נעמה קוטרמן, מפיצה סחורה עבור חקלאים / צילום: יאיר עוז
בעבודת הסמינר באוניברסיטה חקרתי את משמעות האלטרואיזם, אותו מנגנון שגורם לאנשים לסייע לזולת ולפעמים אף להעדיף את טובתו על טובתם. על-פי הסוציוביולוגיה מדובר בצורך אבולוציוני. הרי לא כולם צריכים להיות אלטרואיסטים ולתרום לזולת; די לה לחברה שיהיו בה כמה אנשים שעוסקים בנתינה ואף הקרבה, כדי שהיא תוכל להמשיך ולשרוד. נדמה לי שתקופה שבה העולם כולו עוצר מלכת מחשש לאיומי מגפה מסתורית, היא זמן טוב לדון בקיום שלנו ובאבולוציה.
מגפת הקורונה פגעה בכולנו. את השפעות הנגיף כל אחד ואחת מרגישים בכיס, בשגרה שנגדעה, בחיי המשפחה, באהבה, בריחוק ובבדידות שהתעצמו ובעיקר במועקה ובאי הוודאות. אלא שדווקא בעתות אלו ניתן לראות עלייה בכמות המחוות וביטויי הסולידריות בחברה, שאווירת החג רק מוסיפה להן רוח גבית. מעניין אף יותר לראות כיצד דווקא מי שיזמו מחוות כאלה הם אנשים שנפגעו ישירות מהמשבר - גמלאים שמנועים מלפגוש את הנכדים, שכירים שפוטרו או הוצאו לחל"ת, ומי שנמצאים בקבוצת סיכון בשל מצבם הבריאותי.
"חשוב לי שאנשים יראו את האחר"
כשאהובה שרון, 71, אם לשישה וסבתא ל-12 נכדים מחיפה, הבינה את ההשלכות הכלכליות של המצב, היא לא היססה, ובישרה לשוכרים בשתי הדירות שבבעלותה ובבעלות בן זוגה, שבשלב זה הם פטורים מלשלם שכר דירה. "בדירה אחת גרה משפחה עם שלושה ילדים", מספרת שרון, "האם היא עצמאית שנאלצה לפטר עובדים, ובן זוגה שכיר. בדירה השנייה גרה אלמנה צעירה, שהיא אם לשניים. התקשרתי והיא בכתה בטלפון. אמרה שאנחנו לא צריכים לסבול בגלל מה שהמדינה עושה לה. מהמשפחה הראשונה קיבלנו מכתב תודה, שבו הם כתבו שזה לא מובן מאליו. אבל זה כן. גם את התשלום על חודש אפריל אמרנו שלא נגבה. נראה מה יהיה בהמשך".
וזה מובן לך מאליו?
"כך לפחות אני נוהגת", פוסקת שרון, שבעצמה נפגעה מהמצב בשל הריחוק מהילדים והנכדים. פעילותה החברתית, מתברר, לא מסתכמת בזה. "אני מתנדבת בחמש עמותות - פעילה במרכז סיוע לנפגעות תקיפה מינית, ומרכזת בחיפה את פעילות ידיד לחינוך, שבה מתנדבים גמלאים במערכת החינוך. הדבר הראשון שעשיתי עם המשבר היה למפות את כל בני ה-75 ומעלה בקרב הפעילים, ולשאול לשלומם. כיוון שהנכדים שלנו לא מגיעים עכשיו לבקר, נשארו אצלנו כל חוברות היצירה לפסח. מה אני אעשה עם זה? חילקתי אותן לכל הילדים בבניין. כששרון מספרת על המשפחה היא לא מסתירה את הכאב. "שאלתי חבר שלנו שהוא רופא, מה עושים עם הכאב הזה בגוף שלא יכול לחבק, ועם העיניים שרואות את הנכדים רק דרך מסך".
את מרגישה שמה שאת עושה עוזר לך להתמודד?
"התודה שאני מקבלת היא נחמה פורתא, אני פשוט יודעת שדווקא בזמן כזה צריך לא להיות גרידית. מה הייתי עושה בכסף? קונה עוד סוכר ועוד נייר טואלט כשיש מישהו שבאמת צריך את זה? מה שהכי חשוב לי זה שאנשים יראו את האחר. פיזית אנחנו לא יכולים לראות אחרים עכשיו, אז לפחות ככה. אם יישאר משהו מתוך הנתינה הזו של אנשים גם אחרי הקורונה, זה יהיה נהדר. אבל את יודעת מה? יש לי הרגשה שזה פשוט לא יקרה. לא יישאר מזה דבר".
