פרופ' קרנית פלוג. אחת מהרבה כלכלנים שקוראים לפעול מהר / צילום: איל יצהר
"גם זה יעבור", כך מכריז שלט שתלו השכנים על המרפסת ממול. והם צודקים: מגפת הקורונה תחלוף, כשיימצאו חיסון או תרופה, או כשמספיק אנשים יפתחו חסינות. מדיניות הסגר לא תימשך לנצח, גם אם זה מרגיש ככה. היא תוסר בהדרגה, כנראה בעוד כמה שבועות. ויחד עם המגפה, גם המיתון הנלווה אליה יחלוף בסופו של דבר. הרי הסיבה העיקרית שבגללה הכלכלה משותקת היא הצורך להשתלט על המגפה. הרצון "לשטח את העקומה" הוא זה שמוביל לסגר ולמדיניות הריחוק החברתי. כשיחלוף הצורך בהם, אפשר יהיה להתניע מחדש את הכלכלה.
כך שגם זה יעבור - אבל השאלה היא איזה נזק כלכלי ייגרם בדרך. ובעיקר, האם הנזק הזה יהיה חולף, או שהמשבר הנוכחי ישאיר צלקות בכלכלה. יש לחשש הזה מונח מקצועי: היסטרזיס. הרעיון הוא שגורמים חולפים יכולים להותיר חותם קבוע, או לפחות מתמשך. סגירה של המשק לחודשיים יכולה להשאיר אחריה שובל ארוך טווח של אבטלה ושל פעילות כלכלית חלשה יותר. החשש הזה מגיע לאחרונה מצד שורה של כלכלנים.
מי שהעלתה אותו, למשל, היא נגידת בנק ישראל לשעבר, פרופ' קרנית פלוג, כיום סגנית נשיא למחקר במכון הישראלי לדמוקרטיה. בתדרוך שערכה הזהירה פלוג שככל שגל הפיטורים ופשיטות הרגל יהיה נרחב יותר, כך זה יקשה על ההתאוששות. כי בתרחיש כזה, היא הסבירה, "יש הרבה אובדן של ידע ומוניטין". עובד שמפוטר ממקום העבודה שלו מאבד את רשת הקשרים שלו, ומקום העבודה שלו מאבד את הידע של העובד הזה. כשעסק נסגר, מערכת היחסים שלו עם הספקים והלקוחות נעלמת יחד איתו.
פלוג הראתה במצגת שלה את הגרפים של פרופ' פייר אוליבייה גורינשה מאוניברסיטת ברקלי, שמסביר שכמו שצריך לשטח את עקומת המגפה, צריך גם "לשטח את עקומת המיתון", באמצעות פעולה ממשלתית נחרצת ועתירת תקציבים. בראיון ל"גלובס" בשבוע שעבר, גם גורינשה דיבר על החשש שהמיתון החולף, אם יאפשרו לו להעמיק, יותיר צלקת בכלכלה. "לוקח זמן לעובדים למצוא עבודה חדשה, יש תהליכי מיון, צריך לוודא שיש התאמה, ולוקח זמן להתחיל עסק. לוקח זמן למוסדות פיננסיים לפתח מערכת יחסים עם הלווים שלהם, כדי להבין מה הם עושים, במיוחד בצד העסקי". יש הון שמסתתר בכל מערכות היחסים האלה - ומיתון ממושך יכול להרוס אותו.
ולא רק זה - כפי שמזכיר פרופ' ערן ישיב מאוניברסיטת תל אביב, עובדים שיושבים מובטלים בבית במשך זמן ממושך מאבדים מהכישורים שלהם, וזה נכון במיוחד לעובדים מבוגרים. קשה להם יותר לחזור לעבוד.
כל אלה אינם חששות תיאורטיים בלבד, אלא גם לקח היסטורי טרי יחסית. לארי סאמרס ואנטוניו פאטאס, שני מאקרו כלכלנים נודעים, תיעדו את הנזקים המתמשכים שספגו כלכלות גוש האירו בעקבות המשבר של 2008, ואת התגובה הלא מספקת בעקבותיו (שלא לומר מדיניות צנע הרסנית).
ומכאן מגיעה המסקנה הגורפת, שאותה אפשר לשמוע משורה ארוכה של כלכלנים בימינו: "צריך לעשות כל מה שיידרש, ומהר" (זו אפילו כותרת של קובץ מאמרים על התמודדות עם המשבר שקבוצת כלכלנים מובילים הספיקה לפרסם). כך למשל, כפי שהזכירה פלוג בתדרוך שלה, צריך לתרגם את תוכנית הסיוע הממשלתית לתקציב שיאושר בכנסת במהרה. ובאופן ספציפי, פלוג שמה דגש על יישום התוכנית שתתמרץ מעבידים להחזיר את העובדים מחל"ת לעבודה, וכך, כהגדרתה, תאפשר להימנע ממצב שבו "עובדים שמאבדים את ההון האנושי הספציפי שלהם, כי הם לא חוזרים למקומות העבודה". וזה, לדברי פלוג, "יגביר את הסיכוי שלא נייצר היסטרזיס".