עובדים הודים מתחילים את המסע מניו דלהי הביתה / צילום: Altaf Qadri, AP
לא היה צורך בדמיון מפותח, כדי לדעת שסגר קורונה בסין, או באיטליה, או בחלקים של ארה"ב אינו דומה לסגר בארץ ענקית, אנרכית ומוכת עוני בעולם השלישי. כאשר ראש ממשלת הודו, נרנדרה מודי, הכריז על עוצר לאומי מלא, ביום ג' שעבר, הוא העניק ל־1.3 מיליארד הודים ארבע שעות כדי להתארגן, להצטייד ולמהר אל מקום כלשהו מתחת לקורת גג כלשהי.
התוצאות הן תנועת אדם בהיקף כל כך גדול, מעיר לעיר וממדינה למדינה, שההודים משווים אותה עם הקטסטרופה של 1947, כאשר הבריטים חילקו את הודו לשתי מדינות - אחת עם רוב מוסלמי והשנייה עם רוב הינדואי - ומיליוני בני מיעוטים שנמלטו מכל אחת מהן. אולי מיליון בני אדם נטבחו, או נספו, במהלך נדידת העמים ההיא.
בת 90 הולכת הביתה
הפעם איש אינו אורב לנמלטים עם מאכלת מושחזת. איש אינו מבקש את נפשם של מאות אלפים, אולי מיליונים, הממלאים את הדרכים כמעט אל כל רוחות השמיים. אבל מנוסתם של מהגרים קשי־יום מן הערים, שבהן השתכרו כדי פת לחם, פותחת את שערי הגיהינום.
הם נמלטים מערים כמו דלהי, מומבאיי וקולקאטה אל כפרי הולדתם, הנמצאים מאות קילומטרים משם. תחילת המנוסה הכתה את כל רואיה בתדהמה: אנשים כיתתו את רגליהם על כבישים בין עירוניים ריקים, כשהם נושאים תרמיל ביד אחת ותינוק ביד שניה. במקום אחד נראתה אשה בת 90 שמה את פעמיה הביתה, מאות קילומטרים משם. גבר בן 39, שהתפרנס ממשלוחים במסעדה בדלהי, צנח ומת לאחר שצעד 200 ק"מ מעיר הבירה אל העיר אגרה, מקום מושבו של הטאג' מאהאל.
תקועים באמצע השום־מקום
בימים הבאים התחילו להופיע אוטובוסים, ששלחו ממשלותיהן של המדינות, שמהן באו המהגרים ואליהן ניסו לחזור. בתחנות האוטובוסים של דלהי הצטופפו רבבות, כמובן ללא מרחק ביטחון. הם המתינו במשך שעות לאוטובוסים, אשר נשאו אותם הביתה בצפיפות דומה, אם לא גדולה ממנה.
במחי יד נשמטה הקרקע מתחת לרגלי העוצר. מאות אלפי הפועלים העניים נעשו סוכנים־נוסעים של נגיף הקורונה. הם נטלו אותו איתם אל הקצוות המרוחקים ביותר של הודו, בכללם כאלה שהנגיף כלל לא הגיע אליהם.
או אז יצאה ההוראה לחסום את גבולות המדינות. לא, הן לא יקלטו עוד את תושביהן החוזרים. על פי אתר רשת הודי, theprint.in, "האנשים האלה תקועים עכשיו באמצע־השום־מקום, ללא מזון וללא מקלט, או שהם תקועים בערים שבהן מעולם לא התגוררו או עבדו, ובהן אין הם מכירים איש".
כאשר הורשו להתקרב אל מחוזות חפצם, פליטי הקורונה נדרשו להתיישב על הקרקע בשעה שצוותים מוגנים ריססו אותם בחומרי חיטוי, בכלל זה כלור. התמונות זעזעו את הודו, בייחוד כאשר הושוו עם אלה של סטודנטים הודיים בני טובים החוזרים מחו"ל במטוסים מיוחדים שנשלחו לאסוף אותם. אף כי הם הגיעו מארצות אירופיות שבהן נגיף הקורונה הספיק להתפשט הרבה יותר מאשר בהודו, הם נשלחו לכל היותר לסגר וולונטרי. איש לא ריסס אותם.
הרמזים העבים לא הובנו
אף אחד מן המאורעות האלה לא היה בלתי צפוי. היתה אפילו חזרה כללית לקראתם. שבוע לפני העוצר הארצי, סגר בעיר מומבאיי הבריח מאה אלף ויותר מן המרודים בענייה אל כפרי מוצאם בצפון הודו. 17 רכבות מיוחדות הועמדו לרשותם (ולא הספיקו). מומחי בריאות מיהרו להזהיר מפני התוצאות הקטלניות של תנועת המונים.
על אף הרמזים העבים, הממשלה המרכזית לא נקטה שום צעדי מנע, חוץ מאשר לצוות על המשטרה לאכוף את העוצר. התנהגותם של השוטרים הוסיפה לחרדה הציבורית. צילומים נפוצו במדיה החברתית של שוטרים, המכים "מפירי עוצר" באלותיהם, או מתעללים בהם ומשפילים אותם.
