אישה בשדה התעופה בווהאן מתכוננת לחזור הביתה ביום הראשון לשחרור לאחר הסגר / צילום: AP
לפני 77 ימים, ב-23 בינואר, נקראו תושבי ווהאן שבמרכז סין להישאר בבתיהם. הכניסה לעיר נאסרה. תנועת הרכבות לעיר הופסקה לחלוטין, ונאסרו טיסות נכנסות ויוצאות לעיר וממנה.
נסגרו ונחסמו גם כל תחנות התחבורה הציבורית - אוטובוסים, רכבות תת קרקעיות ומעבורות - בתוך העיר וסביבה.
11 מיליון איש הסתגרו איש איש בביתו מאז. 77 ימים. מפעלים נסגרו. רבים מהם לא ישובו לפעול. מסעדות נותרו ריקות, עד שגם הן נאלצו להגיף את הדלתות. ולא ידוע מה השתולל יותר ברחובות של בירת מחוז חוביי - הפחד, או המוות.
ווהאן היא המקור להתפרצות מגפת הקורונה שהתפשטה בכל העולם במהירות מטילת אימה. עד ליום זה חלו בנגיף הקטלני 1,491,352 איש ברחבי העולם. 87,435 איבדו את חייהם.
כלכלות שלמות שותקו. גם המעצמות הגדולות ביותר, שחשבו שאיש לא יכול להן, נאלצו להודות בתבוסתן. ארץ אחר ארץ, מדינה אחר מדינה, הכריזו על סגר כולל, ושורה של צעדי חירום שנועדו קודם כל להציל חיים. אחר כך - יצטרכו להציל את כל השאר.
והעיר הראשונה הזו, המקור להתפרצות, המקום עליו עוד יכתבו ספרים ויצלמו שוברי קופות, שרדה את הספירה לאחור, את אותה הספירה שבישראל ובמדינות רבות בעולם עוד מסתחררים בתוכה, עוצרים נשימה. אולי ליום ה-77. אולי פחות.
היום, היא יוצאת לחופשי. באופן סימבולי, תקראו לזה אירוני, חג החירות החדש של ווהאן הוא חג החירות ביהדות, שהיום אולי מרגיש כמו הדבר הרחוק ביותר מחירות שאפשר לדמיין.
בפחד, בחוסר אמון, בהתרגשות, בשמחה מתפרצת, יצאו תושבי ווהאן לרחובות. עדיין עם מסכות פנים, עדיין עם חשש בעיניים. אבל אולי לראשונה מאז דצמבר 2019, יכולים להתקרב. לגעת. להרגיש שאולי, אולי, הסכנה חלפה.
כך זה נראה.
