פרופ’ ברכה רגר / צילום: איל יצהר, גלובס
תחום המחקר של חיסונים הוא קורבן של ההצלחה שלו עצמו, אומרת הווירולוגית פרופ' ברכה רגר. בשנות ה-50 של המאה ה-20, כשהחלה רגר להתמחות בתחום הזה, העולם נפעם מהאופן שבו חיסונים שינו את מהלכן של מגפות באופן מוחלט. אלא שבתוך עשורים ספורים הפך הדבר למובן מאליו, ההשקעות בתחום פחתו, והנה היום אנחנו מרשים לווירוסים לתפוס אותנו לא מוכנים.
"התחלתי ללמוד וירולוגיה על רקע השתאות עצומה מהחיסון לפוליו שגילה פרופ' יונה סאלק", מספרת רגר, חוקרת מהמחלקה למיקרוביולוגיה, אימונולוגיה וגנטיקה באוניברסיטת בן גוריון. "זו הייתה מגפה נוראית בארץ. היא אמנם פוגעת רק ב-0.1% מהחולים בה באופן משמעותי, אבל זה מספיק, ובתי החולים היו מלאים בקורבנותיה.
"הייתי אז סטודנטית במעבדה של פרופ' נתן גולדבלום מהאוניברסיטה העברית, שנשלח ב-1956 ללמוד מסאלק איך להכין את החיסון ופיתח את היכולות הללו בישראל. היום היו רואים את החיסון הזה כפרימיטיבי, הוא מבוסס על חיידק מוחלש, אבל הנה, בזכות החיסון הזה הצילו אלפי ילדים רק בארץ מנכות וממוות, והמחלה הזאת נעלמה.
"הגילוי של סאלק נתן השראה לדור של וירולוגים. גם אני אמרתי לעצמי, החיידקים כבר תחת שליטה בזכות האנטיביוטיקה - מי היה מאמין שהבעיה הזו תחזור - והגיע הזמן לעשות אותו דבר לגבי הווירוסים".
"מחלות זיהומיות הפכו לסיפור פחות מעניין"
אלא שעם השנים חלה תפנית מצערת. "החיסונים הם ההצלחה הרפואית הגדולה ביותר של המאה ה-20. הם חיסלו את החצבת ואת האבעבועות השחורות והפוליו, ופתאום קרה לנו הווירולוגים דבר מוזר. מחלות זיהומיות הפכו לסיפור פחות מעניין. בתחילת הקריירה שלי, מחלות ויראליות היו גורם המוות השלישי בעולם המערבי, ואני תמיד חוששת שאנחנו עלולים לחזור לשם. באפריקה הן כמובן גורם המוות הראשון, אבל מי שם לב למה שקורה באפריקה?".
על רקע ההצלחה של תחום החיסונים, בשנות ה-80 וה-90, האתגר הגדול של וירולוגים היה גיוס מענקי מחקר, אומרת רגר. רק מתחילת המילניום, אחרי שכמה מגפות הרימו ראש "בזכות" מתנגדי החיסונים, מענקים החלו לזרום למעבדה של רגר. לדוגמה לחקר החצבת. "אבל אז גילו בעולם שלא קם דור של חוקרי וירוסים כמו שהיה בתקופתי. עדיין מבקשים ממני לבוא ללמד קורסים בווירולוגיה, במקום אותה שכבת ביניים. עד היום אני מדברת עם אותה קבוצה של חוקרים שלמדתי איתה בירושלים, על כמה מעטים נשארו מאיתנו וכמה חסרים וירולוגים ומיקרוביולוגים".
חוקרי וירוסים חסרים היום. חוקרי מערכת חיסון למרבה המזל דווקא יש, בזכות ההבנה שמערכת החיסון משמעותית במחלות אוטואימוניות רבות, וכן בזכות התפקיד של מערכת החיסון בסרטן. אולם כדי לפתח חיסונים מפני וירוסי העתיד, לא מספיק להבין את מערכת החיסון. צריך להבין גם את הווירוסים עצמם.
