בני גנץ / צילום: Sebastian Scheiner, Associated Press
על מה כדאי לדבר כדי להסיח את הדעת מן החדשות הרעות, שאין להן שיעור ואין להן תאריך סיום? אני מציע לדבר על פוליטיקה. על פוליטיקה ישראלית.
מעולם לא חשבתי את בנימין נתניהו לקוסם. מה פתאום קוסם? איש בינוני, המוקף באנשים בינוניים, משתמש באמצעים בינוניים, כדי לנהל מדיניות בינונית. הוא אינו צריך להלך קסמים. הוא צריך רק קצת מזל. והנה המזל אזל, והוא מחוסל, וחסל.
ואז בא רגע גנץ, ושינה את דעתי על מהלך ההיסטוריה ועל פשר בנימין. שם היה קסם, כישוף; שם הפוליטיקה התמזגה עם המטפיזיקה; שם, המדינאי הטובע הצליח למצוא לא סתם קרש הצלה, אלא יאכטה, או צוללת גרעינית.
הוא טרף את הקלפים בחפיסה שאפילו לא הייתה עוד בידיו. הוא שכנע את יריבו המסוכן ביותר זה שנים לקפוץ מראש ההר, במקום לרדת ממנו אל הארץ המובטחת. תפיסת "הגוש החוסם" הגיעה אל קיצה בדיוק בזמן שבו התקרבה להתממש. אין לזה הסבר רציונלי, לא ייתכן הסבר רציונלי, מפני שהתמוטטות רצונו של בני גנץ לנצח הייתה מאורע לא-רציונלי.
אין עוד נוסחה
הבעתי כאן את דעתי שהשמאל הישראלי הגיע אל סוף דרכו. אבל עכשיו לא על השמאל אנחנו מדברים, אלא על עצם הרעיון של חלופה דמוקרטית כלשהי לשלטון הימין. החלופה היא שהגיעה אל סוף דרכה.
אין עוד נוסחה אריתמטית. אין עוד נוסחה פוליטית. 43 שנה לאחר ד"ש ויגאל ידין, נודע סוף-סוף שלא יהיו עוד קיצורי דרך. שום גיבור לא ירכיב את האופוזיציה על סוסו הלבן, וינחיל לה שלטון קל. מי שירצו אופוזיציה יצטרכו תחילה להמציא אותה, בסבלנות של ברזל.
הטור הזה מנסה מפעם לפעם למצוא מקבילות היסטוריות למאורעות ההווה, בתקווה שהעבר ילמד משהו על העתיד. ההשוואות לעולם אינן מלאות או מדויקות. אבל לא דמיון העובדות עומד במרכז האנלוגיות, אלא דמיון הדינמיקות: סך כל הדחפים, הרצונות, הגחמות והתאוות של הנשמות הפועלות. אנשים אינם מוכרחים להיות דומים; מספיק בהחלט שהם מבורכים בחולשות דומות.
בחיפוש אחר עקרותם של קיצורי דרך אני מציע לפנות אל דמוקרטיה פגומה ורעשנית ששמה הודו. היא התחילה את דרכה העצמאית רק חודשים מספר לפני ישראל, הייתה לה מפלגת שלטון כול-יכולה, לא הייתה למפלגה ההיא שום חלופה סבירה.
לבסוף, מפלגת השלטון לא עמדה בפיתוי הסמכותני, ובנסיבות שאין לנו כאן המקום לתאר השעתה את הדמוקרטיה, השליכה רבבות ממתנגדיה לכלא, וסתמה לאופוזיציה את הפה. כמעט שנתיים אחר כך, מרץ 1977, היא החליטה שהיא חזקה מספיק כדי לערוך בחירות חופשיות.
מנהיגי האופוזיציה שוחררו מן הכלא כדי שיוכלו להתחרות. בגלל שיטת הבחירות, פיצול היה מבטיח את תבוסת האופוזיציה. היא החליטה להתמודד ברשימה משותפת לא-מתקבלת-על-הדעת, מן השמאל הקיצוני עד הימין הקיצוני.
