ההליכים המשפטיים בישראל בנוגע לפרשת השוחד בטבע הגיעו לקו הסיום: שופט המחלקה הכלכלית בבית המשפט המחוזי בתל-אביב, חאלד כבוב, אישר היום (ב') את הסדר הפשרה על סך 50 מיליון דולר שאליו הגיעו טבע ובעל מניות בחברה, שלומי טלמור. זאת, אחרי שטלמור הגיש בקשה לעיין במסמכים לפני הגשת בקשה לאישור תביעה נגזרת בשם החברה נגד נושאי משרה בה, בשל מעשי השוחד שביצעה טבע ברוסיה, מקסיקו ואוקראינה בקשר למכירת תרופת הקופקסון.
במסגרת הפרשה חובקת-העולם נאלצה טבע להודות בביצוע מעשי שוחד האמורים והגיעה עם הרשויות בארה"ב להסדר, שלפיו תשלם בגין מעשיה אלה קנס בגובה של למעלה מחצי מיליארד דולר. בישראל חתמה טבע על הסדר עם משרד המשפטים הישראלי, שלפיו תשלם קנס של 75 מיליון שקל בשל אותה פרשה.
ההסדר אותו אישר כבוב קובע כי חברות הביטוח של נושאי המשרה שאותם ביקש בעל המניות מהחברה לתבוע, ישלמו סכום כולל של 50 מיליון דולר. זאת, בתמורה לסילוק סופי ומוחלט של כל עילות התביעה שקיימות לחברה נגד נושאי המשרה והדירקטורים שלה בקשר לפרשת השוחד. בהסדר הפשרה שאושר, לא צוין עבור מי מנושאי המשרה שכיהנו בתקופה הרלוונטית ישלמו המבטחות.
עוד סוכם במסגרת הסדר הפשרה כי תשלום סכום הפשרה ימצה את חובות המבטחים לפי פוליסת הביטוח בכל הקשור לתביעה שתוגש על-ידי החברה או בשמה בכל הנוגע לפרשת השוחד. זאת, למעט אם תיפתח חקירה נוספת מחוץ לישראל בקשר לפרשה, או אם יעלו טענות לגבי הפרשה שלא עלו בטרם הגיעו להסכם.
ההסדר שלפיו יפצו נושאי המשרה את טבע באמצעות מבטחיהם ב-50 מיליון דולר, ובתמורה יהיו חסינים גם מהליכים עתידיים שיינקטו בישראל בקשר לפרשה, הושג בתום משא-ומתן שנוהל בין ועדת תביעות מייעצת לדירקטוריון טבע שהקימה החברה ובראשה הנשיא בדימוס של בית המשפט המחוזי בבאר-שבע, יוסף אלון, לבין המבקש לאשר את התביעה הנגזרת. בתור היועץ המשפטי של הוועדה שימש עו"ד אהרן מיכאלי ממשרד גולדפרב-זליגמן. בהמשך אישר דירקטוריון טבע בראשות ד"ר סול בארר את המלצת הוועדה לאמץ את הסדר הפשרה.
שכר-טרחה של 1.6 מיליון דולר
לפי הפשרה שאושרה, עורכי הדין יוקי שמש ועמית מנור, שהגישו את הבקשה לתביעה נגזרת, יזכו לשכר-טרחה של 1.6 מיליון דולר. מנור ושמש לא היו היחידים שהגישו נגזרת נגד טבע בגין פרשת השוחד, ובמהלך השנתיים האחרונות נאלצו לנהל מספר מאבקים משפטיים גם נגד מגישים נוספים, עד שבית המשפט העליון קבע כי התביעה שהגישו השניים היא התביעה העדיפה ובעלת הסיכויים הטובים ביותר.
כפי שמורה הדין במקרים של הסדרי פשרה בהליכים ייצוגיים ונגזרים, גם היועץ המשפטי לממשלה נדרש להציג את עמדתו ביחס להסדר הפשרה, שהושג כאמור בשלב מקדמי מאוד של ההליך, ולא כלל נטילת אחריות אישית של מי מנושאי המשרה בטבע.
