חובש של מד"א לפני ביצוע בדיקת קורונה / צילום: Ariel Schalit, AP
מגפת הקורונה תפסה אותנו בלתי מוכנים. אולם רבים מהצעדים שננקטו במלחמה בה היו מבולבלים, חסרי היגיון ובחלקם אפילו מזיקים.
במלחמה זו יש לנו יתרון גדול לעומת מלחמות שבהן היינו מתורגלים עד כה: האויב שנגדו אנחנו פועלים איננו מתוחכם. הנגיף איננו "יודע" מה אנחנו מתכננים נגדו. ובמלחמה כמו במלחמה, הצורך החשוב ביותר, הבסיסי ממש, הוא מידע על האויב שנגדו אנו פועלים, מה גודלו והיכן הוא מצוי.
מתחילת המערכה אנו חסרים נתונים בדבר היקפי הזיהומים. מידע זה, בדבר מספר הנשאים ומיקומם, הוא המידע הבסיסי אשר היה אמור להיות מסופק על-ידי "היחידה לאפידמיולוגיה" במשרד הבריאות. למרבה הצער, לא נערך סקר שיטתי כזה. ראוי היה לבדוק את נוכחות הנגיף במדגם מייצג של אוכלוסיית ישראל, ולחזור ולבדוק אותם אנשים שוב מדי מספר שבועות.
רק כך ניתן היה לדעת מה שכיחות הנגיף, כמה נדבקו בכל פרק זמן והיכן, וכמה הבריאו. אך מידע חיוני זה איננו בנמצא, ובתירוצים שונים אין מנסים לחשוף אותו גם היום. לפיכך, אנו נלחמים באויב הנסתר מעינינו. הוא נסתר אך איננו מסתתר - רק שאנו נמנעים מזיהויו.
גם הנתונים שנמסרים לנו בדבר מספר החולים בארץ, אינם מהימנים, שכן הם מתבססים על בדיקה שנעשית ללא קריטריונים ברורים. לכן, איננו יודעים אם העלייה במספר הנשאים שעליה מדווח לנו מדי יום, מבטאת עלייה של ממש, או עלייה במספר הבדיקות שנערכות. ברור, שככל שמספר הבדיקות יעלה, יגדל גם מספר הנשאים, או החולים, שיימצאו.
בהיעדר נתונים אלה, המספר היחיד שאליו ניתן להתייחס הוא מספר החולים הקשים, או מספר המונשמים. מספר זה דומה למספר החולים הקשים בשפעת רגילה מדי שנה, ואיננו מצדיק קריאת אזעקה. מספר זה גם איננו עולה בצורה "אקספוננציאלית" (מעריכית), וניתן להתמודד איתו באמצעים הרגילים.
לכן, בשלב זה, נראים הצעדים שננקטו מוגזמים מאוד. אם נתייחס למערכת הבריאות בלבד, הרי שסגירה בפועל, או צמצום דרסטי, של פעילויות בתי החולים כפי שנעשה, הוא מהלך בלתי נחוץ, לפחות בשלב זה. בכל הארץ מצויים כמאה חולי קורונה קשים. מדוע לא לרכז אותם במספר קטן של בתי חולים? לדוגמה, בערים המרכזיות ניתן לייחד אחד משני בתי חולים לטיפול בחולי קורונה.
לדוגמה, אם בירושלים היו מרכזים חולים אלה בבית חולים אחד, למשל בהדסה, יכול היה בית החולים שערי צדק (או להיפך) להמשיך בפעילויותיו הרגילות. כיום, נאסר על בתי החולים לבצע פעולות אלקטיביות. בכך נגרם נזק בל ישוער לחולים, וגם לתקציב בתי החולים. מובן שאם מספר חולי קורונה יעלה מאוד, ניתן יהיה להסב בתי חולים נוספים לאשפוז חולי קורונה.כשל נוסף נראה בהיעדר התייחסות מערכתית לחולי קורונה המבריאים ממחלתם. ניתן להדגים זאת לגבי אוכלוסיית המטפלים בבתי חולים, רופאים ואחיות. מתי ניתן להכריז עליהם כ"בריאים"! ולהחזירם למעגל העבודה, שם הם כה חסרים? הם הרי החלימו וקרוב לוודאי שהם גם מחוסנים מהדבקה נוספת, וסביר שאפילו אינם זקוקים לאמצעי המיגון אשר מסרבלים את העבודה השוטפת בחולים.
בעיה מדאיגה נוספת היא היעדר התכנון לעתיד. עד מתי יימשך הסגר? אם הוא יסתיים תוך חודש או חדשיים, מספר התושבים בארץ שנחשפו לנגיף יהיה קטן יחסית, 20%-30% בלבד. זה מספר נמוך מהנדרש להשגת "חיסון העדר", ולכן עם הפסקת הסגר עלול להתפרץ גל חדש של המחלה. לא נראה כי יש חשיבה בכיוון זה.
לצערנו, מערכת הבריאות כשלה בטיפולה במשבר מגפת הקורונה. היא נכנעה לפאניקה הקיימת, וכך הגבירה והעצימה אותה.
הכותב הוא פרופסור לניאורולוגיה ולפרמקולוגיה באוניברסיטת תל-אביב, לשעבר מנהל המחלקה לניאורולוגיה בבי״ח איכילוב