הליכוד הלא טבעי של השורות הנחיל לאופוזיציה ניצחון מרעיש. העולם כולו הוכה בתדהמה. אפילו בארץ המאורע עשה רושם, חודשיים וקצת לפני הבחירות לכנסת התשיעית. אם בהודו, אמרו אז, אז אולי גם בישראל.
מפלגת העם חיכתה 30 שנה
הניסיון ההודי לא האריך ימים. הליכוד הלא-טבעי התפורר במהירות עצומה, וממשלתו התמוטטה. בחירות מוקדמות ב-1980 החזירו את מפלגת השלטון משכבר הימים אל השלטון. בקצה הימני של האופוזיציה המובסת גמלה ההכרה שאין עוד טעם בקיצורי דרך, ומוטב לנסות ולגדול בהדרגה במקום בקפיצות מטאוריות.
"מפלגת העם של הודו" (BJP) התחרתה בפעם הראשונה בבחירות ב-1984. היא קיבלה 8% של הקולות, שני מושבים בפרלמנט של 541. המפלגה המנצחת קיבלה 49%, שהעניקו לה 404 מושבים. כוח והשפעה לא היו למפלגת העם. אבל היא הייתה מבורכת בסבלנות.
בדיוק 30 שנה אחר כך היא קיבלה רוב מוחלט של המושבים בפרלמנט, ובשנה שעברה הרוב הזה גדל עוד יותר. הרסיס המיקרוסקופי של 1984 הוא עכשיו מפלגת השלטון הטבעית של הודו. מנהיגיה מדברים על עשרות שנים של מונופול פוליטי.
מעניין שגם האופוזיציה הנוכחית בהודו מנסה את כוחה בקיצורי דרך. פה ושם הקיצורים אפילו עובדים, בבחירות מקומיות. אבל הכישלון בבחירות כלליות הוא מלא, ללא תנאי.
מבחן הרצינות
צריך להודות שכישלונם של קיצורי דרך אינו מובן מאליו. הם דווקא עולים יפה בשיטה הנשיאותית, המזמינה דמגוגים פופוליסטיים, או כוכבים יפי-קלסתר (לא ציון מגדרי) לנחול את השלטון. אלמלא בוטלה הבחירה הישירה של ראש הממשלה בארץ, אולי אופציית קיצורי הדרך הייתה יכולה לעבוד. אבל קשה להגיע לשלטון במשטר פרלמנטרי מבלי לעשות עבודת שטח עמוקה מאוד, מסניף לסניף, משכונה לשכונה.
כמובן, פרויקט כזה מחייב מכנים משותפים רחבים, ששום קבוצת אופוזיציה בישראל אינה מסוגלת להציע. לזה יש אולי תשובה לא-מבטיחה אחת: הנכונות להישאר על המדף לאורך ימים, להעלות אבק, אפילו להצהיב קצת, אבל לסמוך על כושר ההתרגלות של הבוחרים. לחיות לאורך ימים כאופציה אינה משאת נפשו של איש. אבל עניינן של אופציות הוא שיום אחד עשוי לבוא תורן להתממש.
המתנה לתור ההיסטורי היא מבחן עצבים וגם מבחן רצינות. כל-כך הרבה אנשים קצרי רוח נכשלו בזמן האחרון במבחן הרצינות. אפילו רסיסי שמאל כמעט בלתי נראים מפלרטטים עכשיו עם ממשלת נתניהו, כי מה יש להם להפסיד חוץ מאשר את שמם הטוב ואת הסיכוי הלא-סביר שיום אחד יימצא להם קונה.
לא הכול מאבדים את סבלנותם. בעל טור אחר, שיכתוב בעוד 30 שנה, יזכיר אולי את אביב 2020. בימי הקורונה, הוא יכתוב, נבט הזרע של השינוי הפוליטי שזמנו הגיע לבסוף ב-2050. היה שווה לחכות. או לא.