אחד מהמאפיינים של ההתמודדות הישראלית עם משבר הקורונה היא המעורבות של גופים ביטחוניים בטיפול בנושאים אזרחיים - המוסד גויס לטובת רכש ציוד בחו"ל; יחידות המודיעין התגייסו לסייע באיסוף מידע בריאותי למקבלי ההחלטות וכן לפיתוח אמצעים טכנולוגיים הדרושים לטיפול בחולים; והשב"כ גויס לצורך איתור מסלולי ההדבקה והזהרת נדבקים אפשריים בהחלטה מעוררת מחלוקת בשל השימוש שלו באמצעי מעקב (המדינה אף שוקלת להרחיב את סמכויותיו). בדובר צה"ל הדגישו כי יחידות המודיעין לא מסייעות באיסוף המידע, עיבוד שלו או ניתוחו.
בחלק מהדברים יש היגיון - לגופים האלו יש ניסיון מקצועי, טכנולוגיות מתאימות ויכולת להוציא פרויקטים לפועל במהירות. עם זאת, זה מייצר טשטוש בין התחום האזרחי לצבאי ויש חששות מהתקדים שזה מייצר, למשל בכך שהשב"כ עוקב אחרי אזרחי המדינה. המהלך עורר חשש מהסכנה שטמונה בכך שעל מנת לעקוב אחר התפשטות המחלה לא רק ייאסף מידע על תנועות האזרחים בזמן אמת, אלא שלשם כך יישמר גם מידע היסטורי על תנועות האזרחים, במאגר מידע.
אולם לא פחות מכך, השימוש בגופי הביטחון, לצד היותו מעורר ריגוש פטריוטי, גם מאיר באור מביך את ההיערכות הלקויה שקיימת בגופים האזרחיים למשבר לאומי - ממצבה (היומיומי) של מערכת הבריאות ועד השאלה מי מנהל את המשבר ואיך הוא קובע את המדיניות. לצורך העניין, אותם בוגרים של היחידות הטכנולוגיות היו יכולים להפגין את הכישורים שלהם גם במאמצים אזרחיים. כך היה ניתן לייצר תהליכים שקופים יותר ושיטות פעולה חדשניות גם במגזר הציבורי, דבר שגם יגדיל את האמון בגופים האלו וישפר את התפקוד השוטף שלהם.