דרור פויר / צילום: יונתן בלום
א. אין ספק שפסח בא בזמן מאוד מוזר השנה; או שהחג לא בסינק עם המציאות, או שהמציאות לא בסינק עם החג. חג החירות? מה, אתם באים לצחוק עליי עכשיו? איזה חירות ואיזה עגבניות, אנחנו יושבים בבתים עם חבל של מאה מטר קשור לצוואר ובקצה שלו שוטר או חייל, תקווה רק שנפלת על אחד נחמד, שלא תיעצר או תקבל קנס שגדול יותר מהמענק שהובטח לך, אבל שבקריטריונים שלו אתה לא עומד. ההנחיות גחמניות, הערים נצורות, הכבישים חסומים, הטלפונים במעקב, הפנים מכוסות והריחוק מרחיק. כמה מהר וכמה קל לשלוט בנו. בינינו, ראיתי חביתות שנאבקו יותר מאזרחי העולם לפני שהסכימו להתהפך. מי ידע שכל מה שהיה צריך בשביל לשכנע אותנו לוותר על כל-כך הרבה דברים שהיו חשובים לנו זו רק סיבה טובה, מילת קסם שתפעל גם כשהיא מגובה ומכוסה בטריליון גרפים מפוקפקים שהקשר שלהם למציאות לא ברור ובמדיניות גחמנית ולפעמים הרסנית שחוסר אמינותה כבר התברר שוב שוב.
כולם מדברים על איך נצא מהקורונה, אבל אולי כדאי לבחון איך נכנסנו אל הקורונה ולהודות באומץ: עשינו את זה בריצה! התכנסנו אל תוך סך סרטי האפוקליפסה שאנחנו מכירים והתנהגנו פחות או יותר לפי ספר ההדרכה של העדר. את הקלות שבה נטלנו על עצמנו עוד ועוד מגבלות חמורות נוטים לתאר כמחמאה לציבור, ואני זורם, אבל באותה מידה אפשר לצייר אותה כציות כמעט עיוור להוראות. כל האינדיבידואלים וכל פתותי השלג הייחודיים עושים בדיוק, או כמעט בדיוק, כל מה שאומרים להם. גם אני, נצנוץ חד פעמי שכמותי. אמרו לי שאני בקבוצת סיכון. אין שום דבר בנתונים שמצביע על זה שחברים בקבוצת הסיכון שלי חולים יותר בקורונה מאנשים שאינם כמוני. אבל אמרו, אז אמרו, ואני אמרתי בסדר. מעבדות לחירות? מחירות לעבדות! ולא סתם, בקלות ומיד - שאל אותי כיצד.
אז אולי פסח בעצם דווקא בא בזמן סמלי וטוב השנה. עם יד על הפיג'מה שלא החלפתם יומיים: מתי בפעם האחרונה הכתה בכם התובנה שהדרך מעבדות לחירות היא דו סטרית? עבדות לא במובן שייקחו את כולנו לאיזה מכרה פחם, עבדות במובנה הרחב, הפשוט והאכזרי יותר: היעדר חירות. סיבה טובה זה כל מה שהיה צריך, מתברר. מי היה מאמין שזה כל-כך קל.
חג חירות שמח לכולנו!
ב. ועדיין, לא נצא כל-כך בקלות מעניין הסינק של חג הפסח השנה, וזו מהסיבה שאנחנו לא יודעים באיזה שלב אנחנו בסיפור. יציאת מצרים? קראתי הרבה ממה שמכונה "אסטרטגיות היציאה מהמשבר", זה לא נראה השלב שלנו. תכל'ס, נראה שאנחנו כמה שלבים קודם, לא יודע מה איתכם, לי זה עדיין מרגיש כמו שלב המכות. באיזו מכה אנחנו? אני חושב על מכת חושך בגרסת 2020: כל האינטרנט נופל. בכל העולם. ברגע אחד. קראתם את הטור הזה, הגעתם עד הנה - ושלאק! פתאום אין לנו יותר מושג מה קורה בעולם. אנחנו בחושך. כל מה שנותר זה סוליטר. משחק לאחד. זו תהיה חתיכת מכה.
