מחסום משטרתי בבני ברק / צילום: Ammar Awad, רויטרס
1. אנחנו בענן סמיך של אי ודאות, ואין פלא. מגפת הקורונה היא אירוע שלא נראה כמוהו כבר מאה שנה, וטורף את כל הקלפים. האי ודאות עמדה למשל השבוע במרכז מסיבת העיתונאים של נגיד בנק ישראל, אמיר ירון, שדיבר על האטה חסרת תקדים, אבל ביקש להזכיר שגם את זה נעבור. בשנה הבאה, בתחזית שלו, המיתון העמוק יתחלף בזינוק חד בצמיחה. ירון גם נתן הערכות במספרים, אבל אמר בעצמו שאסור לייחס להם חשיבות יתרה. כאמור, אי ודאות.
איך ייראה היום שאחרי המשבר? גם כאן מושלת האי ודאות. גם אם הכלכלה תשתקם ברובה, היא לא בהכרח תיראה אותו דבר. יש רצון טבעי לצאת מהסגר ולהמשיך כרגיל. אבל העולם שאחרי הקורונה עשוי להיראות אחרת: עולם שבו נחסוך יותר, נתקשר בווידאו, נקפיד יותר על היגיינה, נחשוב פעמיים לפני שנעלה על מטוס, נהסס לשכור ליומיים דירה זרה בברצלונה, וספק אם נעלה על קרוז. הגבולות יהיו קשיחים יתר. אלה אולי תובנות מובנות מאליהן. אבל העיקרון בעינו: מה שהיה הוא לאו דווקא מה שיהיה.
2. מאז ינואר מתריע נאסים טאלב, הפיננסייר והפילוסוף, על כך שהתפשטות נגיף הקורונה היא אירוע קיצון שצריך להגיב אליו בעוצמה. שהמחיר של לעשות מעט מדי יהיה גבוה בהרבה מהמחיר של לעשות יותר מדי. בשלב הזה אפשר להגיד שרוב הממשלות לא שעו לאזהרה בזמן. טאלב, שסגור בביתו עם משקולות, לפטופ, ואין סוף ספרים, מתפנה עכשיו לעוד אחד מתחביביו: להגיד אמרתי לכם.
במיוחד אין לו סבלנות למי שמכנה את מגפת הקורונה "ברבור שחור" שלא ניתן לחזות אותו, בהשראת הספר המפורסם שלו משנת 2007. אם היו קוראים את הספר, כתב לפני שבועיים, היו יודעים שהוא מדבר על מגפה עולמית בתור ברבור לבן דווקא, "משהו שיקרה בסופו של דבר בוודאות גדולה. מגפה כזאת בלתי נמנעת, תוצאה של האופן בו בנוי העולם המודרני".
המגפה מציפה מושג אחר שמעסיק את טאלב רבות בעשור האחרון: שבירות. טאלב מוטרד מהפגיעות של אורח החיים שסיגלנו, מחוסר היכולת שלנו לעמוד בזעזועים. הכלכלה הגלובלית של ימינו, על הקישוריות שלה והדגש על יעילות חסרת פשרות, מעצימה את הבעיה.
3. מי שמחפש דוגמה יכול למצוא אותה בנושא שנכתב עליו לא מעט לאחרונה: שרשראות האספקה היעילות להפליא שנמתחות מסין דרך יפן ועד ארה"ב או אירופה, והרכיבים בהן מסופקים "בדיוק בזמן". קשה לשרשראות כאלה לעמוד בשיבוש כמו הקורונה, שגורם לחלקים חיוניים בשרשרת להיתקע לפתע. האם לפנינו ארגון מחדש של הכלכלה?
טאלב היה רוצה שנלמד להיות אנטי-שבירים, שנלמד להרוויח מזעזועים ומאי סדר. מה זה אומר בפועל זו כבר שאלה טובה. טאלב עצמו מעדיף יותר מקומיות ופחות תכנון מרכזי. האם זה הלקח המתבקש אל מול אתגר כלל אנושי? לא בטוח. אבל הנה עוד לקח: "אמא טבע נתנה לנו שתי כליות, בשעה שאנחנו זקוקים רק לחלק מכליה אחת", כתב לפני שבועיים. "למה? למקרה הצורך. לא צריך לחזות אירועים שליליים ספציפיים כדי לדעת שאנחנו חייבים כרית ביטחון".
4. הלקח הזה נכון לא רק לשרשראות אספקה גלובליות, או לחברות ממונפות, אלא גם למערכת הבריאות. בוודאי לזו שלנו, שהשיגה לאורך השנים תוצאות מרשימות בלי תקציבים גדולים. ראש הממשלה נתניהו התגאה בכך, בכנס משרד הבריאות לפני שנתיים: "א נחנו ב-7.5% השקעה בתל"ג מקבלים תוצאות מדהימות, בזכותכם", החמיא לנוכחים.
