משחק NBA / צילום: Kyle Terada-USA TODAY Sports
קבוצות ושחקנים נאבקים בשבועות האחרונים על הסכמות לקיצוצי שכר בעקבות משבר הקורונה. מאחר שהבעלות על הקבוצות היא עניין פרטי כל בעלים (או עירייה במקרה של בעלות עירונית) מנהל את ענייני הקיצוץ על פי ראות עיניו. בקבוצה הזאת מדברים על קיצוץ של 70%, באחרת 50%. אצל אחרות מנהיגים קיצוץ מדורג לפי רמת השכר. בקיצור, אין שום קו שמאחד.
בכדורגל הישראלי ראינו תופעות קיצון שהגיעו לעזיבות בעלים בעקבות מו"מ על קיצוץ (אלונה ברקת בבאר שבע), או בעלים שלקחו נאמן חיצוני כדי שינסה להגיע להסדר מול השחקנים (אצל יואב כץ בהפועל חיפה).
למי שמסתכל מהצד הסיפור הזה נראה קצת מוזר - מאחר שהעסק מת כרגע באופן מוחלט, מדוע הבעלים כולם לא נוקטים באופציה של חל"ת? הרי במה שונים שחקנים שמרוויחים שכר גבוה, לעתים דמיוני, מכל מגזר פרטי במשק שנאלץ לסגור את שעריו ולהשבית פעילות.
מבחינה משפטית נראה שלמונח "תחת חוזה" עדיין יש משמעויות נלוות. מועדונים חוששים לשלוח שחקנים לשוק האבטלה או לחל"ת ולהתנער מהם. התנערות כזאת מבטיחה כי גם לשחקן עצמו אין שום מחויבות לחזור למועדון ביום שאחרי. ויש פה גם איזשהו מרכיב מקצועי ובקרה - כך יכול המועדון לשלוט בשחקנים מבחינת אימונים אישיים, תזונה וכו', ולקבל אותם פחות או יותר במצב סביר עם חידוש האימונים.
אבל יש בכל זאת כמה מנגנונים מערכתיים שקובעים כלל אחיד לכולם בנושא שכר, והם באים לביטוי כעת בהתנגשות של הספורט בנגיף הקורונה.
מנגנון מערכתי כזה קיים ב-NBA, שבו השכר מקובע בהסכם הקיבוצי שבין הליגה לשחקנים. המנגנון הזה מביא את הליגה לנהל כעת מול השחקנים את המו"מ על שיעור הקיצוץ שכר, והוא יחול על כולם באותה מידה - על אותם עשרים שחקנים שמרוויחים שכר של מעל 30 מיליון דולר העונה, וגם על עשרות השחקנים שמשתכרים שכר מינימום. הוא יחול באופן שווה על קבוצות עשירות עם רווח שנתי של 100-150 מיליון דולר ועל קבוצות שקרובות לאיזון תפעולי.
כלומר, אין שום דיון שמרחש בתוך הקבוצות עצמן אלא דיון מערכתי בין ארגון השחקנים לבין 30 בעלי הקבוצות. הבעלים דרשו 50% קיצוץ, השחקנים הניחו הצעה נגדית של 25%. כרגע ההסכמה היחידה היא רק על מועד תחילת הקיצוץ, שיחל על המשכורת הדו-שבועית (ב- NBA השכר ניתן בכל שבועיים) שתיכנס ב-1 במאי - כחודש וחצי אחרי שהליגה הושבתה. ברגע שתהיה הסכמה גורפת היא תחול על כל 450 השחקנים בליגה.
באופן מפתיע חלים המנגנונים האחידים הללו דווקא בליגות בארה"ב, מעוז הקפיטליזם העולמי. הכל בגלל אותם הסכמים קיבוציים שעל-פיהם עובדות הליגות.
לא כולם סרינה וויליאמס או טייגר וודס
הבעיה מתחילה עם אותם ספורטאים בענפים האישיים, שאופי הפעילות שלהם מזכיר את מגזר העצמאים. אין להם מעסיקים או קבוצות שמשלמות להם שכר, הם מסתובבים בעולם ומרוויחים כסף מתחרויות שבהן הם נוטלים חלק. ומתברר שגם בספורט העצמאים הם הנפגעים הגדולים של מגפת הקורונה - בהיעדר פעילות ספורט ההכנסה שלהם צנחה לאפס.
מאחר שמרבית הטורנירים ואירועי הספורט מעדיפים להודיע על ביטולם חודשים ארוכים לפני התרחשותם בשל אי-ודאות לגבי הימשכות המגפה, לאותם ספורטאים עצמאים מובטחים חודשים ארוכים של אפס הכנסות.
