איי קוק / צילום: Shutterstock | א.ס.א.פ קריאייטיב
אם יש דבר אחד שהקורונה לימדה אותנו, היא העובדה שבמאה ה-21, שום מקום אינו אי לבדד ישכון, אפילו לא האי הכי מבודד ומרוחק בעולם. אין כרגע מקום עלי אדמות שיכול להרשות לעצמו להתעלם מהווירוס, אפילו לא האי הזערורי טריסטן דה קונה (Tristan Da Cunha) שבדרום האוקיינוס האטלנטי, אף שאין בו ולו חולה קורונה אחד, ואף שהוא נחשב למקום המיושב המרוחק ביותר מיבשת כלשהי (2,800 ק"מ מאפריקה; 3,300 ק"מ מאמריקה הדרומית).
עם זאת, שלטונות האי אינם מתעלמים מהנגיף, ולמעשה מתייחסים לאיום ברצינות רבה, אפילו יותר ממדינות רבות אחרות. האי - שגם בלי קורונה לא קל להגיע אליו והתחבורה ממנו ואליו מתבצעת בהפלגה בלבד - הגיף את שעריו וביטל את כל ההפלגות לפחות עד יוני.
טריסטן דה קונה משתייך למועדון המצומצם של מדינות שהקורונה טרם הגיעה אליהן, ואין לו שום רצון לצאת ממנו, כפי שקרה בשבוע שעבר לתימן, שהייתה המדינה ה-16 שהחזיקה בתואר ואיבדה אותו כשהתגלה בתחומיה חולה הקורונה הראשון. נכון לעכשיו, נותרו 15 - שתיים באסיה, שתיים באפריקה והיתר מדינות איים קטנטנות באוקיינוס השקט.
ההגדרה היותר מדויקת למועדון היא מדינות שלא דווח בהן עדיין על אף חולה קורונה, שכן מבחינה טכנית חברות במועדון האקסקלוסיבי גם קוריאה הצפונית, שלטענתה לא התגלה בה אפילו מקרה אחד (על אף הקרבה החשודה לקוריאה הדרומית, שבה דווקא הייתה התפרצות רצינית).
גם בטג'יקיסטן לא אובחן עדיין אף מקרה של חולה מאומת, אך בניגוד לטריסטן דה קונה ולמקומות אחרים שבהם חוששים מאוד מהגעת הווירוס, ואף נוקטים אמצעים חריפים כדי למנוע את הגעתו או לפחות להרוויח זמן רב ככל האפשר, הנשיא הטג'יקי אמומאלי רחמון מצהיר שאינו מודאג כלל, ושאין סיבה לפאניקה. אין לו ספק שארצו תצליח לחמוק מהנגיף ללא פגע. הסוד לדבריו הוא בהרגלי הניקיון הקפדניים של תושבי ארצו, שבתיהם מבהיקים מניקיון, דבר שתורם כידוע למערכת חיסונית איתנה במיוחד, כך טען. את ההצהרה הזו השמיע רחמון באוזני לא פחות מ-12 אלף איש שהתכנסו באצטדיון כדי להאזין לברכת הנשיא לחג הנוורוז, חג האביב המקומי.
אך מצבה של טג'יקיסטן עוד טוב יחסית לשכנתה טורקמניסטן, ששליטה גורבנגולי ברדימוחמדוב נוקט שיטה מקורית אף יותר להדברת הווירוס: לפי מידע שפרסם לאחרונה ארגון "עיתונאים ללא גבולות", נאסר על תושבי המדינה להשתמש במילה קורונה, וכלי התקשורת מתבקשים להימנע מהפצת שמועות חסרות ביסוס על וירוסים ולא לזרוע בציבור בהלת שווא. למקרה שהציבור נבהל בכל זאת, הוסיפו חוק שלפיו אדם שייצא לרחוב כשהוא עוטה מסכה מסתכן בעונש מאסר - וכל זאת כדי לשמור על המוראל ועל היציבות הכלכלית. לפי ברדימוחמדוב, הדרך היעילה ביותר להירפא מווירוסים היא באמצעות הרפואה העממית המצוינת ותרופות הסבתא המסורתיות.
