דרור פויר/ צילום: יונתן בלום
א. נדמה שכל כמה ימים אני משיל מעצמי עוד סימן קטן של ציוויליזציה. אולי לא בקצב מעריכי, אבל בהחלט בקצב שאפשר להעריך. מסתובב בבית עם טרינינג מהוה ומחורר כמו רוח רפאים של הומלס מהגיהינום, תמיד מכוסה בפירורים של משהו. אני לא יודע איפה הדאורדורנט שלי ואם לא העבודה, גם לא היה לי מושג איזה יום היום, לפעמים אני אפילו לא בטוח אם אני ער או ישן. החפץ היחיד שמזכיר לי את העולם הישן הוא סכין הגילוח שלי. אתה ואני חביבי, אמרתי לו הבוקר, נעבור את זה ביחד כמו טום הנקס והכדור שלו וילסון בסרט ההוא, זוכר? אתה אולי לא בעניינים, מחציף סכין הגילוח, אבל וילסון מת בסרט וטום הנקס נדבק בקורונה במציאות. תראה אותך, הרמתי את קולי, ממש מלך הטריוויה! עם מי אתה מדבר, שואלים הילדים מהחדר השני. אתם לא מכירים.
יותר משחסרים לי אנשים, חסרה לי האנושות. הזמזום המתמיד של החיים. אני מוצא קסם קטן מאוד בצילומים ובסרטונים של רחובות ריקים בערי רפאים וכבישים רחבים ופנויים לגמרי. אני מסב מהם את מבטי; לא נעים לראות את העיר עירומה. אני אחכה עד שתשים על עצמה חצי מיליון איש, ואז נצא יחד החוצה, לחגוג כמו גדולים את הקמת ממשלת האחדות או החירום או איך קוראים לה. זו תהיה הממשלה הראשונה מזה מי זוכר כמה שנים שנוסדה גם בזכות הקול שלי, שנשדד ממני באור יום ולעיני כול.
זו תהיה הכנסת האחרונה שאקח בה חלק. שלוש מערכות הבחירות האלה, מהרגע שיצאו לדרך ועד שנסתיימו השבוע, הגדישו את הסאה. גנץ, פרץ, שמולי ולוי - להקת השמאל עובר חביבי - הצליחו להוציא לי לגמרי את החשק מהדמוקרטיה הישראלית, הם ונתניהו וממשלת הענק המושחתת והמנופחת עד כדי גיחוך שהקימו בניגוד לכל אחת מההבטחות שיצאו להם מהפה, שהיו רגעים שאשכרה האמנתי להן. הפעם נראה לי שזהו, אני גמרתי עם להצביע. שלושים ושתיים שנה ו-13 מערכות בחירות התייצבתי כמו שעון, הפגנתי והתווכחתי ותמכתי וכתבתי ולקחתי ללב, אבל וואלה, נמאסתם עליי. כמה אפשר. ואם הייתי ימני הייתי מתבאס לא פחות. תסתדרו בלעדיי.
ב. כן, בטח, אני מבין, שעת חירום, קורונה, אין תקציב, הכול ברור והכול מובן. ממשלת אחדות זה רעיון בכלל לא רע לתקופה כזאת, אבל אז מה. המטרה לא מקדשת את השקר ושעת חירום לא יכולה להיות תירוץ להכול. הבעיה, שהיא התירוץ המושלם פחות או יותר לכל מה שרע. ומהדברים שקרו השבוע בחסות הקורונה - זה אפילו לא היה הרע שבהם.
אכן, ממשלה של בין 34 ל-36 שרים שמוקמת על רקע מצוקה כלכלית של מיליוני ישראלים היא אקט מרהיב של עיוורון וניתוק גרוטסקי - לפעמים אני משתגע כשאני מדמיין חבורה של אנשים מבוגרים ורציניים מתעסקים בזה ברצינות מלאה, מפצלים את משרד הבינוי והשיכון למשרד בינוי ולמשרד שיכון ושוטפים את הידיים באלכוג'ל. אני לא הפועל הכי שחור בעולם, אבל תגידו, לזה אפשר ברצינות לקרוא יום עבודה? בסוף, מעבר לבזבזנות הפושעת, מדובר בעיקר ברעש וצלצולים.
הפוקוס צריך להיות מופנה למקום אחר. בשבוע שעבר כתבתי כאן על הטוטליטריזם ששם את הרגל בדלת שפתחה המגפה. לא עברו כמה ימים, והמילים דהו אל מול אורו המשגע של השר נפתלי בנט שהציג מערכת שפותחה על-ידי חברת NSO בשיתוף צה"ל ומשרד הביטחון. המערכת תאגור מידע אודות אזרחי ישראל, תתעדכן בזמן אמת, ותיתן לכל אזרח "ציון הידבקות" מ-1 עד 10 שיתאר, "בכל נקודת זמן!", את הסבירות שהוא, כלומר אתם ואני, נושא את נגיף הקורונה".
