ראש הממשלה בנימין נתניהו בהצהרה על הנחיות חדשות למשבר הקורונה / צילום: Gali Tibbon, Associated Press
מגפת הקורונה הפכה והופכת סדרי עולם. מדינות סוגרות גבולות, אנשים כלואים בבתים, מערכות הבריאות נאבקות לתת מענה, מערכות החינוך מושבתות, והכלכלות משותקות. הגישה היא: נעשה הכול כדי לעצור את התפשטות הנגיף.
אבל ככל שהזמן חולף, מתברר עד כמה דחוף לתת את הדעת על המחירים שכולנו משלמים, ולבחון את הנזקים שהצעדים הללו גורמים ויגרמו. זאת, כיוון שמשמעות הבחירה למנוע מוות מקורונה בכל מחיר, היא מוות לאנשים מסיבות אחרות, וגם סבל אנושי מסוגים שונים לאנשים רבים.
לכל החלטה יש מחיר. למשל, "סל הבריאות והתרופות". בחירה בתרופה עבור קבוצת חולים אחת, משמעה חולי ואף מוות של חולים במחלה אחרת. בכל שנה מתים בישראל כ-50,000 בני אדם. המוות של חלקם היה יכול להימנע על-ידי תרופות מתאימות, הפחתת זיהום האוויר, ועוד ועוד.
אז למה לא מגדילים את תקציב סל התרופות, לא משפרים את התחבורה הציבורית, ולא מפחיתים את זיהום האוויר? מדוע לא מבטיחים תזונה ראויה לכולם וסעד נפשי לכל מי שזקוק לו? - כי תקציב המדינה (כ-500 מיליארד שקל בשנה) מוגבל, וצריך לשמש גם לצרכים אחרים, כגון, חינוך וביטחון.
הסיבה לסגר ולהשבתת הפעילות הכמעט מוחלטת שנכפתה עלינו, היא "השטחת עקומת ההדבקה" כדי למנוע את קריסת המערכת הרפואית. מצב שיוביל למותם של חולי קורונה קשים ושל חולים אחרים שזקוקים לטיפול.
אבל לסגר יש מחירים כבדים מאוד. אנשים רבים ייפגעו ואף ימותו כתוצאה משהייה כפויה וממושכת בבתים, ומשיתוק הכלכלה. ישראלים שהשתייכו לשלושת העשירונים הנמוכים עוד לפני המשבר, ונאלצו לבחור בין רכישת מזון לתרופות, לא יוכלו בקרוב לקנות לא את זה ולא את זה.
רבים אחרים, שנמצאים בעשירונים הבינוני-נמוך, שפרנסתם נפגעה קשות, יידרדרו לעוני בשל היעדר הכנסות ויכולת לשלם חובות, אפס חסכונות, והיעדר תמיכה מדינתית. ככל שהסגר יימשך, מעגלים נוספים ישלמו מחירים כלכליים קשים.
לסגר מתמשך גם נזקים נוספים. שגם הם גובים מחירים לרבות חיי אדם. החל מאלימות במשפחה שמתגברת כשכולם כלואים בבית, דרך הבדידות המעיקה, רבים שמפתחים חרדה או דיכאון בשל המצב האנומלי, וכלה בדאגות הכספיות, ובהיעדר מענה טיפולי.
אמנם עדיין אין מספרים לכמת ממש את מחיר הסבל, למעט יותר מ-700,000 המובטלים שנוספו בשבועות האחרונים; אבל טרגדיות אישיות כבר מתגלות. כמו הסבתא שנפטרה בשבוע שסגרו לה את המועדונית; המסעדן שנמצא בפשיטת רגל, או האם היחידנית וארבעת ילדיה שנותרו בלא קורת גג, בגלל שאין לה איך לשלם שכר דירה. אלה מעידים על גודל הקטסטרופה עבור רבים.
המחיר של המשך הצעדים הנוכחיים להתמודדות עם הקורונה הוא לא מידתי. כדי להבין עד כמה הוא לא מידתי, נזכיר שדרושים כמיליארד שקל כדי להתאים את מספר מיטות האשפוז לגודל האוכלוסייה. ההערכות האחרונות לעלות השבתת המשק לחודש-חודש וחצי, כדי להילחם בקורונה הן - 90 מיליארד שקל.
במחיר הזה היה ניתן להשלים את מספר מיטות האשפוז, כך שיתאימו לסטנדרט של ה-OECD, להגדיל משמעותית את סל התרופות, לחזק את מערך הרפואה שסובל ממחסור של מאות רופאים, לשפר את התחבורה הציבורית ועוד.
מכאן, שחייבים לחשוב גם על פתרונות אחרים למגפת הקורונה, כאלה שיאפשרו התמודדות עם הנגיף בלי קריסת מערכת הבריאות מצד אחד, ובלי הרס הכלכלה ומרקם החיים מצד שני.
יש לנקוט אמצעים שיצילו את הזקוקים להצלה, ויאפשרו תפקוד של מי שאינם בקבוצות סיכון: להגדיל את כושר הקליטה של מערכת הבריאות על-ידי הקמת בתי חולים זמניים ייעודיים; להשאיר בבית רק את אלה שנמצאים בסיכון גבוה ולתמוך בהם כלכלית ונפשית; להאט את קצב ההדבקה של כולם בעזרת הגדלה ניכרת של בדיקות הקורונה ובידוד ביתי לחולים.
זאת, תוך הסרה בהדרגה של ההגבלות הנוכחיות על כלל האוכלוסייה. סגר ממושך כאמצעי מניעה מהנגיף, משול להפסקת השימוש בתחבורה כדי למנוע מוות מתאונות דרכים. זה יעיל, אבל הרסני לפרטים ולחברה כולה.
פרופ' דפנה יואל היא חוקרת מוח ומגדר, אוניברסיטת תל-אביב; ופרופ' דפנה הקר היא ראשת התוכנית ללימודי נשים ומגדר והפקולטה למשפטים, אוניברסיטת תל-אביב