ראש הממשלה בנימין נתניהו במליאת הכנסת / צילום: דוברות הכנסת - עדינה ולמן
משבר הקורונה חשף את העולם במערומיו. אנו חיים בעידן דרוויניסטי-אגואיסטי שבו החזק מצליח והחלש - לרוב נעזב לנפשו, עידן שבו הטכנולוגיה רצה מהר והמערכות משתנות לאט. אנו חוזים באובדן אמון בכל מערכות השלטון, המשפט והתקשורת, האי-שוויון עצום, הפרטיות נעלמה ולכל קבוצה הנרטיב שלה, ומעל כל אלה כדור-הארץ אחד שעושה רושם שנשבר לו מאיתנו, והוא משתולל בכל פינה. כל אלו משפיעים על הדמוקרטיה כפי שהכרנו אותה.
זה שנים אנו מבחינים בהיחלשותה ובהזדקנותה של המערכת הדמוקרטית. אבל מעל השיטה הדמוקרטית מרחפת עננה יותר גדולה, שהיא חוסר הסכמה על שאלת היסוד מהי דמוקרטיה בכלל ואיך היא אמורה לפעול. האם יו"ר הכנסת (היוצא) יולי אדלשטיין עשה מעשה דמוקרטי כשלא נעתר לפסיקת בג״ץ? האם עריקת הח"כית אורלי לוי- אבקסיס היא חלק מהמשחק? האומנם יו"ר כחול-לבן בני גנץ רימה או נשכב על הגדר בהצטרפותו לממשלה?
לפי מכון אדלמן, החוקר את רמת האמון בעולם, רמת האמון במערכות הממשל מאז 2015 היא הנמוכה מאז שהתחיל לבדוק את הנושא. על המצע הזה מגיע משבר הקורונה ומאיים - בנוסף על הבריאות והכלכלה שלנו - גם לפרום את מעט החוטים שמחזיקים עדיין את המערכת הדמוקרטית בחיים.
תמיד אמרנו וידענו שהדמוקרטיה היא שיטת ממשל פגומה וחסרה, אבל האחרות פגומות ממנה. דומה שבימים אלה, ההנחה וההערכה הזאת מתערערת. הרבה אנשים שהדמוקרטיה השאירה אותם מחוץ למעגלי הכסף, הכוח, המעמד החברתי וההשפעה, תוהים שאולי השיטות האחרות טובות בעבורם לא פחות, ואולי יותר. רבים תוהים - שאולי השיטה הסינית ערוכה טוב יותר להתמודדות עם המשברים העתידיים הגדולים הצפויים. ברור לרבים כי הדמוקרטיה לא מצליחה, לא בישראל ולא במדינות אחרות בעולם, לייצר לכידות חברתית, ערבות הדדית, כלכלה יציבה, ביטחון ואיכות חיים טובים דיים.
אחד הכשלים הגדולים של שיטת המשטר הדמוקרטית, ודאי בישראל, נעוץ במינוי לתפקידי שרים. כך ממונים אנשים לא מתאימים שאמונים על מערכות שהם לא מבינים בהן. חלקם פועלים כנציגים סקטוריאליים ואינם מייצגים חלקים גדולים בעם, אלא את הקהל המוגדר והמוגבל שהצביע עבורם. מינוי של שרים לא מתאימים הוא רק תחילתה של הבעיה. שהרי שרים אלה בוחרים את המנכ"לים, את ראשי הרשויות והמחלקות הכפופים להם, ועוד.
כאשר עומד בראש הפירמידה אדם לא מתאים מהסיבות הלא נכונות, הדבר משליך על המוסד כולו. כך נשחק ונפגע השירות הציבורי, ויחד איתו אמון הציבור במערכות חשובות כמו חינוך, בריאות, ביטוח לאומי, מס הכנסה ועוד. בעידן של זרימה חופשית של מידע וידע רבים הניהול הפוליטי של השירות הציבורי הוא כשל עמוק וגלוי לעין.
אנשים רבים רואים בדמוקרטיה ערך ואידיאולוגיה, ובכך הם מפספסים משהו מהותי. הדמוקרטיה אינה רק ערך וביטוי של ערכים, היא במידה רבה מכשיר. כלי. מעדר. שיטת ממשל שנועדה לייצר שלטון ראוי וסדר חברתי תקין. נכון, יש חשיבות ערכית עצומה לרעיונות העומדים בבסיסה והולידו אותה, כמו חירות, שוויון והשתתפות, אבל יותר מדי אנשים חושבים ומרגישים שהמנגנון הדמוקרטי, והתהליך הנוכחי המקיים אותה, הפסיקו לפעול, וחדלו לשרת את הערכים האלה. ואם המכשיר אינו מיטיב עם חיי האדם הפשוט, אין לו צורך בו והוא מחפש מכשירים אחרים - חלקם אנטי-דמוקרטיים.
כך היה תמיד וכך עכשיו.
נשיאים וראשי מדינות בכל העולם מאמצים עכשיו סמכויות לשעת חירום, מוציאים את הצבא או המשטרה לרחובות, מחייבים את האזרחים להישאר בבתים, ומנהלים מעקב צמוד אחריהם. הכול לטובתנו, כמובן. הבריאות כרגע מעל הכול והיא שמצדיקה לכאורה את הצעדים. אבל זהו רק הקצה של תהליך עמוק יותר. אם ממילא רק הם "מרוויחים", איבדתי את הפרטיות וכל תנועה שלי נצפית, אם פייסבוק וגוגל וחברות ענק טכנולוגיות הן מעל החוק, ומנהלות את העולם, אז מה זה משנה שפעם ב-4 שנים אני דוחף פתק לקלפי. הרי הפתק הזה מוביל לשיתוק, או מוסיף למדורת השנאה והפילוג; ואחר-כך ראשי המפלגות עושים בו כבשלהם.
מכאן קצרה הדרך למחשבות ולנכונות לוותר על הדמוקרטיה, בבחינת - בואו נמצא מנהיג שיעשה סדר, שיהיה מעל הריב הפוליטי חסר התוחלת, ניתן לו סמכויות-על. תנו לי דמוקטטורה עכשיו. זאת הסכנה, והיא מתממשת כאן ועכשיו מול עינינו. העולם בסכנת פוטיניזציה.
כדי שזה לא יתרחש, ביום שאחרי המערכת הדמוקרטית חייבת לעבור דיאליזה דמוקרטית. לייצג יותר קבוצות חלשות, להעלות את שיתוף הציבור בהחלטות, לקצר קדנציות של מנהיגים, ולהגדיר מחדש את היחס בין הרשויות השופטת, המבצעת, המחוקקת.
המערכות חייבות לעבור למצב של שקיפות רדיקלית, שנוכל לבקר אותן כל הזמן. בעולם הטכנולוגי של היום, פתק פעם בארבע שנים כבר לא יכול להספיק. הציבור חייב להיות חלק פעיל מהמערכת הדמוקרטית החדשה ביום שאחרי, והרי הטכנולוגיה כבר פה.
ד"ר יובל קרניאל הוא משפטן וחוקר תרבות ותקשורת, לשעבר רקטור האקדמיה בצלאל; נעם מנלה הוא חוקר תודעה דיגיטלית, מרצה לתואר שני במכללה למנהל