"אמרתי לה לא להגיע אבל החלטתי לשלם"
עם השבתת מערכת החינוך, מה שהתברר בהמשך כסימן הראשון לשינויים העצומים במשק, הודיעה ל' מרחובות לעוזרת הבית שלה, שבאותו השבוע אין צורך שהיא תגיע. "אמרתי לעצמי שאין היגיון בכך שבזמן שאנחנו מבודדים את הילדים, תגיע לביתנו מישהי שעובדת במקביל בבתים אחרים. הודעתי לה את זה בלב כבד", מודה ל'. "לא אמרתי לי שלא תגיע יותר, רק ביקשתי שנהיה בקשר. ראיתי לאן זה הולך, ולכן בתוכי הרגשתי מאוד לא נעים. בשבוע העוקב שוב ביקשתי ממנה שלא תגיע".
הסברת לה למה?
"לא, אבל היא הבינה. כשאי הנוחות שלי גדלה, שאלתי חברות אם הן ממשיכות להעסיק את העוזרת. רציתי לברר אם רק אני היסטרית. קיבלתי שלל תשובות - היו שאמרו שיגניבו אותה בכל מחיר, והיו שאמרו שגם הן כבר לא מעסיקות. זה לא גרם לי לרצות להזמין אותה, אבל זה בהחלט הגביר את אי הנוחות שחשתי. הרגשתי אשמה. אני תאגיד של עובד אחד, ואני לא מעסיקה אותו. אני אוהבת אותה ודואגת לה. כעבור שבועיים של ייסורי מצפון אמרתי לבן זוגי שאני מתכוונת לשלם לה. הוא חשב שאני מדברת על החג, והתפלא על הרעיון. אמרתי לו שלנו יש אחריות, שנינו לא איבדנו את העבודה, לפחות בינתיים, היא כן איבדה את העבודה, ומצבנו מאפשר זאת. פניתי אליה, אמרתי לה שאני משלמת לה על התקופה והעברתי לה את הכסף בביט. זה מאוד ריגש אותה. היא ענתה לי: 'כולנו משפחה אחת'.
היא הופתעה?
"לתחושתי לא. היא אמנם שבה והודתה, אבל נדמה לי שהיא אפילו קצת התאכזבה שזה הגיע רק בשלב הזה. אחר כך ביררתי עם מקום אחר שהיא עובדת בו, והבנתי שגם שם משלמים לה. חברה אחרת שמעסיקה אותה הושפעה ממני, והחליטה גם היא לשלם. אני חושבת שאנחנו לא היחידות. אני בטוחה שזה לא ככה אצל כולם - יש מי שחרדים יותר למקום עבודתם ולא יכולים להרשות לעצמם, אבל ברור לי שרבים מאלה שכן יכולים, משלמים".
גם אבי, בן 71 ממבשרת ציון, לא התלבט לרגע לפני שהודיע לעוזר שמגיע פעם בחודש לנקות שהוא מתכוון לשלם לו. "ביקשנו ממנו שלא יגיע, אבל הסברנו שנשלם לו שני שלישים מהשכר. עשינו את זה כמחווה. גם החודש נמשיך לשלם. הרי הוא רוצה לעבוד, ואנחנו אלה שלא רוצים להסתכן. אני יודע שקשה לו, אז הלכנו לקראתו. הוא אמר לנו שהוא מאוד מעריך את זה. הוא היה נרגש".
"אירגע רק כשיהיה לכמה שיותר אוכל"
גם פאר בן סימון, תלמידת י"ב מעפולה שעסוקה בימים אלה בסיוע למשפחות נזקקות ובקניית מצרכים לחג, טוענת כי הנתינה היא עניין של חינוך שהיא קיבלה בבית, בעיקר מדורית אמה. "סיפרתי למחנכת בבית ספר שאני משתעממת בבית. היא ומי שאחראית על ההתנדבות בבית הספר, הפנו אותי לעמותה לקשישים. פניתי לשתי נשים וקניתי להן תרופות ומצרכים".
אבל בן סימון לא הסתפקה בזה. היא גייסה כמה חברים לסייע למשפחות מרובות ילדים בעיר, והיוזמה קיבלה את מלוא התאוצה לאחר שהיא פרסמה פוסט בפייסבוק.