על אף מספר הערכות שגרסו כי היועמ"ש יתנגד להסדר, בהודעה הקצרה שהגיש משרד המשפטים בעניין הסתפקו בציון מספר דגשים בקשר להסדר, ובחרו שלא להתנגד לפשרה. בין יתר הנקודות שהופיעו בעמדת משרד המשפטים נכתב כי "ניתן לטעון כי התוצאה העולה מההסדר, שלפיה החברה תישא בהגנת נושאי המשרה, היה ויוגש הליך אחר נגדם בהמשך לפרשה נשוא התביעה הנגזרת, מעוררת קושי".
ביחס לשכר-הטרחה שעליו הסכימו הצדדים, סוגיה שפעמים רבות נבחנת על-ידי היועמ"ש בעיניים ביקורתיות, נכתב בהודעת היועמ"ש כי "דומה ששכר-הטרחה המבוקש עומד במבחנים שנקבעו בפסיקה, אולם על הצד הגבוה. יש לזכור כי מדובר בסכום גבוה יחסית, בשים לב למידת המאמץ של עורך הדין בהליך. אי לכך משאיר משרד המשפטים את שיקול-הדעת לבית המשפט באשר לשכר-הטרחה".
על אף שבסמוך לאחר הגשת הסדר הפשרה לאישורו של בית המשפט הצהירו מספר בעלי מניות מהציבור כי בכוונתם להתנגד להסדר הפשרה שהושג, בפועל המועד האחרון להגשת התנגדויות להסדר חלף מבלי שהוגשה ולו בקשה אחת כזו.
עבודה רצינית וראויה
בהחלטה המאשרת את הסדר הפשרה, התמקד כבוב בעיקר בהחלת "כלל שיקול-הדעת העסקי" שהיה בסמכות הדירקטוריון להפעיל בבואו לאמץ את החלטת הוועדה המייעצת. "עבודת הוועדה בעניינו הייתה רצינית וראויה", קבע כבוב, ששיבח את עבודתה של הוועדה. "עבודתה של הוועדה הייתה עצמאית ובלתי תלויה מבחינת הרכבה. בנוסף, על אף שאין חובה כזו, מצאה הוועדה לנכון למנות מומחים ויועצים מקצועיים ובלתי תלויים אשר ייעצו לה, להם מומחיות הן בפן המשפטי והן בפן העסקי; ניתנה לוועדה הסמכות והמנדט המלא לבחון ולחקור כדבעי את הסוגיה העומדת על הפרק, ובתוך כך נחשפו חברי הוועדה לכל מידע אשר נדרש ואשר עשוי היה להיות רלוונטי; וכן מצאתי כי הוועדה הקדישה זמן ראוי ומספק לבחינת הסוגיה, בהתאם לנסיבות המקרה ולמורכבותו".
כבוב אף הגדיל לעשות, כשהגדיר את עבודתה של הוועדה ככזו שעומדת "ברף הגבוה" של הדרישות מוועדת תביעות מייעצת לדירקטוריון.
עוד הוסיף כבוב, תוך שהוא שולח מסר לחברות נוספות שעתידות להתמודד עם תביעות נגזרות נגדן, כי "עצם החלטת החברה בדבר הקמתה של ועדת תביעות מייעצת, הרי שיש בה כשלעצמה כדי להעיד על נכונותה של החברה לקיים הליך שקוף, ראוי ובלתי תלוי לצורך בחינת התנהלותה, ויש בכך משום הצהרת כוונות מטעמה, לקיומו של בדק-בית יסודי וכן באשר למעשים המיוחסים לה או מי מטעמה, וגם עובדה זו עמדה לנגד עיניי".
מכאן הייתה קלה דרכו של כבוב להגיע למסקנה כי "החלטת הדירקטוריון לאימוץ מסקנות הוועדה המייעצת חוסה תחת הגנת כלל שיקול-הדעת העסקי, כך שככלל - יימנע בית המשפט מלהחליף שיקול-דעתו של הדירקטוריון לאימוץ מסקנות הוועדה המייעצת כאמור והתקשרות החברה בהסכם הפשרה, בשיקול-דעתו של בית המשפט".