פרטיות באינטרנט / צילום: שאטרסטוק
לאחרונה התפרסם ב"גלובס" ראיון של הכתב עמרי זרחוביץ' עם איל וולדמן, הבעלים של חברת מלאנוקס. בין אוסף הקלישאות שצוטטו שם היה גם המשפט "לאנשים שחושבים על הפרטיות שלהם, יש מה להסתיר, ופה השאלה היא מה הם רוצים להסתיר". הואיל וקלישאה זו נשמעת לעתים מזומנות, כדאי להקדיש לה כמה דקות של מחשבה.
לכל אדם יש מה להסתיר. גם למי שאף פעם לא עישנה גראס, עברה הפסקת הריון בגיל 16 או חיפשה פורנו בגוגל, צריך שיהיה מרחב שאליו לאף אחד אין גישה. זה חלק מהרווחה הנפשית, ומי שיודע שבכל רגע נתון הוא נמצא תחת מעקב, לומד להתאים את עצמו אל הרצוי והנדרש החברתי. עזבו דמוקרטיה ובחירה חופשית שהופכות לפארסה כשאפשר לייצר מניפולציות מבוססות דאטה על האוטונומיה שלנו, בעולם נטול פרטיות לא יהיו יצירתיות וחדשנות.
במרחב הטכנולוגי הנוכחי, יש גם יכולות להשתמש במידע "שאין לנו מה להסתיר" ולחלץ ממנו תובנות חדשות וחודרניות. כשמצלמות מזהות פנים במרחב הציבורי, אנחנו אומרים לעצמנו שזה בסדר. אבל מה אם ניתן לעבד את המידע כך שיגלה שמדובר באדם שהוא הומו בתוך הארון, כזה שטרם הספיק לברר לעצמו את זהותו המינית? יתרה מזאת, כשאנחנו חושבים שלנו אין מה להסתיר, אנחנו מסכנים אחרים. מי שמוסר דגימת די אן אי של עצמו לחברה שאמורה לגלות קרובי משפחה, חושף את קרוביו לזרועותיהן של רשויות אכיפת חוק או חברות מסחריות. מי שמעלה תמונה לפייסבוק הופך את המצולמים לחלק ממאגר זיהוי הפנים של החברה.
מחקרים התנהגותיים מגלים שכאנשים שמצהירים "אין לי מה להסתיר" שומעים מה מספר החברות המסחריות שיודעות עליהם דברים או מהו המידע שפייסבוק יודעת עליהם רק בגלל הפרופיל שלהם - הם נבהלים. מה יקרה כשבגלל הפרטים ש"לא היה להם מה להסתיר אותם" הם יגלו שחברת הביטוח מתמחרת עבורם פוליסות ביוקר; שהמחיר שהם רואים באתר קניות שונה מזה של אחרים; שהם לא יראו בכלל מודעת "דרושים" שהתפרסמה; שלא יקבלו עבודה כי תמכו במפלגה מסויימת?
מידע פרטי יכול ליפול לידי חברות שוחרות טוב שיקדמו רפואה ובריאות, ולידי רודפי בצע שינצלו אותו כדי לבצע מניפולציות שיווקיות מלוכלכות; לידי רשויות אכיפת חוק לצורך פיענוח פשעים, ולידי ממשלות שישתמשו בו כדי לדכא מרד ולשלוט באוכלוסיה. התפיסה של ולדמן שלפיה לגיטימי שמי שיעשה יותר מניפולציות יעשה יותר כסף, ושניתן להשתמש במידע פרטי ככל שהדבר הוא רווחי, היא לא רק אכזרית אלא גם לא חוקית. רשימת הסעיפים הארוכה שבחוקי הגנת הצרכן משקפת את התפיסה שגם ביחסים מסחריים, בין פרטים, ראוי לשים גבולות כדי להגן מפני טורפנות מסחרית. כל זה גורם לי להרהר שאולי דווקא לוולדמן יש מה להסתיר. אולי את האינטרסים לקדם את המוצרים שלו ודומיהם על פני הרווחה החברתית?
אם התפיסה היא שאין מה להסתיר, אז גם אין צורך במחשבה בידי מי ייפול המידע. אבל אם ההבנה היא שמשבר המידע הפרטי הוא אחד המשברים המשמעותיים של הדור הזה, שיהיו לו השלכות גם על הדורות הבאים, צריך לחשוב על חקיקה ורגולציה בנוגע לאיזה מידע מותר ואיזה אסור לאסוף, לעבד, לפתח, למכור ולהפיץ. אז, ייבנה סביבם גם האקוסיסטם הטכנולוגי שיקדם תאימות עם הכללים. אלה לא יקרו בהיעדר אחריות, בעיקר מצד תעשיית הטכנולוגיה, ובהיעדר הבנה שללא פרטיות אין משמעות לחירות שלנו, לדמוקרטיה וגם לחדשנות. אם כך, אסיים בקלישאה משלי: מידע הוא כמו אוראניום. מלא אנרגיה ופוטנציאל אבל עשוי להיות גם רעיל מאוד.
הכותבת היא עמיתה בכירה במכון הישראלי לדמוקרטיה
*** גילוי מלא: ד"ר תהילה שוורץ-אלטשולר חיברה את הקוד האתי של "גלובס"