"חשבתי - למה להסתפק רק בחברים שלי, כשיש עוד אנשים שיכולים לעזור. העליתי פוסט בפייסבוק וסטורי באינסטגרם, נתתי מספר ביט, ובזמן קצר אספתי מעל 3,500 שקל. אמא שלי עזרה לי להגיע למשפחות, וגם נעזרתי בעמותת דור לדור שהעבירה אליי פניות שהגיעו למוקד העירוני. היו כמה מקרים שנגעו ללבי במיוחד, ולאחד מהם ביקשתי עוד באותו היום מאמא שלי שתכין ארוחה חמה, שאותה הבאנו לו".
בן סימון הרימה את הפרויקט שלה מאפס, וכשראתה שהתרומות לחשבון ממשיכות להגיע, היא הקימה בביתה חמ"ל, ויצאה למבצע קניות וחלוקה חמושה במסכה ובכפפות. "אני אמשיך להגיע למשפחות עד ערב החג", היא מתחייבת, "אני אירגע כשאדע שיש לכמה שיותר משפחות אוכל. הדגש הוא על קשישים ומשפחות מרובות ילדים. אני יודעת שהסל שהם מקבלים מהעירייה לא מספיק, ואני לא רוצה שהם יישארו רעבים. אני באה ממשפחה שגם היא נאבקת כדי להתקיים. לא חסר לי כלום, אבל אני מעדיפה להוריד מעצמי בשביל שיהיה לעוד בן אדם".
"אמרתי לחקלאי: תגיע, ואדאג שזה יימכר"
על נעמה קוטרמן בת 43, אם לשלושה מרמת גן, נחת משבר הקורונה כמהלומה. "כסוכנת נסיעות הוצאתי מיד לחל"ת ונכנסתי לדיכאון עמוק, כי קשה לי לא לפגוש אנשים. ישבתי בבית ואמרתי לעצמי שלא אוכל להמשיך ככה. במקרה ראיתי בפייסבוק יוזמה של סיוע לחקלאי שמגדל שום ותקוע עם הסחורה. אמרתי לו - תגיע אליי עם טון שום, ואני אדאג שהוא יימכר".
מאותו הרגע לקחה על עצמה קוטרמן את מלאכת התיאום והקישור, איתרה חקלאים ברחבי הארץ שתוצרתם מיועדת ליצוא או למסעדנות, קבעה איתם יום ושעה, והפיצה את הבשורה בפייסבוק השכונתי.
"הם מגיעים עם הסחורה, ואני ועוד שתי אימהות מנהלות את זה. אני נותנת הוראה לשכנים מתי לרדת ולקחת את ההזמנה", היא אומרת. "אגיד לך משהו, יש בחקלאים שמגיעים, גם הרבה מבוגרים. הנה, מחר יגיע לכאן ניצול שואה שקטף את האבוקדו יחד עם בנו. חסר לאנשים בשכונה אם הוא חוזר מכאן כשנשארה לו שקית אחת".
קוטרמן לא מסתפקת בשכונת מרום נווה שתחת ניהולה, ולדבריה יש לפרויקט שלוחות בשכונות נוספות בעיר, וגם בתל אביב.
עד מתי תמשיכי עם הפעילות?
"כל עוד יהיה לי זמן וכוח לתת מעצמי. אולי יצאתי לחל"ת, אבל אני עובדת עכשיו פיזית 24/7".
"החוכמה היא למצוא את היכולת לעזור דווקא כשזה מהלך מורכב"
מיד עם פרוץ המשבר נאלצה חמוטל ברקן, בת 47 ואם לשלושה מתל אביב, להשבית שתיים מתוך שלוש חנויות הצעצועים שלה, טומי ואניקה, ולשלוח את העובדות לחל"ת, מה שהכניס גם את העסק שלה, עסק שבנתה במו ידייה, לקשיים כלכליים ולאי ודאות.
את החנות היחידה שהיא השאירה פתוחה, היא הפעילה עם כניסת הסגר כמעט לבדה באמצעות משלוחים. "כשהייתי בשיא הלחץ וראיתי שאני כבר לא יכולה לתת שירות כמו שאני אוהבת, חיפשתי משהו שישאיר אותי עם הראש מעל הימים בתוך התקופה הזו. למשל, לתרום לילדים שאין להם צעצועים".
