פרופ' אורי חפץ / צילום: נתי שוחט
"התהפך עלינו העולם ביום בהיר אחד. כמו בסיפור של קפקא, כשגרגור סמסא התעורר בבוקר וגילה שהפך לחרק ענקי. התעוררנו בבוקר, וחוקי המשחק השתנו, ואנחנו מחשבים מסלול מחדש תוך כדי טיסה. חזרתי לארץ ב-6 במרץ, ואז היו שמועות שבקרוב כל מי שחוזר מכל יעד בחו"ל ייכנס לסגר. חישבתי מהר, והבנתי שיש מצב שאני אהיה בסגר עד ה-19, ולא אוכל ללכת עם הבת שלי לטיול שנתי שהבטחתי. זה כל כך מצחיק היום. איזה טיול שנתי, אין לימודים ואין כלום", אומר פרופ' אורי חפץ, מומחה לכלכלה התנהגותית, שמבלה את זמנו על ציר שבין האוניברסיטה העברית לאוניברסיטת קורנל האמריקאית.
כשחפץ היה בסגר משלו, מדי ערב הממשלה החמירה את ההנחיות לציבור. מנהיגי העולם שאלו את עצמם איך מסבירים לציבור את גודל האיום וגורמים לו להסתגר בבית, והאם אפשר בכלל ליישם סגר מלא, כמו סין. "מה כדאי? לבשר את הרע מכול ואז לאט לאט להקל, או ההפך? אם מדליפים לפני ההחלטה: ‘יהיה סגר מוחלט', ואחר כך בפועל הצעדים מתונים יותר, הציבור נושם לרווחה. לעומת זאת, אם אתה מתחיל יותר פשוט, המכה הראשונית יותר קלה ונראית יותר אמינה ושקולה. אתה מתרגל אליה, ואז אחר כך, נותנים לך את החלק השני של המכה. זה לא נפל עליך משמיים, נקודת הייחוס השתנתה. בכל מדינה לוקחים ניחוש אחר בנושא הזה כרגע".
קשה לתפוס את גודל האיום במקרה הזה, זה לוקח זמן.
"להבין צמיחה אקספוננציאלית - זה משהו שלא בא לנו באופן טבעי. לאנשים יש בעיה לדמיין את זה. ראש הממשלה ניסה להסביר את הגידול המעריכי. אומרים לאנשים - בעוד חודש וחצי יכולים להיות מיליונים. איך זה יכול להיות, אתמול היו 100. עד לפני זמן קצר, אף אדם לא נפטר בישראל מהמחלה. קשה לתפוס את זה שברגע אחד זה יתפוצץ. לכן, רוב האנשים בציבור לא הצליחו לקלוט את הגדילה. התחזיות הקודרות הרגישו קצת הזויות. לי זה לא יקרה".
מה מקשה על אנשים לשבת בבית עכשיו, ולחכות שהמשבר ידעך?"אנחנו מייחסים משקל רב יותר להווה על פני העתיד. הסבל שלנו בסיפור הזה הוא מיידי וברור מה הוא. הרווח הוא לא ברור ולא מיידי. יש לנו היום גזרות מוחשיות, דרסטיות, כואבות, שאנחנו מרגישים מיד. היכולת שלנו לשבת בבית ולהתמודד באופן מיטבי תלויה לא רק בכך שכולם בריאים, אלא גם בכך שנדע שאנחנו יכולים לשים אוכל על השולחן למשפחה שלנו. היכולת שלי ליהנות מהזמן עם הילדים שנפל עלינו מהשמיים עכשיו היא רק בהנחה שאין לי חרדה כלכלית קיומית.
"כשאתה בעוני או מחסור, 'המעבד' במוח שלך כל הזמן תפוס, כי אתה כל הזמן מנסה לפתור את הבעיה הזאת. היא רובצת. אתה יושב עם הילדים, אבל המוח כל הזמן עובד - איך אני פותר את זה, מה אני עושה. אם יש לך חששות קיומיים, הזמן הזה שקיבלת בבית הופך להיות הסיוט הכי גדול. אנחנו בכלכלת שוק שאומרת שלא לכולם יש ביטחון, ובטח לא לכל החיים. אבל בימים כאלו, שבהם אתה לא יכול לעשות כלום וזה לא תלוי בך - כל דבר שהמדינה יכולה לעשות כדי לצמצם את החרדה הזו, יש לו ערך עצום".
