הצוות הרפואי בבית החולים באיכילוב מעודד את הציבור להשאר בבית / צילום: אתי פינקלשטיין
כבר יותר מחודש שהעולם כולו נמצא במלחמה מול נגיף הקורונה הזורע הרס רב בחברה האנושית. המדינה שלנו הצטרפה למלחמה בשבועות האחרונים ומי שעומד בקו החזית הם הצוותים הרפואיים - רופאים, אחיות רוקחים ועוד בעלי תפקידים רבים אשר מניעים את גלגלי מערכת הבריאות. כבר שבועות שאותם האנשים כמעט לא ישנים, לא רואים את בני המשפחה שלהם, הם נלחמים, עומדים באומץ אל מול הנגיף שכולא את כולם בבתים. הם לא יכולים להסתגר, הם מוכרחים להיות במקומות בהם הנגיף נמצא, לעצור אותו. הם מאיישים את חדרי הניתוח, את קופות החולים, את המיון והמחלקות השונות בבתי החולים, את בתי המרקחת, את בתי האבות והמוסדות הסיעודיים, את המקומות שבהם נמצאים האנשים החולים. תפקידם הוא לטפל בהם בכל מצב שהוא, אבל יותר מכל - התפקיד שלהם במערכה הנוכחית הוא הרבה יותר גדול מהצלת אדם אחד, הוא להציל מדינה שלמה.
בינואר האחרון רופאה הותקפה על ידי בתה ונכדתה של מטופלת באיכילוב כי הן חשבו שזו טיפלה בה באופן לקוי. בתחילת אותו החודש תקף אב את רופא בנו במרפאתו בנתניה, ובנובמבר האחרון מטופל ניפץ את זכוכית ההפרדה בינו לבין הרוקח בבית מרקחת בראשון לציון. במרץ 2017 רצח מטופל את האחות טובה קררו ז"ל בסניף קופת חולים בחולון. אלו רק מספר מקרים מועט של אלימות כנגד צוותים רפואיים המתרחשים בשנים האחרונות בישראל על בסיס יום יומי.
רופאים, אחיות, רוקחים וכל בעלי התפקידים במערכת הבריאות סופגים אלימות בכל יום כשהם מגיעים לעבודה, כשהם מגיעים לטפל בנו. אותם האנשים המסורים כל כך לשליחותם, הם אלו הנמצאים בקו העימות במלחמה הנוכחית נגד נגיף הקורונה. הם אלו הנמצאים בלב הסכנה, נלחמים בכל האמצעים העומדים לרשותם, בבתי החולים, בקופות החולים, בבתי המרחקת, בכל מקום בו נמצאים אנשים הזקוקים להם, החל מחולי קורונה ועד לאוכלוסיות בסיכון. הם לא משאירים אותם לבד, הם שומרים עליהם. האם זוהי בקשה גדולה מידי שנשמור גם אנחנו עליהם?
האם יום אחרי שתחלוף הסערה, רגע אחרי שקורונה תעבור מן העולם וכולנו נחזור לחיים הנורמליים שלנו, נחזור לעבודה, לבתי הספר, לאוניברסיטאות, ונחזור כולנו גם למוסדות הרפואיים כדי לקבל טיפול, האם נזכור את אלו שנלחמים עבורנו בכל יום בשבועות האחרונים ומסכנים את חייהם למעננו?
רגע אחרי הקורונה, עלינו לזכור היטב את הפנים העייפות של המטפלים והצוותים הרפואיים, את העיניים הנוצצות שלהם כשהם מצילים את ההורים שלנו, את הילדים שלנו, אותנו. עלינו לזכור שהם המלאכים השומרים שלנו, ואסור, בשום פנים ואופן שניתן למישהו לפגוע בהם.
לפני כשבועיים יצאנו כולנו למרפסות למחוא כפיים לצוותים הרפואיים, בואו נמחא להם כפיים גם בשבועות שאחרי הקורונה. בואו נזכור מי הם וכמה הם חשובים לנו. בואו ניקח אחריות כחברה ונשים סוף לאירועי האלימות המכוערים כלפי הצוותים הרפואיים.
הכותבת היא יו"רית ארגון הרוקחות בישראל