בחלון הראווה של החנות הציבה ברקן לפני כחודש בובת ברבי גדולה וייחודית שהיא רכשה בחו"ל לאוסף הפרטי שלה. היות שהייתה התעניינות רבה בבובה, היא החליטה להעמיד אותה למכירה פומבית שהכנסותיה יוקדשו לתרומה. "פניתי לחברה שהיא פרויקטורית, ואמרתי לה שאני מחפשת עמותה לילדים שצריכים צעצועים לפסח. היא הפנתה אותי לכפרי הילדים SOS. במקביל פתחתי חשבון פייבוקס, כדי להגדיל את הסכום ואת כמות המשתתפים - כי הרי לא כולם יכולים להרשות לעצמם להשתתף בסכומים של מכירה פומבית, ובטח שלא עכשיו. בדף הפייסבוק שלי הודעתי שבכסף שייאסף נרכוש צעצועים בחנות, ואני אוסיף על הסכום 20% וגם סכום זהה לערך המכירה הפומבית. כך הגענו לסכום של מעל 10 אלפים שקל".
את בעצמך בבעיה תקציבית בגלל המצב. אז למה דווקא עכשיו?
"כי אני מאמינה שהנתינה תחזור אליי באיזה שהוא אופן. החוכמה היא למצוא את היכולת לעזור דווקא בתקופות שזה מהלך מורכב".
"התרומה נותנת לי תחושת משמעות"
קשה היה לפספס את הפרויקט המרגש שהוביל בשבוע שעבר מאיר ליוש (35), אב לשלושה תושב לוד, שבמסגרתו הקים פרויקט מימון המונים למען התאומים בני הארבע, שנותרו יתומים לאחר שאימם האלמנה תמר לוי פרץ, נפטרה מקורונה. בפרויקט גויסו לא פחות מ-2 מיליון שקל בתוך פחות מ-48 שעות.
"זו לא הפעם הראשונה שאני מקים פרויקט מימון המונים", אומר ליוש, ומזכיר כמה מיזמים מהשנים האחרונות, ובהם קמפיין למען הלוחם יהודה הישראלי, שנפצע בצוק איתן, הלוחם אבינועם בוכריס ועוד. בימי שגרה הוא פעיל חברתי-פוליטי. אל הסיפור הטרגי של משפחת פרץ לוי המתגוררת בעירו הוא נחשף מיד. "אנשים שמכירים אותי תייגו אותי בפוסטים, אבל זה עלה לי בראש כבר לפני כן. שלחתי מיד הודעה לעירייה כדי לדעת מה ניתן לעשות. תוך שתי דקות פניתי לאתר התרומות jgive, וביקשתי מהם להזדרז ולפתוח את הגיוס. תוך שעתיים הוא היה באוויר. עד הערב הגענו למיליון שקל, ולמחרת הסכום הוכפל".
איפה הקורונה תפסה אותך?
"בחדר לידה. בתי השלישית נולדה לפני שלושה שבועות. אמרתי לאשתי שנחזור הביתה עם התינוקת, נסגור את הדלת ולא נפתח אותה. הרי אנחנו קבוצת סיכון עם ילדה קטנה כזו". ליוש עצמו, יש לציין, נמצא בקבוצת סיכון בהיותו חולה סרטן. "בשורה התחתונה האדם טוב מייסודו, וכשאדם תורם, זה נותן לו תחושת משמעות ושותפות".
הסיפורים מרגשים, זה נכון, אבל בואו נחזור רגע למציאות. החודש אמור היה להיכנס לחשבון הבנק שלי צ’ק, שהקדמתי להפקיד כבר לפני מספר חודשים כדחוי. מי שחתום עליו נותר עקב המשבר ללא עבודה וביקש שהצ’ק לא ייפרע. פניתי לסניף וביקשתי שלא לבצע את ההפקדה. "אין בעיה", השיב לי מנהל הסניף, ואף שיבח אותי על גילוי ההתחשבות, "רק אל תשכחי לבקש ממי שחתום את 15 השקלים שאנחנו גובים ממך כעמלה על ביטול הפעולה". אחרי שהבעתי תדהמה, התפתל המנהל ובסופו של דבר התרצה. "בסדר, בסדר. נעשה לך הנחה. נגבה ממך 7.5 שקלים בלבד". הודיתי לו ואיחלתי גם חג שמח.
■ רוצים להצטרף לאחד המיזמים שמופיעים בפרויקט או לספר לנו על מיזם שלא הכרנו? כתבו לנו לאימייל i-can-help@globes.co.il