"הממשלה תעזור"
כשהממשלה התמהמהה במשך כחודש עד שהציגה תוכנית כלכלית, חפץ ניסה לגייס את ניסיונו וכתב מאמר שכותרתו זועקת שצריך "לחבר את המשק למכונת הנשמה". בסוף זה ייגמר, הוא מסביר, ונחזור להתחבק וללחוץ ידיים. המשק גם הוא יחזור לפרוח. אבל ה'בסוף' הזה יכול להגיע בכאב ובאיטיות. וכשהוא מלווה בהססנות, המתכון לאסון מונח לפנינו. משבר הבריאות הוא זמני, "אבל המשבר הכלכלי יכול לקחת שנים, אם לא נעשה את הדבר הנכון".
מה דעתך על התוכנית הממשלתית לחילוץ המשק מהמשבר?
"מצבנו טוב משהיה לפני שבוע, והכיוון הוא נכון. האיום הזה מתפתח מאוד מהר וצריך לקבל החלטות תחת אש, אין זמן לדון חודש בתוכנית אופטימלית. יהיו בה חורים, כסף יגיע למקומות לא נכונים, אבל אין ברירה. אי אפשר היה לחכות עוד. ישב עליה כמה ימים צוות שלא ישן, ונתן מענה. 10 מיליארד שקלים למערכת הבריאות - זה כסף לחזית. חשוב לתת כסף דחוף למשקי הבית שנפלה עליהם גזירה משמיים, כשמדובר באנשים שלא סוגרים את החודש. ניתן גם מענה מסוים לעצמאיים, לבני ה-67+ ולצעירים, וצריך לעשות עוד. עכשיו, צריך לדלג על החסמים הביורוקרטים ולהעביר כמה שיותר מהר את הכסף. פרצה מלחמה, כולנו גויסנו למילואים והוצבנו בבית. צריך לשכלל את מערכות הביטחון הסוציאלי ואת האופן שבו הן עובדות".
אילו זה היה בידיים שלך, מה היית עושה אחרת?
"נכנסתי לפלאפלייה ושאלתי את הבעלים - מה היה עוזר לכם עכשיו? הוא אמר - ניקח הלוואה, נעבוד קשה שנה-שנתיים ונסתדר איכשהו. עצמאיים תמיד נמצאים במלחמה. הם לא יושבים בבית ומחכים למתנות, הם עובדים קשה ומבינים שיהיה עכשיו קשה מאוד. בעלי עסקים אומרים, למשל, שמה שיעזור להם זה שיבטלו להם ארנונה ומסים קבועים. אני חושב שלתקופת הסגר, זה משהו שהמדינה צריכה לעשות. אם היה אפשר, לאלו שסגורים בתוקף צו, לשלם את כל החשבונות - זה היה נכון.
"הבעיה מבחינת העסקים היא שיש המון אי ודאות. לא ברור מי מקבל ומה מקבל. המדינה צריכה להראות שאנשים מקבלים בפועל את המענקים וההקלות. עסקים צריכים לדעת בבהירות מה יקבלו ומתי, ולראות את זה קורה. הממשלה צריכה להבהיר שככל שהם ממלאים אחר ההנחיות ולא פתחו את העסק, יש תוכנית שתחזיק את העסק שלהם בחיים. לאי הוודאות יש השלכות נפשיות וכלכליות".
להחלטות כאלו יש עלות גבוהה.
"למזלנו, התפקוד של המערכת הביא אותנו למשבר הזה במצב טוב. הגענו למלחמה הזו עם מחסנים מלאים מבחינה מאקרו כלכלית. יש עלות גבוהה, אבל לא יכולים לתת למשפחות להיזרק מהבית משום שהן מקיימות את העוצר והוצאו לחל"ת. זה לא משהו שאנחנו כחברה נחיה איתו. כשייגמרו החסכונות מיליון בני אדם ייזרקו לרחוב? אני לא רואה את זה קורה. הממשלה הרי תיכנס ותעזור. אז שתבהיר את זה כבר עכשיו.