עכשיו מתגלה הצד הפחות סימפטי של היעילות הזאת. החשש שהמערכת, שנמתחה עד הקצה, לא תעמוד בשטף חולי קורונה, הוא זה שמחייב את מדיניות הסגר. נכון, כפי שמזכיר נתניהו, שבכל העולם מתקשים להתמודד עם מגיפה של פעם במאה. ובכל זאת, כשצריך לגייס בבהילות את המוסד והתעשיות הביטחוניות כדי להשיג מכונות הנשמה, נדמה שאפשר לקבוע שהמערכת רזה ושבירה מדי. אין לה שתי כליות.
5. איזה לקח, אם בכלל, יילמד מהמשבר? פרופ' ענת אדמתי, במקור מישראל ועכשיו בסטנפורד, קליפורניה, בילתה את רוב העשור האחרון בניסיון לשכנע את מקבלי ההחלטות שהמערכת הפיננסית זקוקה ליותר כריות ביטחון. שהבנקים הגדולים ממונפים מדי. היא התחילה במאמר שמפריך מיתוסים שמשמשים את מתנגדי הרפורמה בוול סטריט, ואז כתבה ספר מדובר, ויצאה לקמפיין שלקח אותה לאינספור הרצאות ופגישות, כולל בבית הלבן. אבל בשבוע שעבר, בראיון ל"גלובס", אדמתי הסבירה שמה "שאני ראיתי בעשור האחרון הוא שהסיפורים ניצחו והשטויות ניצחו. למרות שהיה משבר כזה גדול, לא למדו כמעט".
במילים אחרות, כדי שנלמד מהמשבר, ונפיק ממנו לקחים, צריך להודות במה שקדם לו. וכפי שאומר ההיסטוריון וולטר שיידל בראיון למוסף החג של "גלובס", אנחנו נמצאים בתחילת מאבק על הנרטיב של המשבר. יהיה מי שיציג אותו בתור " זעזוע חיצוני, כמו אסטרואיד שפגע פתאום. זה לא אשמת השיטה. השיטה בסדר גמור, ואנחנו צריכים להציל אותה ולשמר אותה ככל האפשר, ואז לחזור ל'שגרה'".
היום שאחרי תלוי בלקחים שנפיק מהמשבר. אבל לא רק בהם. הוא ימצא את מדינות העולם שרויות בחובות. ארה"ב הכריזה על תכנית חירום בסך 2.2 טריליון דולר, גרמניה על תוכנית של 750 מיליארד יורו, ובישראל מדברים על 80 (או 90) מיליארד שקל - והמספרים עוד יתעדכנו. ההצעות לממן את כל זה באמצעות הדפסת כסף נפסלות כרגע על הסוף (ובצדק, לפי הנגיד ירון). ולכן המשמעות היא עוד גירעון וחוב.
6. את החוב צריך לשלם. כלומר, לא בטוח. שורה ארוכה של כלכלנים מסבירה לאחרונה שתודות לריבית הנמוכה, שכנראה תימשך, אפשר פשוט לגלגל את החוב, ולתת לכלכלה לצמוח. ובכל זאת החוב עשוי להכביד, בוודאי אחרי זעזוע כלכלי שכמותו לא נראה מאז ימי השפל הגדול ומלחמת העולם השנייה.
גם המלחמה הסתיימה בחוב כבד, ואולי מסתתר שם לקח. כך לפחות טען פרופ' תומס פיקטי, חוקר האי שוויון הנודע, בהרצאה בה נכחתי בלונדון לפני חודשיים, או במושגים של ימינו - לפני נצח. אחרי המלחמות, סיפר פיקטי, מדינות כמו בריטניה, צרפת וגרמניה מצאו עצמן עם חוב של 200%-300% מהתוצר - משמעותית יותר מבימינו. והחוב נעלם די מהר.
במקום לשלם את החוב לאט, שנה אחרי שנה, צרפת בחרה באינפלציה גבוהה ששחקה את החוב. גרמניה, שהייתה בטראומה מהאינפלציה של שנות ה-20', בחרה טקטיקה אחרת - מיסוי אגריסיבי על ההון. ממש במקרה, תיקי ההשקעות של אותה תקופה היו עמוסים באיגרות חוב ממשלתיות, והמס הגבוה שאב את החוב חזרה לידי המדינה. באופן הזה, אומר פיקטי, מדינות אירופה היו מסוגלות לפנות משאבים "להשקעה בתשתית ציבורית והשכלה".
היום החובות עדיין נמוכים יותר והאתגרים אחרים, הסביר פיקטי. הלקח הכללי שלו מהתקופה ההיא: לא צריך לקבל את האופן בו מתחלקים העושר וההכנסות כמובנים מאליהם. ברור שלא חייבים גם לאמץ את ההמלצות של פיקטי. אבל נדמה שתובנה אחת שלו נותרה בעינה: אפשר לנהל את הכלכלה במגוון דרכים. הדברים פתוחים לשינוי. וכפי שזה נראה, שינוי כזה או אחר יגיע כך או כך.