"איבדנו את תשתית של הידע בתחום הזה", אומרת רגר. "הרופאים בטלוויזיה הם אפידמיולוגים ורופאי בריאות הציבור, אבל לא אנשי מעבדה שמבינים את הביולוגיה של הווירוס. זה חסר וזה עצוב מאוד. ובתחום הזה, יותר מאחרים, אסור להיות תלויים במדינות אחרות בעולם, כי כל אחד רוצה להחזיק את הידע אצלו והן לא יחלקו אותו בקלות".
התרומה של מיידוף התנדפה
רגר כיהנה בעבר כמדענית הראשית של משרד הבריאות, חקרה מנגנוני הגנה ממחלות ויראליות, ואף פיתחה שני חיסונים שלא הגיעו לבסוף לשוק. "עבדנו על חיסון ל-CMV ולקדחת הנילוס המערבית. המוצרים כבר היו מוכנים לפיתוח מסחרי, אבל המענקים שלנו בתחום הזה התבססו על הכסף של ברני מיידוף (הברוקר היהודי שהיה תורם גדול לרפואה ולאקדמיה הישראלית. אלה גם השקיעו אצלו את כספן, אך הוא הונה את ציבור משקיעיו, וכספי התרומה וכספי ההשקעה התנדפו - ג"ו).
"כמה מיליונים שקיבלנו נעלמו, ואני כבר עמדתי לצאת לפנסיה ולא יכולנו להמשיך בפיתוח המוצרים הללו. אבל הפלטפורמה שפיתחנו אז מתאימה גם לקורונה. בשבילי זה כבר מאוחר, אבל יש גם אחרים. אפשר להמשיך את מה שאנחנו עשינו. הכול פורסם במאמרים גלויים, אבל אני חושבת שהיום כל אחד עושה את הדבר שלו".
עוד לפני כן, כאשר החלו התפרצויות חדשות של חצבת ביישובים שבהם שיעורים גבוהים של אי-התחסנות, החל הכסף לזרום אחרי שנים של יובש. "קיבלתי מענק גדול מהקרן הדו-לאומית ישראל-ארה"ב יחד עם חוקרים אמריקאים ובדקנו את רמות החיסוניות של הילדים שקיבלו את החיסון לחצבת. גילינו שחיסון אחד לא מספיק, ודרושות שתי מנות. למרות החיסון השני, עדיין חלק מהילדים המחוסנים חלו, והסיבה היא כנראה שהווירוס קצת השתנה כשנתנו לו להתפתח בתוך הגוף האנושי".
אם ימשיכו להיות התפרצויות חצבת בקבוצות שבהן שיעורי החיסוניות נמוכים, יכול להיות שתתפתח חצבת עמידה לחיסון שיש לנו היום?
"ודאי. זה יכול לקרות עם כל מגפה שכבר יש לה חיסון, אם החיסוניות באוכלוסייה תרד מתחת לרף מסוים. מדהים בעיניי שכולם זועקים שצריך חיסון לקורונה, ובינתיים יש לנו חיסון נהדר נגד חצבת והורים מסוימים לא מחסנים.
"לצערי, גם אחרי שיפותח החיסון לקורונה, כנראה יהיו מתנגדי חיסונים והמחלה לא תוכחד לגמרי. ואז תגיע מוטציה נוספת של קורונה, שהדור הבא יצטרך להתמודד איתה מחדש".
מה הסיכוי שיפותח חיסון לקורונה בטווח הזמן של שנה וחצי-שנתיים שעליו מדברות חברות החיסונים?
