאוטית שקיימת סביבנו כל הזמן".
עוד לפני הקורונה, אי ודאות היא גורם מרכזי בחיינו, מאיימת עלינו כמו עננה. "אם פעם אדם היה עובר בחייו מהפכה או שתיים, במקרה הטוב, היום אנחנו עוברים מהפכה בכל חמש שנים. הטכנולוגיה רצה מהר, וקשה לנו להיות אדפטיביים ולהדביק את הפער".
האם יש לנו יכולת לחזות את העתיד?
"כנראה שלא. אבל מה אנחנו עושים עם הרעיון של סביבה כאוטית לחלוטין? מנסים לסדר אותה. במשתנים שאני שולט עליהם אני מנסה ליצור לעצמי הרגשה שאני שולט במציאות. אבל אינהרנטית, ברור לנו שלא".
איך זה בא לידי ביטוי במוח האנושי?
"המוח שלנו שונא אי ודאות. בנאוקורטקס יש מנגנון מובנה של אמונות חיוביות לגבי דאגה. כלומר, יש לנו אמונה בסיסית, כמעט נאיבית, שאם נדאג זה ישפר את הביצועים שלנו".
ומה לגבי המערכת הרגשית הלימבית?
"למערכת הלימבית יש סוג של התניה. בכל פעם שאנחנו נתקלים בבעיה אנחנו נכנסים לסוג של מגננה רגשית, התכנסות ומצוקה. המערכת הלימבית שלנו מייצרת הרגשה שמשהו רע קורה פה".
מבחינה רגשית אי ודאות מיתרגמת במוח לאות אזהרה שמשהו רע יקרה?
"יש מחקר מלונדון שהתפרסם ב-2016 ובדק מה ההשפעה של חוסר ודאות על היכולת להיות נינוחים. הנבדקים חולקו לשתי קבוצות. לחברי הקבוצה הראשונה נאמר שבאופן ודאי הם הולכים לקבל מכת חשמל. לקבוצה השנייה נאמר שיש סיכוי שיקבלו מכת חשמל. והנה, מצאו פרדוקס: הנבדקים שידעו בוודאות שיקבלו מכת חשמל היו רגועים הרבה יותר מאלה שאמרו להם שיש סיכוי שיקבלו. זה קצת מזכיר את מה שקורה לנו. למה אף אחד לא מפחד למות? כי זה ודאי, כולנו נמות".
ודאי שמפחדים למות, זו החרדה שלנו.
"כן, אבל אנחנו לא מסתובבים כל היום בפחד למות. עם זאת, אם נגיד לאנשים 'יש לכם סיכוי של 50% למות', כולם ייכנסו לחרדה משתקת. אם יש איזה סיכוי שזה לא יקרה, נוצרת תחושה של חוסר ודאות, שמייצרת תגובה של שיתוק במערכת הלימבית".
ומה קורה במוח הזוחלי בחוסר ודאות?
"הוא מייצר תגובה של 'הילחם או ברח', והעיקרית מבין השתיים היא 'ברח', זה מה שנקרא הימנעות. וזה נורא, כי כשאנחנו נמנעים ממצבי חוסר ודאות, אנחנו לא מתרגלים את המוח למצבים כאלה".
מה בעצם קורה במוח במצב אי ודאות?
"במצב של חוסר ודאות המוח שלנו הוא קצת כמו שחקן טניס שעומד בפני חבטת הגשה. הכדור יכול להגיע לכל מקום במגרש, המוח נכנס למצב שהוא כאילו מרחף. הוא לא מייצר ניבויים או תסריטים, הוא פשוט במצב של ציפה.
"זה המצב האפקטיבי ביותר למוח כשהוא באי ודאות. הדרך היחידה להגיב לחבטת הגשה חזקה היא שלא יהיו לך ניבויים. הגוף עצמו מוכן לכל מצב, וגם המוח".
אבל אמרת שהמוח מחווט לייצר ניבויים.
"נכון, המוח כל הזמן מנסה לחשוב מה התוצאות של כל דבר. יש מחקר על המוזיקה, שמראה שכשהמוח שלנו שומע שיר, למשל, הוא מנסה לייצר ניבוי של התו הבא. מתי המוח חווה הנאה מקסימלית? כשאנחנו מצליחים לנבא מה התו הבא בשיר תזזיתי, כמעט כאוטי. אנחנו יכולים ליהנות מחוסר הוודאות במצבי שגרה, ואנחנו יכולים לסבול מחוסר הוודאות כשאנחנו לא מצליחים לנבא. המשחק הזה שבין יכולת הניבוי שלנו לבין הנטייה להיות מופתעים, הוא בעצם מה שמייצר את החוויה האנושית האופטימלית.