אם מורידים מהחשבון דמויות המהוות קצהו של פרומיל כרוג'ר פדרר, סרינה וויליאמס או טייגר וודס ודומיהם שמחזיקים עתודות יפות בבנק גם לדורות הבאים במשפחה, מקבלים ערימה של ספורטאים שגם בימים כתיקונם חיים מהיד לפה.
הקושי של ספורטאים "עצמאים" לשלם כבר עכשיו חשבונות הביא בימים האחרונים לדיון תקשורתי מקיף בנושא על שיטת השכר. את הדיון מובילים דווקא ספורטאים ומאמני טניס - הספורט האישי שמחלק פרסים כספיים ביד נדיבה מאוד, יותר מכל ענף אחר.
אנשי הטניס מציגים עד כמה השיטה של תשלום-עבור-משחק היא רעועה. מאה הראשונים בדירוג אמנם מתפרנסים יפה מאוד כיום, אבל הטניס העולמי האמיתי מתנהל באזור הדמדומים של הענף, של המדורגים נמוך יותר. אלו מתגלגלים מחודש לחודש, מנסים לשרוד, מחפשים עוד טורניר לעשות בו כמה דולרים, בענף שבו ההוצאות הן אדירות וכולן נופלות על השחקן שאין לו גב דוגמת מועדון שתומך בו.
במהלך השנים הועלו יוזמות של שחקנים להחיל מנגנון שיאפשר להם "משכורת" בדומה לענף קבוצתי כמו כדורגל או כדורסל, שיהווה מעין רשת הגנה בסיסית לתקופות מקצועיות פחות טובות.
אבל מארגני הטורנירים ומנהלי הסבב המקצועני תמיד היו צעד אחד קדימה והמשיכו להתנהל באופן כזה שדאג להעלאת סכומי הפרסים למשתתפים. אלו שלא הצליחו להיכנס לטורנירים הגדולים, מצאו דרכים להשלים הכנסות בחלטורות - מהופעה בליגות טניס עונתיות ועד אימונים פרטיים לכל מי שמוכן לשלם.
עד שהגיע נגיף הקורונה והראה כמה השיטה בעייתית. כבר עכשיו די ברור שעונת הטניס 2020 מתה כמעט לחלוטין, כמו גם עונות בענפים אישיים אחרים. המשמעות עבור שחקן מקצוען שהקריירה המקצוענית שלו אורכת בממוצע כעשור היא קטסטרופלית.
גלעד בלום, הישראלי שבשיאו מדורג במקום ה-61 בעולם וכיום מחזיק באקדמיית טניס בניו יורק, מספר בשיחת טלפון ש"זה תמיד היה ככה בטניס - אם לא שיחקת לא הרווחת כסף. הדבר היחיד שיכול להבטיח אותך מתקופה ללא פעילות הוא ביטוח רפואי במקרה של פציעה". בלום מספר שהפעילות שלו בסבב המקצועני הבטיחה לו בכל זאת דבר אחד - "הסבב דאג לנו לפנסיה מסוימת שאני נהנה ממנה כיום, אבל זה לא משהו שיעזור לשחקן צעיר שכרגע אין לו הכנסה ואיך לשלם חשבונות".
אפשר לשנות את מודל ההעסקה?
לפני שבועיים פתחה שחקנית אלמונית יחסית בשם סופיה שפאטבה מגאורגיה (מדורגת 375 בעולם) עצומה באחד מאתרי האינטרנט שזכתה לכותרות, שבו היא קוראת לאיגוד הטניס העולמי לסייע לשחקנים שנקלעו למצוקה. מאמן הטניס הצרפתי פטריק מורטוגלו, שאימן בין היתר את סרינה וויליאמס, צייץ בטוויטר שהגיע הזמן לשנות את השיטה. לפי דיווחים שונים, כבר עכשיו, חודשיים בתוך המשבר, יש מאות שחקנים שלא יכולים לשלם חשבונות.
הטענה המרכזית היא שלספורטאים בענפים האישיים שנחשבים לעצמאים אין כל רשת ביטחון. אין להם אפילו מול מי לקיים מו"מ על קיצוץ בשכר כי ברגע שמבוטל טורניר אין להם שום יכולת להרוויח כסף. והדרישה כעת היא לשנות את מודל ההעסקה העתידי פעם אחת ולתמיד, שיבטיח להם משהו. הדבר הזה נכון לעשרות אלפי ספורטאים בענפים האישיים - שחקני גולף, ג'ודאים, אתלטים, מתעמלים, שחיינים וכו'.
לכולם ברור שהפתרון במקרה הזה יכול להיות רק מערכתי - ויתור על כספי בונוסים בתמורה לכסף שישולם בבסיס. השאלה אם הספורטאים יסכימו לוותר על חלק מהפרסים הכספיים שממתינים להם לטובת סולידריות שתתמוך בשחקנים שמתקשים לסגור את החודש. התשובה די ברורה: לא.