"צריכים להיזהר מהמטפורה שלפיה מה שיוצא מהקופה לא חוזר. גודל הקופה תלוי בתקבולי המסים, והם תלויים באיך שנתמודד עם המשבר ומה שנעשה כדי לתמוך במשק, כדי שאלו שהוצאו לחל"ת יחזרו למקום עבודתם, והוא לא ייסגר. זה טוב ששומרים על הקופה, אבל אם נשמור עליה יותר מדי היא תלך ותצטמק. צריך להיזהר מזה ולמצוא את הנקודה האופטימלית. המצב האידאלי הוא ‘הקפאת המשק ביום המשבר', אך זה מצב בדיוני. השאלה היא כמה קרוב לזה אפשר להגיע.
"אפשר לחשוב על מדיניות שבה תמשיכי לקבל משכורת כאילו לא הוצאנו אותך לחל"ת, ושכל אחד יישא קצת בעול. יחסית להערכות של העלות למשק ושל כמה המדינה משלמת מתוך התקציב, זה נראה כמו יחס לא רע. האם היה צריך להעלות את דמי האבטלה היחסיים? יש טרייד אוף בין המהירות לדיוק. יהיו כאלו שצריכים ולא יקבלו, וזו בעיה. ייתכן שנצטרך לשפר את התוכנית תוך כדי תנועה".
נכון לעכשיו, הממשלה לא ממהרת לייצר משענת כזו.
"יש לנו צלקת של התנהלות כלכלית לא אחראית, שהובילה את המשק לאינפלציה ולקריסה בשנות השמונים. יש פה מסורת של פחד מאינפלציה - לא רק ביקושים נמוכים הם בעיה, אלא גם ביקושים גבוהים. ה-DNA שלנו נקבע לפי הפצע המדמם הזה שכמעט הרג אותנו, והוביל למצב שבו הכי חשוב לשמור על הקופה. זה מצוין בעתות שלום, אבל אנחנו כרגע במלחמה. כמו שבמלחמה פותחים את הברז, אנחנו מגנים היום על החיים, וצריך לפתוח קצת את הברז ולשחרר - באחריות כמובן. עכשיו זה לא הזמן לחסוך ולהוריד יחס חוב-תוצר".
הממשלה מבקשת מאיתנו לקחת הלוואות ודורשת מס על מענקים.
"יש תמיד יתרון בלא לתת פרטים מדויקים מהצד של קובעי המדיניות, אבל מבחינה מאקרו כלכלית אין צורה יותר טובה להרוג כלכלה מאשר להכניס אליה אי ודאות לגבי העתיד. את אי הוודאות לגבי הפרטים והיישום של תוכנית הממשלה צריך לצמצם מיד. לומר בבירור: הרחבנו את הזכאות, והיא תישאר שם כל עוד תהיה בבית".
בתוך פחות מחודש, כמיליון מובטלים נשלחו ללשכת התעסוקה.
"נכנסנו למצב שלא היה כמותו בהיסטוריה; היו מלחמות שבהן הציבור הופגז, אבל לא קרה שאמרו בפקודה: לעסקים אסור לפתוח ולצרכנים אסור לצאת. בן לילה, ירד לך הפדיון באבחת תקנה לאפס. לא הבנתי למה התקשורת עשתה כזה סקופ ממיליון המובטלים, כאילו שזה מפתיע. מה, ציפיתם לפחות? התפלאתי שמדובר רק במיליון בני אדם, כלומר רק כרבע מכוח העבודה בישראל. זה אומר ששלושה רבעים מכוח העבודה עדיין עובד?"
איך ייראה המשק שלנו אחרי המשבר?
