פריקה של מיליון מסיכות N95, שהגיעו מסין לבוסטון ביום חמישי / צילום: Jim Davis, Associated Press
חזון דונלד טראמפ ובוריס ג׳ונסון, ויקטור אורבאן ומנהיגי הימין הקיצוני של אירופה, הוא עולם של ארצות ריבוניות, הדואגות קודם כול לאינטרסים של עצמן. בעולם הזה מתחדשים הגבולות ומתבטלת ההתבטלות מפני ערכים גלובליים. אין עוד צורך בשום דבר שהוא רב־צדדי, בייחוד אם מתחייבת ממנו עמידה בהסכמה רחבה.
זה משהו שדונלד טראמפ הזדרז מאוד להבהיר לאחר שנעשה נשיא, לפני שלוש שנים ויותר. הוא קרע לגזרים את ההסכם הלא־מאושרר של סחר חופשי באזור האוקיאנוס השקט; הוא איים לעשות כן להסכם הסחר החופשי של צפון אמריקה, אלא אם כן ישוכתב באופן יסודי (הוא שוכתב, אם גם לא באופן יסודי); והוא כמובן השליך אל פח האשפה של ההיסטוריה את הסכמי האקלים של פאריס.
בנאום ההשלכה, אביב 2017, הוא השמיע אולי את המשפט החשוב והאופייני ביותר של נשיאותו: "אני נבחרתי כדי לייצג את פיטסברג, לא את פאריס". זאת אומרת את מרכזי התעשייה השוקעים של המערב התיכון האמריקאי, לא את ערכי האליטה הליברלית ותקינותה הפוליטית.
בד בבד התחילה המערכה נגד הגירה: לא רק הגירה לא־חוקית, אלא נגד הגירה כלשהי, בייחוד אם היא מגיעה מ"ביב צואה", כפי שקרא להם טראמפ, באנגלית קצת פחות אלגנטית מן התרגום העברי.
טרגדיה, או פארסה
לא היה שום דבר מפתיע בעצם הקסנופוביה, או שנאת הזרים, של טראמפ. הוא ענד אותה בגאווה על דש מקטורנו שנים לפני שנעשה נשיא, והוא העמיד אותה במרכז מסע הבחירות שלו ב־2015 וב־2016. הוא קלע לטעמם של אמריקאים רבים, כדי לזכות ביתרון בחבר האלקטורים.
מה שכן הפתיע היה המהירות שבה התהווה הבסיס הפוליטי והאינטלקטואלי של אוסף דחפיו ותחושות־הבטן שלו. נוסחת "עולם הארצות הריבוניות הדואגות לאינטרסים של עצמן" התפשט אל במות, שבהן נהגו להגיד במשך שנים את ההיפך, ואפילו להאמין בו.
עכשיו אנחנו עומדים בעיצומו של משבר קוסמי, שבו נוסחת "הריבוניות הדואגות לעצמן" מתפתחת לממדי טרגדיה, או פארסה.
"שודדי ים"
איננו יודעים מה קרה בדיוק בבנגקוק בשבוע שעבר. שר הפנים בממשלת ברלין, שיש לה מעמד של עיר־מדינה בפדרציה הגרמנית, מאשים את ארה"ב בהתנהגות של "שודדי ים". אנדריאס גאייזל טוען, ש־200 אלף מסיכות 95N, הלוא הן תקן־הזהב של ההתגוננות מפני נגיף הקורונה, נעלמו בנמל התעופה של בירת תאילנד בדרכן ממטוס אחד למשנהו. לפי גאייזל, המסיכות נועדו לשימושה של משטרת גרמניה, אבל הן הוסטו מן המסלול, ועשו את דרכן לארה"ב.
לפי הטענה, הגרמנים קנו את המסיכות מן החברה האמריקאית M3. הן יוצרו בשבילה בסין, וכך נכנסה בנגקוק לתמונה, מהיותה כנראה תחנת מעבר בין המקור הסיני לברלין. M3 אומרת שאין לה מושג על מה הסנאטור גאייזל מדבר. היא לא הזמינה מסיכות סיניות בשביל משטרת ברלין.
אולי ברלין נפלה בפח. סוף סוף, "בהלה לזהב" משתוללת עכשיו בכל רחבי העולם. שווקים גדולים כקטנים נחרשים במאמץ למצוא אבזרי התגוננות במלחמה על הנגיף.
עיתון גרמני, "ברמר נכריכטן", הביא ביום ו׳ מפיו של יבואן בהמבורג את החיווי, "חוזים מופרים, תאריכי מסירה אינם מכובדים. מתרחשים דברים פליליים".
בלשונה של נשיאת איל דה־פראנס, המחוז הצרפתי שבו שוכנת פאריס, כולם משחקים "מחפשים את המטמון". ואלרי פקרס (Pécresse) אומרת שהיא מצאה מצבור של מסיכות, אבל אמריקאים - לא בהכרח ממשלת ארה"ב, ולא בהכרח אנשים מטעמה - הציעו פי שלושה יותר, לרכוש אותם על המקום, ובמזומן. "אני אינני יכולה לעשות את זה. אני מוציאה את כספם של משלמי המסים. אני יכולה לשלם על מסירה רק לאחר שאני בודקת את האיכות".