מהרעיונות הנוראיים ששמעתי. אז כבר לא מספיק משטרה, שב"כ ואמ"ן עם כל המידע של חברות הסלולר לרשותן, עכשיו יש גם חברת סייבר התקפי (NSO) שאוספת עלינו נתונים ומנתחת אותם. שיגעון! המערכת, כך דווח, "אינה כלי ריגול". אני אולי מדבר לסכיני גילוח, אבל יש לי מילון: ריגול זה "איסוף מידע בסתר על נושא מסוים". מה אנחנו מפספסים פה?
NSO היא חברה שנויה במחלוקת, נאמר זאת כך. בעברה אפשר למצוא דברים שעושות חברות ריגול, כמו, ובכן ריגול - סליחה: "איסוף מידע בסתר על נושא מסוים" - נגד עיתונאים ומתנגדי משטר ברחבי העולם. לפני פחות משנה, במאי 2019, טענה ווטסאפ ש-NSO חדרה, דרך פרצה בשירות הווידיאו, למכשירי הטלפון של יותר מ-100 עיתונאים ופעילי זכויות אדם. גם דווח כי תוכנה של החברה שימשה לריגול - סליחה: "איסוף מידע בסתר על נושא מסוים" - אחר העיתונאי ג’מאל חאשוקג'י שנרצח ובותר בקונסוליה הסעודית באיסטנבול, מי לא זוכר את הסיפור המקסים הזה.
אבל היי, אין מה לדאוג - מה אתם בלחץ, אומרים לכם שזו לא מערכת "איסוף מידע בסתר על נושא מסוים" אלא בסך הכול "מערכת שתאגור מידע אודות אזרחי ישראל, תתעדכן בזמן אמת, ותיתן לכל אחד מאיתנו ציון". ברור לחלוטין שזה וריגול הם שני דברים שונים לגמרי ולא קשורים בשום צורה.
ג. מכל הדברים הרעים שהקורונה יכולה להיות תירוץ להם, בעיניי זה המסוכן ביותר: החדירה המוגברת והמהירה של שלל מכשירי איכון, ניטור וניתוח שלנו. ואני כבר לא מדבר על צבא ברחובות ושוטרים שמכים אזרחים. מה גורם לנו לחשוב שהדברים האלה ייעלמו מחיינו יחד עם הקורונה? אם נשתוק עכשיו, כשהמצב עדיין בשלב הכוונות הנאצלות, כשנגיע לשלבים הבאים כבר יהיה מאוחר מדי.
מי יוכל לוותר על הנוחות של לדעת מה כולם עושים כל הזמן. ולמה לעצור כאן, בסיכויי הדבקה? המערכת של בנט יכולה לשמש את כל 3,752 משרדי הממשלה: כל משרד יאגור מידע שיתעדכן בזמן אמת וייתן, בתחום עיסוקו, ציון בין 1 ל-10 לכל אזרח. בסוף כל שנה נקבל תעודה. הנכשלים יורדו לדרגת מהגרי עבודה. כבר עכשיו מרגילה אותנו הקורונה לכך שתפקידנו העיקרי הוא להיות בריאים כדי לשמור על המערכת. עוד דחיפה קטנה וההיפוך יושלם: ממדינה שבה הממשלה משרתת את האזרחים ואלה נותנים לה ציון לשבט או לחסד, למדינה במצב חירום תמידי שבה האזרחים משרתים את המדינה וזו מחלקת לנו ציונים ומבודדת אותנו.
אם זה נשמע פרנואידי, זה רק כי אתם יותר מדי זמן לבד, וזה בדיוק העניין.
ד. נדמה שכל כמה ימים אני משיל מעצמי עוד סימן קטן של ציוויליזציה. אולי לא בקצב מעריכי, אבל בהחלט בקצב שאפשר להעריך. לפעמים אני ממש רואה איך הכול קשור. השהייה הארוכה בבתים מרחיקה אותנו זה מזה, פורמת את הקשרים בינינו ומחזקת את התלות במדינה: עכשיו מותר! עכשיו אסור! המערכת אומרת לכסות את הפנים! המערכת אומרת לשטוף ידיים! הוראות הגיוניות מתערבבות באבסורדיות ואנחנו כבר מפסיקים לשאול. כל אחד מאיתנו הוא סוג של חפץ חשוד במגרש האימונים של כוחות הביטחון הגלויים והנסתרים, ורק הם יכולים לשמור עלינו. ככל שהקורונה תימשך, תעמיק שליטת הכוחות הנעלמים בחיינו. אני מקווה מאוד שעוד לא מאוחר מדי, אבל כמו שאני מכיר את הרפלקסים שלי, הסוסים שברחו מהאורווה כבר מתו מזקנה.
בטח, אני מבין, שעת חירום, קורונה, הכול ברור והכול מובן. אבל המטרה לא מקדשת את השקר ושעת חירום לא יכולה להיות תירוץ להכול. ככה התחילו פחות או יותר כל הצרות הכי גדולות בהיסטוריה, לא?
הרהור: ממשלה של 36-34 שרים שמוקמת על רקע מצוקה כלכלית של מיליוני ישראלים היא אקט מרהיב של עיוורון וניתוק גרוטסקי.