"אם הסגר יתחיל להשתחרר אחרי החג, אז הנזק הוא יחסית מוגבל. אם נגלה שצריך להחמיר את הסגר ושלא רואים את הסוף, המשק יצא מזה בצורה שונה. אבל בסוף נצא מכל דבר; היו מלחמות, היו בעיות, המשק בסוף מתאושש. גם בימים כתיקונם, עסקים נסגרים בכל יום. זה חלק מהתהליך של כלכלה דינמית. עכשיו, זה מואץ. בחודש הראשון יקרסו העסקים הכי חלשים, וחלק מזה זה בסדר, זה היה הרי בא מתישהו. בחודש השני והשלישי יקרסו העסקים היותר חזקים, וזה לא בסדר. בכלכלה דינמית יש תחלופה".
"מהלך יפה של טראמפ"
חפץ מתבונן מקרוב-רחוק על המתרחש בארה"ב. "טראמפ הכריז שמה שייחשב הצלחה של הממשל הפדרלי מבחינת המתים, זה 100 אלף. תראי איזה מהלך יפה. נקודת הייחוס הטבעית שלנו הייתה סין; יש בה פי חמישה בני אדם בערך מאשר ארה"ב, והם אמורים להיות במצב הכי גרוע, אז בארה"ב אמורים להיות פחות מ-1,000. אבל סין דיקטטורה, אז עזבי. אם משווים לגרמניה, נקודת הייחוס לארה"ב כרגע היא 3,000 מתים. מה עשה טראמפ? זרק נקודת ייחוס כל כך בשמיים, כך שלא נשווה אותו לגרמניה. נשווה אותו ל-100 אלף".
נראה שבארה"ב הם מיהרו להגיב כדי לא להעמיק את המיתון שבדרך.
"טוב מאוד שהם מיהרו להגיב, אף שלמהירות הזו יש מחיר - התגנבו לתוך התוכנית שלהם גם כל מיני נבלות וטרפות, כמו העברה של החזרי מס של מיליארדים לבעלי נדל"ן רב. אבל ברור שהם למדו משהו מהמשבר של 2008. אם ב-2008 לא הייתה תגובה נחושה וחסרת תקדים בהיקפה של הפדרל ריזרב ותגובה יחסית נחושה של הממשל האמריקאי, היינו יכולים למצוא את עצמנו בשפל גדול. הייתה תגובה נחושה ובסוף היה משבר של שישה רבעונים ואז חזרנו לתקופת הצמיחה הכי ארוכה בהיסטוריה האמריקאית. גם עכשיו, ישנם כל המרכיבים למשבר חמור. אם קובעי המדיניות היו מתמהמהים, זה היה יכול להוביל לשפל מאוד רציני. יכול להיות שזה עוד יקרה במילא, אבל מדינות העולם נכנסו לפעולה מהר ותפרו חבילות סיוע גדולות ברמה היסטורית".
כשאתה מסתכל על ניהול המשבר בעולם, מה מדאיג אותך במיוחד?
"התערבות המדינה בחיים שלנו גדלה לאור המשבר. אם ניתן לממשלות לגיטימציה לעקוב אחרינו, להתערב יותר בשווקים, האם המדינה תוותר כל כך מהר על היכולת שלה לעקוב? אם עוקבים אחרי חולים, אז אולי כדאי גם אחרי פעילים פוליטיים? אנחנו כרגע תחת אש, וצריך לפעול במהירות, אבל גם להיזהר ולוודא שנוכל להחזיר את הגלגל אחורה. אנחנו נראה גם תקציבי מדינה שגדלו ונשארו גדולים, ותהליכים אחרים שהם בסדר תחת אש, אבל לא תמיד כשנגמרת המלחמה ממהרים לחזור אחורה.
"מצד שני, גם טוב יכול לצמוח מהמשבר הזה; קיבלנו תזכורת שהקיום שלנו כאן לא מובטח ושאנחנו לא חזקים כמו שחשבנו. אנחנו לא כל יכולים. אנחנו זן שברירי, וכדאי שנחשוב על השימור שלנו כבני אדם על הפלנטה. יכול להיות שהשיח ישתנה ושנתחיל לדבר על מוכנות למגפה הבאה, ואולי גם על התמודדות עם אתגרים גדולים אחרים, כמו משבר האקלים".