אגב, טראמפ אסר בשבוע שעבר על 3M לייצא מסיכות לקנדה, השכנה הגדולה, הידידה ההיסטורית, שותפת הסחר הענקית של ארה"ב. האיסור הזה הדהים את הקנדים. M3 עצמה הזהירה את הבית הלבן מפני התוצאות ההומניטריות והמעשיות של האיסור. אמברגו בעולם רב־משתתפים לעולם אינו חד־צדדי.
הוא רוצה טובות מהודו
ובכן, האין זו תמצית הגיונה של נוסחת "אמריקה תחילה" מבית מדרשו של דונלד טראמפ? האין זו זכותה של אמריקה לדאוג קודם כול לאינטרסים של עצמה, של חוליה, של רופאיה?
התשובה הלא־צפויה היא לא. זו אולי זכותה, אבל היא עצמה אינה עומדת בכללים שכתב נשיאה. טראמפ הודיע אתמול, כי הוא טילפן אל ראש ממשלת הודו, נרנדרה מודי, וביקש ממנו להסיר את העיכוב שממשלתו הטילה על הזמנה אמריקאית של טבליות הידרו־כלורוקווין, התרופה נגד מלריה, שאולי יכולה להקטין את נזקיו של נגיף הקורונה, ואולי לא. היא מעסיקה את טראמפ זה שבועות אחדים, ואין כמעט תידרוך יומי אחד לעיתונאים שבו שמה אינו עולה.
הודו היא יצרנית מרכזית של תרופות גנריות, והשוק האמריקאי תלוי בה ובסין למלא חלק ניכר של צרכיו.
טראמפ, ממש כמו בנימין נתניהו, מנסה לנצל את יחסיו האישיים הטובים עם נרנדרה מודי כדי להשיג הקלות יצוא. זה עניין אופייני למדיניות החוץ של טראמפ. הוא אינו מתעניין בבריתות היסטוריות או בהסכמים חתומים (אלא אם כן הוא חתם עליהם). אבל הוא מתעניין מאוד ביחסים אישיים עם מנהיגים זרים. אשרי הארץ, שטראמפ חושב את מנהיגיה לידידיו האישיים.
אבל האם זה מספיק בעולם, הנאבק עכשיו על קיומו? בהיסטוריה המודרנית לא קרה דבר שישווה למשבר הבריאות הזה. משבר קטן בהרבה התרחש ב־2014, בזמן התפשטות נגיף האבולה במערב אפריקה. ארה"ב התייצבה אז בראש מאמץ בינלאומי לבודד את הנגיף, ועשתה שימוש נרחב בארגונים בינלאומיים.
הפעם, תחת דונלד טראמפ, "אמריקה תחילה" היא גם "אמריקה בסוף". בעיצומו של המשבר בסין, כאשר 60 מיליון סינים הושמו בסגר, הרבה לפני שנרשם המקרה הראשון של הידבקות על אדמת ארה"ב, שר המסחר האמריקאי שמח בגלוי לאידה של סין. הוא הביע תקווה שממכאוביה תצמח תועלת לארה"ב, ומקומות עבודה יחזרו הביתה.
בממשל טראמפ, גילויים של אנוכיות ושל ציניות נחשבים לביטוי של בגרות ושל אפקטיביות. הנשיא חוזר ומבטיח ש"איש לא ידרוך עוד על אמריקה" כל זמן שהוא נשיא. ואיש לא ידרוך על אמריקה, מפני שנשיאה ידרוך ללא היסוס על אחרים.
בסוף החודש שעבר נערכה פגישה וירטואלית של שרי החוץ של שבע הדמוקרטיות התעשייתיות המערביות, קבוצת ה 7G. בפעם הראשונה בתולדות הפגישות האלה לא פורסמה הצהרה משותפת. הסיבה: מזכיר המדינה של ארה"ב, מייק פומפיאו, התנה הצהרה כזאת בשימוש במלים "נגיף ווהאן", כדי לתאר את הקורונה. שרי החוץ האחרים סירבו בתוקף.
זו היתה מחווה ריקה מתוכן. במשך כמה ימים בחודש שעבר, טראמפ ופומפיאו קראו דרור לרגשי הכעס (המוצדקים בהחלט) שלהם על סין, והתחילו לכנות את נגיף הקורונה "הנגיף הסיני" ו"נגיף ווהאן", על שם העיר שבה פרצה המגפה.
אבל טראמפ ויתר על ההקנטה הזו מקץ שלושה ימים, לאחר שהוזהר כי זיהוי אתני של הנגיף יסכן את שלומם הפיזי של אמריקאים ממוצא אסיאתי. פומפיאו עצמו עבר לקרוא לנגיף בשמו המדעי, Covid־19. אבל את הנעשה אין להשיב: ארה"ב חזרה וסטרה לבעלות בריתה, מפני שהיא אינה מאמינה בסידורים רב־צדדיים, אפילו לא עם ידידות משכבר הימים.
מתבדה והולכת ההנחה ש"ארצות ריבוניות הדואגות לעצמן" יוכלו להתמודד בהצלחה עם הנגיף, או עם המשבר הכלכלי והחברתי עצום הממדים שהוא מחולל. גילויים של אנוכיות אולי היו מתרחשים תחת כל נשיא אמריקאי ותחת כל מנהיג אירופי. אבל בידי דונלד טראמפ שאריות מנהיגותה העולמית של ארה"ב מתפוררות והולכות, ואיתן מועמדת בסכנה אחדות הדמוקרטיות המערביות.