"לכן חשוב להבין: במצב שבו אנחנו לא יכולים לנבא יש קסם מאוד גדול. אבל התפקיד שלנו זה להיות כמו שחקן הטניס, להיכנס למוד ציפה".
אבל אי אפשר להיות במצב הזה כל הזמן.
"זה המצב האופטימלי שאליו אנחנו שואפים להגיע. כשזה משחק טניס במגרש, אנחנו מוכנים לקבל את המצב הזה. כשזה המצב הפיננסי שלנו וחיי המשפחה שלנו - אנחנו לא מסוגלים לשאת את זה. אבל אם נתייחס לחיים קצת יותר כאל משחק, טניס למשל, אנחנו נתחיל ללמד את המוח שלנו להתנהג בצורה פלואידית יותר, אדפטיבית" .
השתכנעתי, אבל איך עושים את זה?
"ישנה מערכת במוח שנקראת MCNE. היא כנראה המערכת הכי אדפטיבית והכי מלחיצה שיש למוח. היא מתחילה בגרעין קטן בגזע המוח, והוא מפרש את המציאות ואמור להגיב רק למצבי חוסר ודאות. מרגע שהוא מזהה מצב כזה, הוא מתחיל לשלוח אותות של נוראפינפרין - נוירוטרנסמיטור שדומה לאדרנלין.
"הוא מתחיל לטייל במוח. קודם הוא נכנס למערכת הלימבית, ומתחיל להתריע להישאר בכוננות, כי משהו לא צפוי קורה פה. במקביל הוא מתחיל להפריש חומרים להיפוקמפוס, שאמון על תהליך הלמידה, ואומר ל'מוח הלומד' שקורה משהו חדש. ואז הוא מפריש הורמונים למערכת הפרה-פרונטלית, שאמונה על הצבת יעדים ומטרות, ואומרת לו 'עכשיו אנחנו מתחילים לעבוד. משהו חדש קורה פה'. הוא מייצר יעדים חדשים לגמרי.
"הדבר הזה מתחיל לפעול על כל המערכת הקורטיקלית, שנמצאת במצב אופטימלי של למידה דווקא בחוסר ודאות. כשאנחנו לא יודעים - המוח שלנו הכי רוצה ללמוד ולדעת".
אז מה רע באי ודאות?
"הבעיה היא שהמסלול עובר במערכת הלימבית. ההורמון שהופרש, נוראפינפרין, גורם לנו להרגיש דאגה ועצבנות. ההתניה שלנו אומרת שכאשר אנחנו מרגישים ככה, משהו רע הולך לקרות.
"במקום להבין שהמוח שלנו מאותת שיש משהו חדש ללמוד, ולפרש את זה כסימן טוב, אנחנו מפרשים את זה כסימן רע. בפסיכולוגיה יש תופעה שנקראת 'חרדת סימן'. נניח שאדם שפוחד מהתקף לב עולה במדרגות, והלב שלו פועם בחוזקה, הוא מפרש את הסימן הזה כאילו הוא הולך לחוות התקף לב. אנחנו מפרשים סימנים פיזיולוגיים כאילו הם מאותתים על סכנה, אף שבפועל הם גורמים לנו התרגשות".
עד כמה הראש שלנו סגור
איך אנחנו מודדים אי ודאות?
"הפסיכולוג החברתי אריה קרוגלנסקי חקר חוסר ודאות במונחים קוגניטיביים. הוא יצר את מדד NFCS, שמאבחן עד כמה אנחנו מקובעים עם 'ראש סגור', ועד כמה אנחנו צריכים סדר מבני בחיינו. ככל שאתה יותר סגור, ככה אתה פחות אדפטיבי. ככל שאתה יותר מנבא וזקוק למערכת מסודרת, ככה המוח שלך מסוגל פחות להיות במצב של ציפה.
"קרוגלנסקי יצר מדד של הצורך בוודאות אצל כל אחד מאיתנו. הוא מבוסס על חמישה מבנים פסיכולוגיים שאינם תלויים זה בזה: הראשון הוא הצורך בסדר, קצת OCD. כשהוא מאוזן הוא אדפטיבי, ומנגד אתה חייב לעבוד על זה כדי לשחרר כל הזמן, כי אין באמת סדר".