בעיית הסגר אינה מוגבלת כמובן לשכירי־היום האומללים. המונים המתגוררים בערים דרך קבע חיים בדוחק, סמוך לקו העוני, ללא חסכונות וללא אורך נשימה. 21 ימי הסגר שעליהם ציווה ראש הממשלה מודי דנים אותם לצמצום ולחרדה עמוקה.
הודים, שאיתם עמדתי בקשר באמצעות ווטסאפ בימים האחרונים, דיווחו על חיים מן היד לפה. איש אינו יוצא מן הבית אלא לחנות מזון סמוכה. איש אינו יוצא לעבודה. רבים אינם יכולים לקבל את הסובסידיות הממשלתיות הפעוטות משום שאין להם חשבונות בנקים.
בהודו יש מעמד בינוני גדול מאוד, תוצאה של התקדמות כלכלית ב־25 השנה האחרונות. מאות מיליונים חולצו מתחת לקו העוני, אם כי ההגדרה הבינלאומית של הקו הזה (הכנסה של שני דולר ביום) משאירה אותם תלויים על בלימה. אבל 22% מן האוכלוסייה מוסיפים להיות מתחת לקו העוני. לשם השוואה, בסין האחוז הוא 3.3 (הנתונים נלקחים מן המדריך העולמי של הסי.איי.אי).
לא, לא היתה לו ברירה
ראש הממשלה מודי התנצל השבוע על "הקשיים", והוסיף ש"נפשו אומרת" לו שההודים ימחלו לו. לא היתה בררה, הוא אמר. על זה כמובן אין עוררין. השאלה היא הביצוע.
מודי נהנה מפופולריות אישית עצומה. הוא הנהיג את מפלגתו לניצחון בחירות מסיבי לפני עשרה חודשים. ההודים נוטים לבטוח בו. אבל התנהלותו בימים האחרונים מעמידה בספק את מיומנותה של ממשלתו, את כושר הארגון שלה ואת מידת רגישותה. לא בפעם הראשונה, החלטות הגיוניות של הממשלה מוצאות אל הפועל באופן הגורם ייסורים למיליונים.
מה יקרה בהודו בעוד שבועיים וחצי, כאשר יסתיים הסגר? גם אם נניח שהערים יעמדו בשיממונן עד אמצע אפריל, והמונים נפחדים או מורעבים לא יפרצו החוצה, מי לידי הממשלה יתקע שאיום הנגיף ייעלם או יקטן במידה מספקת.
שיקול אחד של לוח הזמנים נוגע למזג האוויר. הוא מתחמם עכשיו בכל הודו, ובמרוצת אפריל הוא יתקרב להיות בלתי נסבל. בצפון הודו, מאי ויוני מניבים טמפרטורה ממוצעת של 45 מעלות בצל. הציפיה היא שהנגיף ימות.
הבעיה היא ששיעור התפשטותו אינו ידוע, לרגל מיעוט הבדיקות. הבוקר (יום ד') הממשלה סגרה בית חולים בדלהי לאחר שאחד מרופאיו לקה בנגיף. ביומיים האחרונים התפשטה בהלה, כאשר נוגדנים לנגיף נמצאו בדמם של מאות מבאי ועידה מוסלמית בין לאומית, אשר התקיימה בדלהי בתחילת מרץ. הם נפוצו אחר כך בכל רחבי הודו ובדרום מזרח אסיה.
"הערים הקיאו את פועליהן"
עיתונאית וסופרת הודית חריפת לשון, ארונדהאטי רוי, מתנגדת רדיקלית של הממשלה, אמרה אתמול בבי.בי.סי דברים הראויים להאזנה, גם אם לא בהכרח להסכמה מלאה:
"ההודעה על הסגר, בשמונה בערב, עוררה את הרושם שלממשלה אין מושג איך הודו מתנהלת. ארץ בגודל של יבשת אירופה, שענייה עובדים במדינות שבהן אינם מתגוררים. הסגר הוכרז בסוף החודש, לפני שאנשים קיבלו את שכרם. לא היתה להם ברירה אלא לעזוב...
"ממשלה, השואבת את כוחה מטענתה שהיא מבינה את ייחודה של הודו, לא הבינה את ייחודה. סגר המיועד ליצור מרחק פיזי בין אנשים הפך לאקט של דחיסת ההמונים, בין אם זה אל כוכיהם הזעירים בשכונות העוני, או אל הרחובות. לסגר היו אפוא תוצאות הפוכות מכוונתם של מטיליו... הערים הקיאו את פועליהן כמו היו דומן".
אין לנו כל מושג מה יהיו תוצאות המגפה הזו, אבל יש לה הפוטנציאל של הריסת האמנה החברתית הלא־כתובה, המדריכה את האופן שבו ארצות מתנהלות. זה אמור גם בארצות עשירות, אפילו עשירות מאוד, המסוגלות לפצות את תושביהן ולהבטיח את קיומם גם בימי המצוקה. זה נכון שבעתיים בארצות כהודו.
מוטב שנחדל להגיד, כי הנגיף הזה אינו מבחין בין קורבנותיו. הוא מבחין, מפני שבין העניים והחלשים הוא מוצא את אכסניותיו הנוחות ביותר.
רשימות קודמות ב-yoavkarny.com וב-https://tinyurl.com/karny-globes
ציוצים (באנגלית) ב-twitter.com/YoavKarny