אך גם אם מניחים בצד את המדינות הללו, עדיין יש בעולם מדינות נטולות קורונה, בגיבוי ארגון הבריאות העולמי המלווה מקרוב את הנעשה בהן ודואג שכך המצב גם יישאר. רובן מדינות איים קטנות באוקיינוס השקט - איי שלמה, ונואטו, סמואה, קיריבטי, מיקרונזיה, טונגה, איי מרשל, פאלאו, טובאלו, נאורו, איי קוק - שמות שמעוררים את הדמיון ומזכירים חופשות אקזוטיות מימים עברו, ובכולן אין (עדיין?) ולו חולה אחד. אבל אין להסיק מכך שהם יושבים כל היום תחת דקלי קוקוס, לוגמים קוקטייל צבעוני על החוף ונהנים ממזלם הטוב.
נראה שזה לא רק מזל ולא מקרה ולא רק משום שהן רחוקות ונידחות. מה הן עושות שאנחנו לא, ואיך נראים החיים עם אפס חולי קורונה?
"התושבים המקומיים לחוצים"
"גם אצלנו מקפידים על שמירת מרחק של שני מטר ועל ריחוק חברתי", מנפץ רנולף סקרברה את האשליה בשיחת טלפון מביתו ברוטונגה, האי הגדול והמרכזי בקבוצת האיים הדרומית של איי קוק, שבהם חיים כ-15 אלף איש. סקרברה הוא מנכ"ל של חברת התקשורת ACL, בריטי שעבר להתגורר באיי קוק לפני כשנה לצורך פרויקט גדול של חיבור כל האיים הפולינזיים בסיבים אופטיים. ממש לפני שירד הסגר על האיים, הספיקה החברה להניח את הכבל התת-ימי, מאורע שנחגג באופן מסורתי עם ראש הממשלה, שרת התקשורת ונכבדים אחרים - כולם עטויים שרשראות פרחים - שירדו אל הים כדי לברך את הכבל בסגנון המסורתי.
"גם כאן החנויות והברים סגורים וכמעט אין טיסות. טיסות ישירות אין בכלל, רק דרך ניו זילנד, והיא סגרה את השמיים בחודש שעבר ונכנסה בעצמה לסגר. מכמה טיסות ביום ירדנו לטיסה בשבוע, וגם זה למטוסי תובלה של ציוד רפואי ואוכל, כמעט בלי נוסעים. התוצאה היא שעשרות תיירים נתקעו כאן, ולא יכולים לחזור הביתה".
זה לא מקום כל־כך גרוע להיתקע בו.
"הם אומנם תקועים במקום יפה, עם חופים ודקלים ומזג אוויר מצוין, אבל הם לא יכולים לצאת. זה כלא. כלא יפה, אבל כלא, ובסיטואציה כזו כולם רוצים הביתה, לא משנה עד כמה יפה מסביב".
איך משפיע עליכם המצב הזה?
"לצמצום הטיסות מכמה ביום לאחת בשבוע, יש השפעה קשה מאוד על הכלכלה המקומית, ש-70% ממנה מושתת על תיירות, וזה בדיוק נפל על התקופה שהייתה אמורה להיות הכי עמוסה. עכשיו אין טיסות ואין תיירים, וגם אלה שכאן לא מוציאים כספים כי הם לא יודעים כמה זמן יצטרכו להישאר כאן. התושבים המקומיים לחוצים. אנשים דואגים מה יהיה עם הכלכלה, דואגים לג'ובים שלהם, דואגים מה יהיה אם הווירוס יגיע".
ובאמת, מה יקרה אם הווירוס יגיע?
"זה לא יהיה פשוט. המדינה עברה רק בינואר האחרון ממצב של מדינה מתפתחת למדינה מפותחת. אין מספיק מיטות בבתי החולים, אין מספיק טיפול נמרץ, אין מספיק מכונות הנשמה. הממשלה עושה מה שהיא יכולה כדי להתכונן לקראת הבאות, כי הרי בנקודה כלשהי זה יגיע, ויהיו הרבה אתגרים בדרך".
תמונת המצב הזו משותפת לרוב מדינות האיים. הבידוד והריחוק הם יתרון וחיסרון כאחד. מצד אחד, הם מהווים מחסום טבעי, שמאפשר למשטרים ולממשלים המקומיים סגירה הרמטית של השטח. מצד שני - אלה מקומות קטנים ומבודדים, אוכלוסייה קטנה בתוך אוקיינוס גדול, והם יוצרים תלות במדינה גדולה יותר באזור, בדרך כלל ניו זילנד או אוסטרליה, לצורכי אספקה וסיוע.