איך אפשר לעבוד על זה?
"יש למוח שלנו נטייה ליצור סדר. נניח, סטודנט מגיע ביום הראשון ללימודים ומתיישב בצורה רנדומלית בכיתה. בפעם הבאה שיבוא הוא ישב באותו המקום, וכך עד סוף הסמסטר. למוח יש נטייה לשחזר דברים מוכרים, הוא צריך את המוכר. הטכניקה הטובה ביותר לשנות את זה היא לשנות הרגלים: אתה הולך בדרך אחת, תחזור בדרך אחרת, תשנה את הסביבה שלך כל הזמן, תייצר מצב שבו המוח מתרגל למצב של חוסר סדר. כשאתה מזהה שיש לך יותר מדי סדר בחיים, תשבור שגרה. זה קריטי לבריאות הנפשית שלנו.
"התכונה השנייה היא ניבוי - היכולת לנבא. למוח שלנו יש צורך לנבא, אנחנו רואים סימנים ומיד מנבאים מה עשוי לקרות. אנחנו כל הזמן עסוקים באיסוף רמזים שיגרמו לנו להרגיש שאנחנו יודעים, ולכן כשבאה אינפורמציה שלא תואמת את דעתנו, אנחנו מתעלמים ממנה".
אז איך אפשר לשנות את זה?
"אל תשקיעו בניבוי, תשקיעו במוכנות. התפקיד שלנו הוא לא לנבא מה יקרה, לאן יקפוץ הכדור, אלא להיות מוכן לכל כיוון. ובשביל זה צריך להתאמן מספיק פעמים על כל כיוון.
"להבין שאין לנו יכולת לנבא זה מאוד עצוב. אבל צריך לצפות ללא צפוי. כל המומחים נשענים על העבר, כל התוכניות הולכות להתבדות. אל תקנו תוכניות מובנות. זה נורא להגיד את זה, אבל מאוד אדפטיבי בעידן שבו אנחנו חיים".
לוותר על הצורך בניבוי
אז איך בכל זאת אפשר להיות מוכנים בלי לנבא? זה נשמע קצת מסובך.
"יש יחידה בחיל האוויר שנקראת מנ"ט, מרכז לניסוי טיסה. תפקידה להטיס מטוסי קרב ומסוקים במצבי קיצון של חוסר ודאות, נניח בגובה 12 ק"מ לכבות למטוס קרב את המנוע ולראות מה קורה. חשבתי שהטייסים האלה יהיו כמו טום קרוז ב'טופ גאן', אבל הם החנונים הכי גדולים. מה הופך אותם לטייסים כל כך טובים במצבי חוסר ודאות? זה שהם שולטים בכל הפרטים הכי קטנים.
"הם אנשים שלומדים את פרטי הפרטים של כל דבר, מתייחסים בשיא הרצינות לכל פריט של אינפורמציה. והם ויתרו על דבר אחד - ניבוי ('אני יודע שאני מיומן מספיק כדי להתמודד עם כל תרחיש אפשרי'). הם אמרו לי: 'אנחנו לא מפחדים כי אנחנו יודעים, ואנחנו יודעים שאנחנו לא יודעים'".
ומהי התכונה השלישית ביכולת להכיל אי ודאות?
"קבלת החלטות. כהנמן מדבר על מערכת 1 ומערכת 2 במוח. מערכת 1 אינטואיטיבית, מהירה, לא רצונית. היא תיתן לך את הפתרון הכי טוב במצבים שבהם יש המון משתנים שאינם מוגדרים קונקרטית ותוצאותיהם מאוד עמומות, כמו ההחלטה עם מי להתחתן. במקרה זה תקבל החלטה לפי האינטואיציה באופן מוזר.
"מערכת 2 טובה לקבלת החלטות כשיש מעט משתנים יחסית, והתוצאות שלהם ידועות מראש - כמו איזה רכב לקנות. אנחנו נוטים להחשיב את עצמנו כרציונליים, ובעקבות כך נוטים לזלזל במערכת 1. אבל אלוהים ברא אותה קודם ברמה האבולוציונית, והיא מאפשרת לנו לשרוד".
מה צריך לעשות כדי לחזק את המערכת האינטואיטיבית?