"אי-אפשר לדעת בוודאות לגבי פיתוח חיסונים. אתה פתאום נופל על משהו שעובד. אבל אני מאוד מאמינה בכוחות שעובדים על פיתוח החיסון, כולל חוקרי מערכת החיסון מאוניברסיטת בן גוריון. תהליך התקיפה של וירוסים על ידי מערכת החיסון הוא תהליך מאוד מובנה ומסודר, שאנחנו מבינים אותו יחסית היטב: בתחילה מגיע חיל חלוץ שמגיב מהר אבל יש לו כוח מוגבל מאוד, ואלה הנוגדנים הלא ספציפיים, ואחרי כן מגיעים הנוגדנים הספציפיים ותאי ה-T, אך התגובה המאוחרת היא לווירוס מסוים, ורק נגדו.
"אבל לא כל הווירוסים אותו דבר. לכל וירוס יש אסטרטגיה משלו, איך הוא נכנס לגוף, אילו מנגנונים בתא הוא מפעיל ואיך הוא משפיע על התאים של המאכסן. אנחנו רואים בווירוס הקורונה מנגנון היקשרות לתא שקצת דומה לזה של וירוס האיידס, ולכן חושבים שאולי התרופות הקיימות לאיידס יעזרו. אנחנו לא יודעים אם בווירוס הקורונה המנגנון הזה הוא השולי או העיקרי. אולי כמו באיידס, יידרש קוקטייל של תרופות אנטי-ויראליות כדי לוודא שמדכאים את כל מנגנוני הפעולה שלו.
"היום הגישה היא לפתח חיסון שמבוסס על חלק קטן מן הווירוס. צריך למצוא את החלק בווירוס שהוא המשמעותי ביותר לפעילות שלו בגוף, ואז לסנתז אותו יחד עם חלבונים אחרים שמעוררים יותר את מערכת החיסון. אני מאמינה שהחיסון יפותח מהר כי יושקע בו הרבה כסף. הסינים שופכים אינסוף כסף על התחום".
מה אנחנו לא יודעים על הקורונה
לדברי רגר, כדי לפתח את החיסון, נצטרך לדעת הרבה יותר על וירוס הקורונה. "יש נתון שאנחנו קוראים לו ‘קצה הקרחון'. הכוונה היא שלגבי כל וירוס, מספר החולים שמציגים תסמינים הוא שונה. למשל, מחלת החצבת תיצור תסמינים כלשהם ב-100% מהנדבקים כמעט. בפוליו, רק 0.1% מהנחשפים מפתחים מחלה, ורק 0.1% מפתחים שיתוק. לגבי הקורונה אנחנו מעריכים היום שהחשיפה היא הרבה יותר רחבה מאשר ההתבטאות הקלינית של הנגיף.
"אנחנו יודעים היום איך נגיף הקורונה נכנס לגוף - דרך האף, הפה והעיניים - ואיך הוא מדביק את ריריות הריאות, אבל לא אם ואיך הוא מתפשט הלאה. אנחנו לא יודעים אם הווירוס נשאר בגרסה רדומה בגוף אחרי ההדבקה, ולא יודעים אם הוא מגיע למוח. אם כן, הוא יכול לעשות שם שמות".
כך היה, לדוגמה, במקרה של מחלת החצבת, שנותרה רדומה בגוף ובאחוזים קטנים גרמה למחלות נוירולוגיות קשות בילדים, שנים אחרי שנראה היה שכבר חלפה. "אנחנו גם לא יודעים מה ההשפעה של הקורונה על המעי ואם הווירוס שורד בצואה, ולכן עלול להיות מסוכן בזיהום של מים. הסינים בודקים את הדברים האלה ראשונים, כי יש להם את כמויות החולים לפנינו.
"לרוב חוקרים את הדברים האלה באמצעות מודל חיה לווירוס. היום אין עדיין מודל חיה לקורונה, אף שבמקור זהו וירוס של חיות. חבל שנולדתי 15 שנים מוקדם מדי, כי הייתי שמחה לעשות זאת, אבל אני כבר יחסית בסוף הקריירה שלי. נראה לי שאנחנו הולכים לקראת עדנה חדשה לתחום הווירולוגיה".