לאיי קוק למשל, יש יחסי שיתוף עם ניו זילנד. התושבים הם בעלי דרכונים ניו זילנדיים, אבל מנהלים את החיים באיים באופן עצמאי. את יחסי החוץ וענייני הביטחון מנהלת ניו זילנד. וכשהיא סוגרת את השמיים, אין לאיי קוק הרבה מה לעשות. כך גם באיים האחרים, התלויים בשדות התעופה בניו זילנד או באוסטרליה.
מדינת האיים נאורו, למשל, גם היא באוקיינוס השקט, רחוקה מאות קילומטרים מכל מקום. היבשה הקרובה אליה ביותר היא קיריבאטי, גם היא מדינת איים קטנה, במרחק של כ-300 ק"מ, ושדה התעופה הגדול הכי קרוב אליה הוא בריסביין שבאוסטרליה, במרחק של יותר מ-4,000 ק"מ - יותר מהמרחק שבין תל אביב ללונדון.
"אם תהיה התפרצות, זה יהיה אסון"
כל מדינות האיים יודעות שהמשאבים שלהן לא מספיקים כדי להתמודד עם צרה בסדר הגודל של קורונה, ולכן מיהרו להכריז על מצב חירום ולסגור את הגבולות. מדינת האיים פיג'י עצרה את כל התחבורה הפנימית בין האזורים המאוכלסים בצפיפות (יחסית) במרכז לאיים הרחוקים יותר כדי למנוע התפשטות. גם בפפואה ניו גיני עצרה הממשלה את התחבורה הפנימית בין 22 המחוזות. באיי שלמה, לעומת זאת, עודדו את התושבים לעזוב את עיר הבירה ולהתפזר דווקא באיים הקטנים, כדי למנוע ריכוזי אוכלוסייה צפופים.
המצב הזה מביא גם לאבסורדים. מספר מישל קוברינייה, רופא שיניים יהודי שמרבה לבקר בישראל וחי ב-17 השנים האחרונות במדינת האיים וואליס ופוטונה.
"וואליס זה מקום קטן מאוד, 20 ק"מ מצפון לדרום, חמישה ממזרח למערב, אבל יפה. חיים פשוטים, אבל טובים. האנשים נהדרים ולא משלמים בכלל מיסים. אז נשארתי. משבר הקורונה תפס אותי בזמן חופשה בניו זילנד. הטיסות בוטלו ונתקעתי בניו זילנד. וואליס ופוטונה זה אומנם חלק מצרפת, טריטוריה צרפתית בחו"ל, אבל יש גם מלך מקומי, שיש לו השפעה רבה, והמלך החליט לא להחזיר הביתה את נתיניו שבחו"ל, שלא יביאו איתם את הנגיף. שלחו לכל אחד מאיתנו - כ-60 תקועים - מענק של 220 אירו, שזה לא הרבה, ואין לדעת אם זה אמור להספיק לנו לחמישה ימים, חמישה שבועות או חמישה חודשים. תסתדרו".
עם זאת, קוברינייה מבין את המצב ומקבל אותו. "בתור אחד הרופאים היחידים באי, אני יודע שבכל האי יש רק 12 רופאים, מהם רק אחד כירורג ורק אחד רדיולוג ואחד גינקולוג על אוכלוסייה של 8,000 תושבים בוואליס ו-3,000 בפוטונה. אנחנו רק שני רופאי שיניים בכל האי. אם תהיה התפרצות של הווירוס, זה יהיה אסון".
כרופא, הוא מעלה נקודה נוספת: מתברר שהתושבים הילידיים באיים מהווים כ-95% מהאוכלוסייה (היתר צרפתים), והם פגיעים יותר לסכנות הקורונה מאשר האדם הלבן. אחוז הסוכרת בקרבם גדול בהרבה מאשר באוכלוסייה המערבית - כנראה בשל קושי להסתגל לתזונה ולאורח החיים שהביא עמו האדם הלבן כשניכס לעצמו את האיים - מה שהופך אותם לקבוצת סיכון לסיבוכי קורונה ומגביר את הסיכון למוות.