"לסמוך עליה יותר, ולאמן אותה. הדרך הטובה ביותר היא להגיע לסיטואציות שבהן אנחנו נמצאים בחוסר ודאות, להתאמן בהן, לשחק משחקים כאלה".
איך זה עובד מבחינה מדעית?
"המערכת המוחית שלנו מחווטת כך שאם אתה בחרדה, לא יעזור לך להעלות טיעונים רציונליים, כי הרציו לא ישכנע את הרגש. חייבים להתחיל להאמין במערכת 1, אף שזה שובר את התפישה שאנחנו אנשים רציונליים".
היכולת לשאת עמימות
"המבנה הבא הוא היכולת לשאת עמימות. אנחנו שונאים מצבים עמומים, כי אנחנו מוגבלים בהם. אבל יש משהו מאוד נכון ביכולת נשיאת הפכים, למשל. פתאום הבנתי עד כמה ספרות הילדים מחנכת אותנו לשאת עמימות (אריה עם כנפיים, מגדל עם גלגלים), לקבל אותה. אנחנו מאבדים את זה ככל שאנחנו גדלים. כמבוגרים זה נראה לנו ילדותי, כי התחלנו לחשוב בצורה סגורה".
ומהו המבנה האחרון?
"המבנה האחרון הוא סגירות מחשבתית: עד כמה אני מוכן לשמוע דעות אחרות, לא לשפוט, ולהבין שהדעות שלי יכולות להשתנות. עד כמה אני יכול להתמודד עם שאלות שאין להן דרך פתרון אחת, אלא כמה דרכים. זו היכולת להבין שהפרספקטיבה שלך היא לא ההשקפה הנכונה היחידה. הדרך הטובה לעבוד על סגירות מחשבתית היא להיחשף לדעות שונות, להיפגש עם אנשים ממגוון תרבויות, לחוות חוויות רב תרבותיות. ככל שתחווה ותיחשף, כך תפחת הסגירות המחשבתית.
"מחקרים מראים שקריאה מרובה, בעיקר של סיפורים, מקנה יותר גמישות מחשבתית, כי אנחנו מסוגלים להיכנס לראש של הדמויות. נוירוני המראה נכנסים לעבודה כשאנחנו קוראים על אחרים בזמן אחר. אנחנו מסוגלים להפוך את האחר והלא מוכר לפחות מאיים.
"האסטרטגיה של המגלים והיזמים היא להסתמך פחות על תכנון מפורט ולהתמקד בהתנסות מרבית וזיהוי הזדמנויות כשהן מופיעות. אנחנו צריכים להיות כל הזמן כמו שחקן הטניס, לא לפחד, לקבל את אי הוודאות".
איך להתמודד עם אי ודאות?
להטיל ספק במומחים. להביא בחשבון את יכולת הניבוי המוגבלת שלהם (גם בתחום המומחיות שלהם). יש לאמץ התעדכנות קצרה ועניינית בחדשות ולא להיות 'מחובר' אליהן ולחוות את המתח והחרדה הנלוות לכך. החרדה הזאת פוגעת בבריאות שלנו ומחלישה את המערכת החיסונית, ועלולה אפילו להתפרש על ידינו כ'חרדת סימן׳.
להגדיר זמנים. קביעת שעה ספציפית לדאגה. אנשים שמודאגים מנושא מסוים נוטים לחשוב עליו מרבית הזמן, מתוך אמונה שהדאגה תעזור לפתרון הבעיה (זוהי שטות גמורה, כמובן). נטייה זו יכולה להגיע עד כדי רומינציה - מחשבות מעגליות שחוזרות על עצמן. כדאי לקבוע שעה אחת ביום שבה נתרכז במחשבות הטורדניות וננסה להמיר אותן לכדי צעדים אופרטיביים.
לנהל מחשבות טורדניות. התמודדות קוגניטיבית ישירה עם חרדות, תוך ניסיון לגרשן, באופן פרדוקסלי רק מגבירה אותן. צריך לקבל את המצב ולהיות 'גמישים' מולו (כמו שחקן טניס) .
מדיטציה, הרפיה, תפילה ואפילו פעילות ספורטיבית - כל אלו בעלי פוטנציאל ויכולת להסטת הפוקוס והקשב שלנו מגירויים אקסוגניים (חיצוניים) לחוויה פנימית.
והכי חשוב לזכור: מטרתנו היא להתרכז במוכנות, ולא בניבוי. שכן יכולת הניבוי שלנו מוגבלת, ואילו למוכנות אין גבול.