אל תילחצו עכשיו, אבל יותר מאוחר, כשאתם לבד במיטה, נסו לדמיין עולם בלי אינטרנט. בטח ככה הרגישו החרדים כשלקחו להם את בתי הכנסת: מה קורה בעולם? איפה כולם? אני לא רואה אף אחד! ואז אתה אומר, רגע! מי אנחנו בסיפור הזה, המצרים? מי יודע? זה בדיוק העניין. אף אחד לא יודע כלום. לי, כאדם שאף פעם לא ידע שום דבר, קל יחסית להסתגל למציאות החדשה, אבל כשאני מסתכל על אלה שידעו הכול כל הזמן, כואב לי הלב. לא מקנא בהם. ובכלל, איפה שלא תשים אותנו בסיפור של פסח ויציאת מצרים, זה לא נראה טוב השנה! על המכות דיברנו, אבל גם יציאת מצרים לא נראית מי יודע מה מהמקום שבו אנחנו עומדים. למי יש כוח לארבעים שנה במדבר עכשיו? פתאום אנחנו מתגעגעים למה שהיה, ומבינים את בני ישראל שרצו לחזור למצרים, כי למי יש כוח לארבעים שנה במדבר עכשיו? ורגע, מה זה אומר, שאנחנו דור המדבר? מה "דור המדבר", אתם השתגעתם? עד עכשיו הייתי דור האיקס! מה קרה עם האיקס שלי?! תחזירו לי את האיקס!
כולנו מתחרפנים קצת, וזה בסדר. בואו נכיר את מי שהפכנו להיות: אנשים משונים יותר ממה שהיינו לפני שבועיים. צריך לתת קצת יותר מקום לחירפון האנושי של ההווה, זה שלא יכול להיות מוצג על אף גרף.
על זה הם צריכים לדבר בטלוויזיות שלהם! על כל האנשים הכלואים כאריות בסוגר.
ג. התחושה שאנחנו עכברי מעבדה בניסוי שאת מטרתו עוד לא הבנו כבר משותפת לכולנו. מה מטרת העל? בשבוע שעבר טענתי כאן שהניסוי הוא הגברת המעקב, האיכון, המעקב והניתוח, מה שנקרא מדינת משטרה. זה עדיין חששי הגדול, אבל באחד הלילות, בעודי שרוע על הספה, המרפסת האירה פתאום נורה גדולה מעל ראשי. הקורונה היא לא רק פיילוט לטוטליטריזם על פני האדמה: יותר מזה, לעיתים היא נראית כמו פיילוט לחיים בחלל.
ראו אותנו, מבודדים, מכוסים, מוגנים. החוץ הוא אויב, האחר הוא מחלה, אין מרחק ואין מגע, אפילו את האוויר מסוכן לנשום. מתקשרים רק מרחוק. כדור הארץ הפך משכונה קטנה לגלקסיה אדירה. הבדידות גורמת לימים לאבד סדר או משמעות ואתה מרחף בקפסולה כמו מייג’ור טום בשיר של דייוויד בואי. ליל הסדר? תעשה בזום. דור המדבר? יכול להיות שאנחנו בכלל הדור הראשון לחיים מותאמים לחלל. שימו לב באיזו קלות הצליחו להרגיל אותנו לאוהלים לבנים וסטריליים ולאנשים בחליפות מנופחות ומצחיקות. בסוף זו תהיה המסקנה הגדולה של האנושות: אפשר לחיות בבידוד, עובדה, ובכל מקרה, כדור הארץ הזה אכזב אותנו לאללה עם המגפות שלו. בוא נעוף מפה כבר!
מתי התחלתי לחשוד? כשראיתי כתבות שבהן אסטרונאוטים נותנים טיפים לאנשים כמוני על איך לחיות נכון בשגרת הקורונה, אתם הבנתם את זה? הרי מהי שגרת האסטרונאוט, מלבד הליכות חלל? בדידות, חוסר תקשורת ואי ודאות, גורמים מובהקים של דיכאון. אלה האנשים שנותנים לנו טיפים עכשיו. זה כמו שלכל אחד מבני ישראל היה עבד חונך. אם מסתכלים על זה ככה, הכול יכול להיראות טיפה יותר הגיוני.
האם אנחנו מוכנים לחלל? האם אנחנו מוכנים למדבר?
ד. כך, כחלק מניסוי שנועד להרגיל אותנו לפרידה עתידית מהכוכב היפה שלנו - אני לא אעזוב אותך כל-כך בקלות, כוכב ארץ! - אפשר להבין גם את הכמיהה אחרי שלל הסרטונים שמראים את הטבע חוזר לערים; חיות הולכות ברחובות, דגים שוחים בתעלות, כבשים עולות על קרוסלה וחדי קרן דוהרים על חוף הים - זה הכול כדי להקל עלינו את הפרידה מהכדור. תראו, הוא יסתדר גם בלעדינו, ואפילו יותר טוב, הכי טוב שנמשיך להישאר בבית. מי צריך אנשים, הנה סרטון של צבאים בטיילת. אבל אני לא רוצה לראות צבאים בטיילת, אני רוצה לראות אנשים בטיילת. קח עוד שבועיים בבידוד, נראה איך תרגיש אחר כך.
פסח בא בזמן מאוד מוזר השנה - או שהחג לא בסינק עם המציאות, או שהמציאות לא בסינק עם החג. אבל איך שלא יהיה, זה תמיד זמן טוב לחשוב על החירות, להוקיר אותה ולהיאבק למענה.
חג שמח, לכל החוגגים בכל החללים.