"זו לא בעיה מקומית רק אצלנו", אומר קוברינייה, "אלא בכל המרחב הפולינזי - וגם בקרב הילידים האמריקאים האינדיאנים. יותר מ-80% מהאוכלוסייה כאן סובלים ממשקל יתר ו-17% חולים מסוכרת, שזה המון, אז אני מבין את השיקולים".
מי תהיה האחרונה שתידבק?
עוד שתי חברות מפתיעות במועדון ה-15 נמצאות באפריקה. לסוטו, שנמצאת בתוך גבולות דרום אפריקה ואיי קומורו, שבין חופי מדגסקר למוזמביק. מפתיעות - משום שאפריקה היא בעצמה יבשת חבולה ומוכת מגפות, מאבולה וזיקה ועד לנגיף האיידס, ועכשיו רק הקורונה הייתה חסרה לה. גם תשתית שירותי הבריאות רעועה וחלשה, אבל לפעמים המודעות לחולשה עוזרת, ודווקא הניסיון במגפות עזר, והוכיח שאם נוקטים אמצעים בזמן, אפשר לצאת בשלום אפילו ממגפה בלתי מוכרת.
כמה וכמה מדינות באפריקה זיהו את הסכנה מבעוד מועד, והכריזו על נגיף הקורונה כעל אסון לאומי בשלב מוקדם, וסגרו את גבולותיהן עוד בטרם התגלה אצלן חולה ראשון. מלוואי ובורונדי שהטילו סגר הדוק, סגרו את כל בתי הספר והאוניברסיטאות ועצרו את כל הפעילות הציבורית. גם אם כבר התגלו בתחומיהן חולי קורונה, הן עדיין הצליחו לדחות קצת את רוע הגזרה ולקנות לעמם עוד כמה שבועות שקטים, שגם זה לא מעט, במיוחד במרחב תרבותי שבו נפוצה שמועה שנגיף הקורונה פוגע רק בעשירים. עד כדי כך השתרשה השמועה, שהיה צורך בקמפיין מיוחד כדי לבער אותה ולהסביר שהווירוס אינו בררן ואינו מבחין בין עשירים לעניים.
לסוטו, שהתפרסמה בשנים האחרונות בזכות הנסיך הארי שבילה בה רבות ואף התייחס אליה בעבר כאל ביתו השני, נשארה נקייה מקורונה עד לזמן כתיבת שורות אלה. אולי גם בזכות קשיי הנגישות בהגעה אליה. היא המדינה היחידה בעולם שכולה נמצאת על שרשראות הרים ושטחה בגובה של למעלה מ-1,000 מטרים מעל פני הים, מה שגם הקנה לה את הכינוי "הממלכה שבשמיים".
העובדה שאין בה קורונה מוזרה, משום שלסוטו שוכנת כולה בתוך מדינת דרום אפריקה, אף שהיא מדינה נפרדת, ובדרום אפריקה דווקא יש לא מעט חולי קורונה. נכון לזמן כתיבת שורות אלה, נמצאו שמונה חשודים בהידבקות, שמחכים שתוצאות הבדיקות יגיעו מהמעבדות בדרום אפריקה. את הסגר אוכפים ביד חזקה כוחות צבא ומשטרה, שמסיירת ברחובות ומוודאת שאנשים שומרים על מרחק בכספומטים ובתורים ומאיצה בהם לשטוף ידיים.
אפידמיולוגים מנסים לנחש מי מהמדינות תהיה האחרונה שתחזיק מעמד בפני הנגיף. ההימורים נוטים לטובת איי האוקיינוס השקט, אף כי אחד המומחים, פרופ' אנדי טאטם מאוניברסיטת סאות'המפטון בבריטניה, מומחה לאפידמיולוגיה ולדמוגרפיה מרחבית, אמר בראיון ב-BBC: "אני הייתי שם את הכסף שלי על אחד האיים הקטנים והמרוחקים באוקיינוס השקט, למשל נאורו. אבל האמת היא שבעידן הכלכלה הגלובלית שלנו, לא בטוח שאיזשהו מקום בעולם יצליח לחמוק ממגפה כזו. אף אחד לא יוכל לשרוד לנצח בלי לייצא או לייבא שום דבר - בין אם זה מזון, סחורה או מבקרים אנושיים. אפשר להינעל לחלוטין בפני העולם החיצון, אבל לא לנצח".